סיפורה של דגנית סהר־הרפז (53) מגדרה, נשואה ואם לשני בנים (21, 17) ובת (13), כוריאוגרפית ומנהלת בית ספר למחול:
"ימים ספורים אחרי 7 באוקטובר, כשהיה ברור שיש שבויים שלנו בעזה, פניתי למועדון הסורגות בגדרה ונתתי למנהלת הוראות סריגה לדגל ישראל שיצר אבא שלי לפני שנים רבות. אבא, אל"מ רמי הרפז, שנפטר לפני כחמש שנים, היה טייס, נפל בשבי המצרי במלחמת ההתשה והיה שבוי שלוש שנים וחצי. אחרי כשנתיים, כשהוא והשבויים האחרים שאיתו התחילו לקבל חבילות מהבית, הוא ביקש מאמי שתשלח לו צמר כחול, צמר לבן ומסרגות. את המסרגות המצרים לא התירו לו להכניס לתא, והוא אלתר מסרגות מנצרים של ארגזי ירקות וסרג באמצעותם את דגל ישראל.
כשחזר לארץ הוא הגיש את הדגל לגולדה מאיר, ראש הממשלה דאז, ואמר לה: 'בזאת אני מכריז על פירוק הטייסת המצרית'. במהלך השנים הדגל אבד, וכשאבא רצה לשחזר אותו הוא העלה על הכתב את הוראות הסריגה. התוכנית לשחזור הדגל לא יצאה אז לפועל, אבל מנהלת מועדון הסריגה ביצעה בשבילי את המשימה. את הדגל הסרוג נתתי לשי וניבה ונקרט, הוריו של עומר ונקרט השבוי בעזה, וניבה התעטפה בו בצעדה של משפחות החטופים. עכשיו הדגל מחכה לעומר בבית.
בשבילי הדגל הזה מהווה סימן של תקווה, כי הוא מנכיח את הבחירה של אבי בעשייה מיטיבה ואת היכולת לחזור לחיים נורמטיביים ושלמים גם אחרי שהייה בשבי.
4 צפייה בגלריה
עם השיבה מהשבי: הוריה של דגנית, נורית ורמי הרפז, ואחיה הגדולים אמיר ונטע
(צילום: אלבום פרטי)
אבא שלי, רמי, קיבוצניק ממשמר־העמק, ואמא שלי, נורית, מקיבוץ הזורע, התגוררו אז בבסיס רמת דוד עם אחי ואחותי, אמיר ונטע, שהיו אז בני ארבע וחמש. אמא הייתה בחודש השמיני להיריון. ב־30 ביוני 1970 הפנטום שאבא הטיס מעל מצרים נפגע מטיל, והוא והנווט אייל אחיקר נאלצו לנטוש ונלקחו בשבי. אבא, אז בן 31, עבר חקירות ועינויים קשים, ואחרי ארבעה חודשים בתא מבודד צורף לתא שבו היו תשעה שבויים ישראלים. גם בכלא הוא הצליח לבנות חיים עם משמעות. כולם יחד יצרו שגרת עשייה ולימודים, ובין השאר תרגמו את הספר 'ההוביט'.
"אבא ביקש שאמא תשלח לו לשבי צמר כחול, צמר לבן ומסרגות. את המסרגות המצרים לא התירו לו להכניס לתא, והוא אלתר מסרגות מנצרים של ארגזי ירקות וסרג באמצעותם את דגל ישראל"
כחודש אחרי שאבא נשבה, ב־4 באוגוסט 1970, אמא ילדה תאומות: את אחותי דליה ואותי. לאחר כשנה היא החליטה לעזוב את הבסיס ולחזור לקיבוץ הזורע. היא הניחה שהשבויים, כולל בעלה, לא יוחזרו בקרוב, כי נאצר ואחריו סאדאת הודיעו שלא יחזירו אותם. על אבא דיברו הרבה בבית. אמיר ונטע זכרו אותו. מבחינתי, במשך שלוש שנים וחצי הוא היה 'אבא מחייך בתמונה'.
אף על פי שהיו לנו תמיכה ועזרה מסביב, אמא נשאה בעול המשפחה בהתמדה ובשקט. נשות השבויים אז היו די אילמות. קולן לא נשמע והן לא קיבלו תמיכה ציבורית כלשהי. הדמות הגברית המשמעותית בחיינו הייתה אחיה היחיד של אמא, יורם לפידות, אף הוא טייס, שנפל במלחמת יום הכיפורים זמן קצר לפני חזרתו של אבא. כל השנים אמא דיברה מעט על התקופה ההיא. רק בשנים האחרונות היא הרשתה לעצמה לפתוח את הכאב על אחיה ולספר על הקושי שלה ללדת לבד ולגדל תינוקות תאומות ועוד שני קטנים ללא אבא וללא ודאות אם יחזור.
4 צפייה בגלריה
5.8.1970: דיווח ב"ידיעות אחרונות" על לידתה של דגנית ואחותה התאומה
(ארכיון ידיעות אחרונות)
ואז הגיע היום שבו השבויים חזרו ארצה. אמא הלבישה לדליה ולי שמלות שאבא סרג לנו בכלא ונשארנו לחכות בבית. אני לא זוכרת את רגע המפגש איתו. אמא מספרת שהוא התיישב איתנו, הקריא לנו סיפור, ואחרי שני עמודים אמרנו לה, 'אמא, בואי נלך לטייל'. התחלה לא מעודדת במיוחד. בהמשך, מאז שובו, הוא היה מאוד נוכח בחיינו, אבא פעיל שגם תפר לנו במכונת התפירה תחפושות מושקעות ואפילו רקם עליהן פאייטים. אבל אמא אומרת שלקח כעשר שנים עד שממש קיבלנו אותו.
ההורים שלי החליטו לעזוב את הקיבוץ כדי לבנות מחדש את חיינו כמשפחה. אבא חזר לטוס ולקריירה צבאית, היה מפקד רמת דוד, הרצה במסגרות שונות ובהחלט היה סיפור הצלחה מעורר השראה. שנה אחרי שובו של אבא מהשבי נולד לי אח קטן, ארז. הוא היה ילד בריא ומקסים ובהמשך מפקד מצטיין בגולני, אבל הוא נפטר בפתאומיות מדום לב בגיל 25, בטיול בבוליביה. ההורים שלי, שתמיד היו חזקים כל כך, היו שבורים מהאסון הזה, וגם אנחנו, האחים. לקח זמן לבנות מחדש עוצמה פנימית שתאפשר להתמודד עם האובדן.
"אני לא זוכרת את המפגש עם אבא כשהוא חזר. אמא מספרת שהוא הקריא לנו סיפור, ואחרי שני עמודים אמרנו, 'אמא, בואי נלך לטייל'. התחלה לא מעודדת"
במהלך השנים נדדנו בין בסיסי חיל האוויר לקיבוץ. הריקוד היה השפה שלי מאז ומעולם, אבל בגלל המעברים התחלתי לרקוד ממש ברצינות רק בגיל 16. אחרי הצבא למדתי באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, ובתקופת הלימודים היה לי גרעין של רעיון ליצירה שנקראה אז 'שלוש על ארבע' - אלה מידות התא שאבא היה בו בתקופת הבידוד. גם בתא הזעיר הזה הוא יצר והמציא לעצמו פעילויות, ורציתי לתת ביטוי לחוויה הזאת. אז חשבתי שביצירה ישתתף רק רקדן אחד, אבל הרעיון הזה נזנח עם הזמן.
זמן קצר אחרי פטירתו של אבא, לפני כחמש שנים, התפרסם הספר 'השבוי ואשת השבוי' (הוצאת מטר), המבוסס על המכתבים של הוריי ומביא את שני הצדדים, הצד של הגבר והצד של האישה שנשארה לשמור על הבית ובעצם הצילה את נפשם של ילדיה וקיימה חיים בצל המלחמה. מהמכתבים עולה שכל אחד מהם, בשלוש שנים וחצי של פרידה שנכפתה עליהם, יצר המון חיים.
היצירה המשותפת הזו של הוריי היא הבסיס לווידיאו־דאנס בשם 'כמו דואט' שיצרתי, שעוסקת באותו נושא, בביצועם של שני רקדנים, בני הזוג אוליביה קורט־מסה ויוחאי גינתון. בעוד שסיפור הגבורה של אבא סופר, והגבורה שלו ברורה, העוצמה של אמא נלקחה בזמנה כמובנת מאליה. אבל בעצם גם היא בחרה: לגדל ארבעה ילדים, להמשיך לתפקד ולשמור את אהבתה למישהו שאולי לא יחזור. לקח לנו שנים להבין שאמא הייתה גיבורה, וביצירה שלי יש מבחינתי ריפוי גדול מההיבט הנשי. הרקדנית שבחרתי מאוד עוצמתית, עם נשיות ברורה - כל מה שאמא שלי הייתה ועודנה.
עבודת הווידיאו שאורכה תשע דקות וחצי, הושלמה באוגוסט 2023. שלחתי אותה לפסטיבל סרטים ניסיוניים בטורונטו והיא זכתה בפרס הצילום (הצלם הוא איציק עמר) הטוב ביותר. בהמשך הוזמנתי עם אחותי הגדולה, שהיא עובדת סוציאלית, להרצות בכנס של מטפלים משפחתיים, הקרנתי את הסרט וסיפרתי על השבי של אבא ועל הרעיון שמאחורי היצירה. בעקבות התגובות החיוביות החלטתי ליצור הרצאה שמלווה את ההקרנה. כבר הוזמנתי להרצות לפני מטפלות ומנחות קבוצות באגף השיקום של משרד הביטחון, וגם נקבעו לי הרצאות לקהל הרחב (פרטים באתר kmo-duet.co.il).
אמא שלי מתרגשת מהבחירה שלי לעסוק בקשר הזוגי שלה ושל אבא ובייחוד בקשיים ובחוזק שלה. המחמאה הגדולה ממנה היא שהיא ביקשה שאבוא להקרין את הסרט ולהרצות בקיבוץ הזורע, שבו היא ושתי אחיותיי גרות גם היום".
שורה תחתונה: "החוויה שלי כבת של שבוי היא שעם כל הכאב, הקושי וההתמודדות הלא פשוטה, לאהבה יש כוח לשמר תקווה ואמונה ולבנות חיים שלמים".
