לפני כל יציאה למשמרת בנתב"ג, שלוש פעמים בשבוע, עטרה ישראלי־עזריה מתכוננת לא פחות משעה. "מדים מגוהצים, שיער אסוף בלי סיכות, איפור, עגילים קטנים בלבד, לק לא זרחני. אני מתרגשת בכל פעם שאני לובשת מדים. כיף לי ואני מודה לאלוהים שזכיתי".
ישראלי־עזריה היא אישה ידועה בענף התקשורת: במשך יותר מ־30 שנה החזיקה משרד יחסי ציבור שקידם את מיטב האמנים והאמניות: מרגלית צנעני, ציפי שביט, מתי כספי, שלומי שבת, החברים של נטאשה, שרית חדד, חנה לסלאו, יגאל בשן, דוד ד'אור, שי גבסו ועוד רבים ורבות. בנוסף, לאורך השנים ניהלה יחסי ציבור של גופים גדולים שונים, ביניהם הרשות השנייה לרדיו וטלוויזיה, גלובוס גרופ, yes בתקופת ההקמה, תיאטרון באר־שבע, ארגון וראייטי ועוד, ויותר מ־150 סרטי קולנוע (כולל להיטים כמו "הארי פוטר"). אפילו ענבל אור הייתה לקוחה שלה ("אישה עם המון אמביציות, היה לה חשוב להיות מפורסמת והיא הלכה עם זה רחוק מדי").
מה גרם, אם כן, למי שארגנה השקות ענק, טסה לפסטיבל קאן ופגשה כוכבים הוליוודיים להפוך באוגוסט האחרון לדיילת קרקע, תפקיד שעשתה בגיל 22, שעובדת במשמרות לילה בנמל התעופה בן גוריון ונוסעת ברכבת לעבודה? "כשאת מגיעה לגיל השלישי, זה לא אומר שאת מתה", היא אומרת. "אם הגעת לשובע במקום העבודה שלך, זה לא סוף החיים. יש גם גיל רביעי. אני קוראת לחברות להעסיק נשים מבוגרות, שיכולות לתת מעצמן הרבה יותר מהזמן שבו היו צעירות, שכבר לא צריכות לגדל ילדים, שיש להן פחות דאגות כלכליות. והכי חשוב: גיל פירושו חוכמה, בינה וניסיון".
הפרמיירה עם שפילברג
ישראלי־עזריה לא אוהבת לדבר על גילה ("אני מרגישה כמו נערה נצחית, הגיל לא רלוונטי"). היא נשואה ליואל, אם לבת וסבתא לשלושה, ומתגוררת בנאות אפקה, תל־אביב. היא גדלה במרכז תל־אביב, בתם של מנהל בית ספר ומורה למתמטיקה, אחותו הצעירה של שדרן הרדיו אלי ישראלי שנפטר לפני שלוש שנים, בגיל 71. בנעוריה נסעה המשפחה לברזיל, שם שימשו הוריה כשליחי הסוכנות היהודית ושם התאהב אלי במוזיקה הברזילאית והפך לשגריר שלה בארץ.
לאחר שסיימה את לימודיה התיכוניים התגייסה לצה"ל ושירתה בלשכתו של מפקד טייסת. כשהשתחררה, למדה הוראה בסמינר לוינסקי ("עבדתי בזה חמש דקות ושנאתי את זה") ובגיל 22 נישאה ליואל. כשסיימה את לימודיה החלה לעבוד כדיילת קרקע באל על. "הייתי שייכת ליחידה בשם 'שירות שלום', שטיפלה בנוסעי המחלקה הראשונה: חברי כנסת, שרים, אח"מים", היא מספרת. "היינו חמש בנות ביחידה והייתה לנו הרמוניה משלנו. נהניתי להגיע לנתב"ג, לעבוד עם אנשים חשובים, ואפילו נהניתי מרעש המטוסים. כמי שאוהבת לעבוד בלילה ולקום בשעות לא נורמליות, היה לי כיף. היינו מסיימים משמרת בשמונה בבוקר והולכים לים. הכרתי המון אנשים, רכשתי המון חברים, חלקם הגדול בקשר איתי עד היום".
"אמרתי למפיץ של 'רשימת שינדלר': 'הסרט חזק, אבל הסיומת לא לעניין, ששרים את 'ירושלים של זהב'. שאלו אותנו: 'מה אתם מציעים?'. הייתי בהלם שמתחשבים בדעתנו. עניתי: 'את 'אלי, אלי' של חנה סנש"
אחרי שנתיים יואל התקבל לדוקטורט ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת דרום קליפורניה ובני הזוג טסו ללוס־אנג'לס, שם נולדה בתם טל. עטרה עבדה כמנהלת משרד של קליניקה לפיזיותרפיה ("אני לא יודעת לא לעבוד. אני משתעממת ועצובה כשאני לא עובדת"), ואחרי שבע שנים הם שבו ארצה. יואל פנה לתחום הפרסום ועטרה, ששמעה שמחפשים עובדים למלון דניאל בהרצליה, שבדיוק נפתח, הלכה לראיון עבודה עם המנכ"ל, הציעה רעיונות לפעילויות באודיטוריום שבמקרה ראתה בדרך ולהפתעתה התקבלה לניהולו. "הבאתי לשם מופעי בידור וסרטים, והמקום פרח והרוויח", היא משחזרת. "כשהתחלף מנכ"ל, הציעו לי לנהל את יחסי הציבור של המלון ושאלתי מה זה יחסי ציבור. נכנסתי לתפקיד, שכלל גם יחסים עם אורחי המלון וגם יחסים עם התקשורת, ועשיתי אותו בהצלחה".
ואחרי שלוש שנים הפכת לעצמאית.
"כל מיני אנשים התחילו להגיד לי: 'למה את שכירה? למה שלא תתחילי להרוויח כסף?', ואמרתי 'וואלה'. פניתי לחבר שלי, טומי אנגלשטיין, שהיה מנכ"ל מלון 'סיני' בתל־אביב, והצעתי לו שייתן לי חדר במלון לטובת משרד ובתמורה אעשה יחסי ציבור למלון. הוא הסכים וככה התחלתי.
"הלקוחות הראשונים שלי היו דני רובס ואריק סיני, שיצאו בהופעה משותפת. אחר כך עשיתי יח"צ למופע בידור, והשמועה שיש משרד יחסי ציבור חדש התחילה לרוץ".
לאחר שהחלה לעשות יחסי ציבור לתקליטים, עברה למשרד גדול יותר והעסיקה עובדים. "להיות עצמאית ללא שותפים יותר מ־30 שנה ולנהל את הביזנס שלך זה לא קל", היא מודה. "תמיד הייתה בי איזו דאגה, שאוכל לשלם משכורות לעובדים וגם שכר דירה וארנונה ושגם יישאר קצת כסף בשבילי. היו תקופות טובות והיו תקופות פחות טובות. הרבה פעמים קינאתי בכאלה שמקבלים משכורת, שלום ולהתראות".
"אני חולמת על אלי המון. אחרי שהוא נפטר, הרגשתי שהמשפחה הגרעינית שלי נעלמה. כשאח נפטר, חלק מהילדות שלך הולך"
נקודת השיא המקצועית שלה הייתה הטיפול ביחסי הציבור של הסרט "רשימת שינדלר" שיצא ב־1993. "ראיתי את הסרט עם המפיץ", היא נזכרת, "וכשיצאנו אמרתי לו: 'תקשיב, הסרט נורא חזק, אבל הסיומת לא לעניין, שהם שרים את 'ירושלים של זהב' על הקבר של שינדלר. מה הקשר בין 'ירושלים של זהב' לרשימת שינדלר? זה צרם לי, כישראלית. הוא אמר שיכתוב מייל לחברת ההפקה, דרימוורקס, כי לשפילברג היה חשוב איך יקבלו את הסרט בארץ. בתגובה, שאלו אותנו: 'מה אתם מציעים?'. הייתי בהלם שמתחשבים בדעתנו. עניתי: 'הייתי רוצה לראות שהסרט יסתיים בשיר 'אלי, אלי' של חנה סנש. בתגובה, הם ביקשו את המילים וכמה גרסאות ביצוע לשיר. המלצתי להם על הביצוע של נתנאלה, והם אישרו. לא הכרתי אותה, אבל התקשרתי אליה. היא חשבה שאני עובדת עליה. בסוף היא השתכנעה שלא עובדים עליה וטסה להוליווד להקליט את השיר. עד אז, חלק מהעותקים של הסרט כבר הופצו עם 'ירושלים של זהב', אבל אלה שעדיין לא, שונו לסיום עם השיר שהצעתי. בהמשך, שפילברג הגיע ארצה להשקת הסרט וארגנתי מסיבת עיתונאים ופרמיירה חגיגית. נפגשנו ולחצתי את ידו".
איך התרשמת ממנו?
"הוא היה צנוע ועניו ואמר: 'אפטר יו, ליידי'. רגע לפני פתיחת מסיבת העיתונאים, רעדו לי הרגליים. אף אחד מהעיתונאים לא העז לשאול שאלה, עד שהאצתי באחד מהם, שהכרתי טוב. אחר כך, בהקרנה בקולנוע שחף, מי לא היה שם? ראש הממשלה רבין, הנשיא ויצמן. זו הייתה הפרמיירה הכי מרגשת EVER".
הדיסקים נתרמו לשגרירות ברזיל
השנים חלפו, ישראלי־עזריה הפכה לחברת האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה ("בהתנדבות") והקימה חברה בשם Playnet, להפצת תכנים דיגיטליים למדיה, שאותה מנהלת כיום בתה.
המפנה חל עם פרוץ הקורונה, במרץ 2020. אחיה אלי, שסבל ממחלת ריאות, אושפז ונפטר במהירות, בלי שהספיקו להיפרד. "אהבנו מאוד אחד את השני והיינו החברים הכי טובים. אני חולמת עליו המון, לפחות פעמיים בשבוע. הוא איתי כל הזמן ואני מספרת לו סיפורים. אחרי שהוא נפטר, פתאום הרגשתי שזהו זה, המשפחה הגרעינית שלי נעלמה. זו תחושה קשה מאוד. כשאח נפטר, חלק מהילדות שלך הולך".
בשנה שלאחר מותו הייתה ישראלי־עזריה עסוקה באבלה הפרטי, בענייני ביורוקרטיה של אחיה ובהנצחתו. המשפחה תרמה אוסף דיסקים של מוזיקה ברזילאית של אלי לשגרירות ברזיל בארץ, שחנכה פינת הנצחה לזכרו. נוער ברזילאי וישראלי מגיע לשם ומקשיב למוזיקה שאלי אהב ושידר, "זה נורא מחמם לי את הלב. הייתי רוצה שתהיה הנצחה שלו גם בגלי צה"ל, שם שידר במשך 42 שנה, אבל בינתיים זה לא הלך לי".
סגירת בתי הקולנוע בעקבות הקורונה הקטינה משמעותית את נפח עבודתה, כמי שעסקה ביחסי ציבור לסרטים. "אמרתי לעצמי: חוויתי עולם ומלואו, באמת, כל מה שבן אדם יכול לחלום עליו, וזהו, הבנתי. זה נחמד, אבל די. הגיע הזמן לתלות את הנעליים בארון".
היא חיפשה עיסוק חדש ושקלה לעבוד בשעות אחר הצהריים בקליניקה רפואית, "כמו פעם בלוס־אנג'לס". משלא מצאה אופק חדש, חשה ריקנות גדולה. "יום אחד הגיע חבר ותיק מתקופת אל על שפרש לאחרונה, ואמר: 'תקשיבי, שמעתי שבאל על מחפשים עכשיו דיילות קרקע ולוקחים קשישות'. החסרתי פעימה! אמרתי: 'מה? אני לא מאמינה'. אל על בשבילי הייתה חוויה מאוד עוצמתית, עזבתי בשיא האנרגיות החיוביות ותמיד חלמתי לחזור לשם. אמרתי לו: 'אתה חייב לבדוק לי שבאמת לוקחים דיילות קשישות'. ואגב, אני משתמשת במילה קשישה כי אני ממש לא קשישה. הוא בדק וחזר אליי עם הבשורה: 'אכן, אין בעיה של גיל'. עברתי מיונים והתקבלתי. הייתי כחולמת. המשפחה והחברים שמחו וחשבו שזה מתאים לי מאוד, כי אני אדם שירותי מאוד".
"אני חולמת על אלי המון. אחרי שהוא נפטר, הרגשתי שהמשפחה הגרעינית שלי נעלמה. כשאח נפטר, חלק מהילדות שלך הולך"
באוגוסט 2022 הצטרפה ישראלי־עזריה לשורות החברה. "ביום הראשון של הקורס לבשתי את המדים, הסתרקתי, התאפרתי, עמדתי מול המראה ואמרתי לעצמי: 'אני לא מאמינה שאני עומדת להיות דיילת באל על!'. הרגשתי שאני חוזרת אחורה בזמן לתקופה אהובה מאוד".
הקורס, חמישה ימים בשבוע, משמונה בבוקר עד ארבע אחר הצהריים, לא היה קל. "היו רגעים ששקלתי לפרוש, אבל החברות שלי מהבית לא נתנו לי, כי הן ידעו כמה אני רוצה את זה".
למה לא דיילת אוויר, אם כבר?
"אני מפחדת לטוס! אני מתעלפת בכל נענוע של המטוס. אחת התרפיות שלי לפחד מטיסות היא לעבוד באל על: אני רואה על הלוח שכל הטיסות ממריאות ונוחתות בשלום, אז אני מבינה שזה בסדר. בנוסף, אני מאמינה מאוד בטייסים שלנו. באל על אני לא מפחדת לטוס".
ביחסי ציבור ניהלת פרויקטים גדולים, היום העבודה שלך ספציפית מאוד: למצוא שם במחשב, לתת כרטיס עלייה למטוס, לשים סרט נייר על המזוודה. זה פער גדול.
"את מדברת על התרחיש האידיאלי, אבל יש עוד המון תרחישים, שיכולים להיות מבלבלים. אני חייבת לדעת איך אני שולחת את המזוודות של תייר פורטוגלי שטס לתאילנד, מהן הדרישות של כל מדינה מבחינת דרכון, איך מטפלים בילד שטס עם מלווה או בנוסע בכיסא גלגלים, ולפעמים מגיעים נוסעים סינים או ברזילאים עם חמישה או שישה שמות משפחה, לכי תעשי צ'ק אין לנוסע הנכון. כשהייתי עצמאית, אמנם היו לי ארבעה־חמישה עובדים, אבל כל ההחלטות היו עליי. היום, אם יש בעיה, אני לא לבד. אני מוקפת כל הזמן באנשים שרוצים לעזור. טלפון פנימי וטיק־טק דברים נפתרים".
"אנשים שלא ידעו על המהלך מתעלפים כשהם רואים אותי בשדה התעופה. חבר ותיק ראה אותי ולא הבין מה אני עושה במדים האלה"
יש יתרונות לגיל שלך בתפקיד הזה?
"אני מרגישה שבזכות הגיל והניסיון אני יותר מסונכרנת מול האדם שמולי, אולי יותר רגועה ואמפתית. ניגשים אליי נוסעים ואומרים: 'התלבטתי אם לגשת אלייך או להיא, אבל את נראית לי הרבה יותר מנוסה'. אני צוחקת ועונה: 'לא, אני הרבה יותר קשישה'. אני לא אספר לאותו אחד שאני חדשה יחסית, כי אז הוא יחשוש שאעשה טעויות".
למה בעצם את לא חושפת את גילך?
"יש לי בעיה עם מספרים, גם גיל וגם משקל. פעם עברתי ניתוח והייתי צריכה להגיד כמה אני שוקלת לצורך ההרדמה, אז כמובן ששיקרתי ומה שקרה היה שהתעוררתי במהלך הניתוח, כי לא נתנו לי מספיק חומר הרדמה. התנצלתי, אמרתי לרופא שאולי קצת שמנתי, והרדימו אותי שוב...".
את מרגישה שאת מתוגמלת כראוי על העבודה שלך?
"לא הלכתי לעבוד כדיילת כדי להיות מתוגמלת, זה הדבר האחרון שעניין אותי. הלכתי מתוך עניין ואהבה לעולם התעופה. השכר הוגן והתגמול המשמעותי הוא ההטבות לעובדים ולמשפחות שלהם בטיסות".
קורה שאת פוגשת מכרים תוך כדי עבודה?
"בטח, פגשתי גם עיתונאים שעבדתי מולם בעבר. אנשים שלא ידעו על המהלך מתעלפים כשהם רואים אותי בשדה התעופה. חבר ותיק ראה אותי ולא הבין מה אני עושה במדים האלה. הוא הסתכל על תג השם כדי לוודא שזו באמת אני! אמרתי לעצמי: טוב, די, אני חייבת לכתוב פוסט בפייסבוק ולעדכן אנשים, אז כתבתי. קיבלתי 500 לייקים והמון תגובות מפרגנות ומעודדות, אנשים כתבו לי שזה תפור עליי".
