מתרגשת ברמות של כלה הוא שהולם מכלול הרגשות שאני מסתובבת איתם מאז שהודיעו לי, לפני כשבועיים, שאני כלת פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה. הוצפתי - אשכרה הוצפתי! - גם רגשית וגם בהודעות מפרגנות מכל כך הרבה אנשים שסימסו, התקשרו, תייגו ובירכו על הזכייה המרגשת. עורכות הן מטבען נשים של מאחורי הקלעים, וזו אחת הסיבות שלוקח לי זמן לעכל את כל תשומת הלב הזו. אז ברשותכן, אני חוזרת לאזור הנוחות שלי, ועכשיו רוצה להודות ולפרגן בחזרה.
אני מבקשת להודות לחברי ועדת פרס סוקולוב של עיריית תל־אביב, שבעצם מתן הפרס ביטאו הכרה בחשיבותו של מגזין "לאשה". השבועון והאתר שלנו מגיעים לקהל רחב מאוד, ויש להם אפשרות לחולל שינוי אמיתי בתפיסות באמצעות הצפת נושאים חשובים ומתן קול לנשים מרשימות שמעניקות השראה לאחרות. בשנה הבאה יציין המגזין יומולדת 75 (צפו להפתעות!), ואין מתנה משמחת מזו.
תודה ענקית למרים (מימי) נופך־מוזס, העורכת האחראית של "לאשה", שהפקידה בידיי לפני שש שנים וחצי את שרביט הניצוח על התזמורת המדהימה של "לאשה". אני נהנית מהדיאלוג הפורה והמעניין שיש בינינו, לומדת ממנה המון ומודה בכל לבי על הבעת האמון בכל שבוע מחדש.
דיברנו על התזמורת המדהימה של "לאשה"? אז כמובן אי־אפשר לעשות את "לאשה" בלי הצוות המנצח של מערכת "לאשה", נשות (ואנשי) מקצוע מעולות מהשורה הראשונה, עם כבוד אדיר למילה הכתובה, ראש מבריק ויצירתי והמון נשמה. כבוד הוא לי לעבוד לצדן וללמוד מהן, והפרס מגיע להן. חלק ניכר מצוות המערכת הורכב בתבונה וברגישות על ידי אורנה ננר, קודמתי בתפקיד. כשהגעתי למגזין "לאשה", נכנסתי למגזין פמיניסטי: אורנה ייסדה את המדור "חדר משלך"; יזמה פרויקטים שעודדו נשים להקים עסקים כדי ליהנות מעצמאות כלכלית; זעקה את כאבן של הנשים שסובלות מאלימות; המציאה את המדור "המכתב שלא נכתב", שגם אחרי יותר מ־20 שנה הוא עדיין אחד המדורים הכי פופולריים בעיתון; וכו' וכו'. קצרה היריעה מלפרט את כל הדברים האדירים שהעורכת המצוינת הזו עשתה ב־15 שנותיה ב"לאשה" (ואגב, היא גם בעלת יחסי אנוש מופלאים).
תודה ענקית לכל הנשים האמיצות שהעזו לאורך השנים לחשוף את סיפורן ב"לאשה" כדי להעביר מסר לנשים אחרות. אני מקווה שהצדקנו את האמון שנתתן בנו. ותודה ענקית אחרונה לכן, לכם: לקוראות, לקוראים, לעוקבות ולעוקבים של "לאשה". אנחנו מתחרות על תשומת הלב שלכן עם אינספור מקורות תוכן מצוינים אחרים. העובדה שאתן בוחרות לקרוא אותנו אינה מובנת מאליה ומדרבנת את כל המערכת להמשיך לעבוד קשה כדי שניפגש גם בשבוע הבא.
אוקיי, לשאלה הזו לא ציפיתי
מה רצו לדעת הילדות והילדים מבית הספר של בני ובתי
"הכל בסדר, אין מה לדאוג", אמרה יעל, מנהלת בית הספר תל נורדאו בתל־אביב שבו לומדים ילדיי, כשהתקשרה אליי (משפט הפתיחה המוכר של אשת חינוך שמתקשרת אלייך באמצע היום). אחרי הרגעת החששות, יעל בירכה אותי על הזכייה ושיתפה אותי בכך שבבית הספר שבו לומדים בני עומרי (כיתה ה') ובתי גילי (כיתה ב'), התרגשו מאוד מהפרס והחליטו להקדיש לכך שיעור בכל כיתות בית הספר, מא' ועד ו'! המחנכות והמחנכים הציגו לתלמידות ולתלמידים שערים בולטים של "לאשה" מהשנה שעברה, שוחחו על המסרים שהמגזין מנסה להעביר, וחלק מהכיתות גם כתבו לי מכתבים.
קראתי בשקיקה את כל המכתבים, התמוגגתי, צחקתי, וגם נפעמתי לגלות כמה הרבה הם יודעים וכמה מעט אני ידעתי כשהייתי בגילם. הנה כמה דוגמאות למה שכתבו לי תלמידי היסודי ולשאלות ששאלו אותי. תודו שיש תקווה לאנושות.
עלמה מבהירה: כדורסל זה לא רק של בנים
"שמעתי בכיתה על העבודה שלך ורציתי להגיד לך שאני מסכימה איתך לגמרי", כותבת לי עלמה. "אין מה להגיד, אישה לא צריכה להתבייש במי שהיא, במה שהיא אוהבת, במה שהיא רוצה להיות. אם היא אוהבת כדורגל או כדורסל או כל מקצוע שהוא 'רק של בנים' - אישה תעשה מה שהיא אוהבת לעשות.
נ"ב. משפט יפה שחשבתי עליו ברגע זה: להיות אישה זו זכות ולא הייתי מוותרת עליה.
עוד משפט: אישה חזקה היא אישה שעושה מה שהיא רוצה.
עוד נ"ב: אני אוהבת לרקוד אבל גם משחקי מחשב וזה לא רק של בנים!".
קרינה משיבה: עלמה, התעלפתי! לי בוודאי לא הייתה מודעות פמיניסטית כזו בכיתה ד'. לדעתי גם לא בגיל 20. רק שתדעי שאני מכירה את אמא שלך, אז הדלפתי לה מיד את תוכן המכתב, שתתמוגג גם.
אביגיל רוצה לדעת: יש בך צד אפל?
קרינה משיבה: אביגיל, קודם כל אני חייבת להודות שזו שאלה מקורית ביותר. את היחידה ששאלת אותה. למה זו שאלה כל כך טובה? כי אין לי תשובה בשלוף, השאלה מחייבת אותי לנתח את עצמי באופן שלא חשבתי עליו קודם. בקיצור, הולכת לישון על זה (מקווה שלא תחשבי שהתחמקתי, אבל זו באמת שאלה מורכבת מדי לתשובה מהמותן), ורושמת לעצמי שזו שאלה שכדאי לשאול בעתיד מרואיינות.
אתגר מפרגן: את אמיצה
"קרינה שלום, רציתי להגיד לך שאת אמיצה, את לא מפחדת", כותב אתגר. "אני חושב שצריך להפסיק עם האלימות לנשים. זה דבר נוראי וזה מדהים שאת עוזרת. את טובת לב ולבן שלך יש מזל שאת אמא שלו. הייתי שמח שתבואי לבקר בכיתה. את לא תוותרי לעולם, נכון? כי אסור לוותר, צריך להמשיך. את אלופה כמו שאת".
קרינה משיבה: היי אתגר, יש מצב שאתה פוגש את הבן שלי בבית הספר ומקריא לו את המכתב הזה, בעיקר את המשפט עם המזל?
גור מעוניין לברר: למה רצית להיות עיתונאית?
קרינה משיבה: פשוט מאוד, גור, רציתי הזדמנות לשוחח עם אנשים מעניינים, שאחרת כנראה לא הייתה לי אפשרות לפגוש. התחלתי את דרכי המקצועית בתור כתבת בעיתון ילדים, ורק אחרי עשר שנים שבהן ראיינתי אנשים, עברתי אל מאחורי הקלעים, אל תפקיד העריכה.
איתן תוהה: האם קשה להיות גם אמא וגם עיתונאית?
קרינה משיבה: וואו, איתן, אני חייבת להודות: אני שואלת את עצמי את אותה שאלה לא פעם. בגלל שאני עובדת במגזין שבועי, שמעדכן את האתר ואת הרשתות החברתיות על בסיס יומי, יש לנו הרבה עבודה. כמו כל חברות המערכת, אני עובדת המון שעות, ולפעמים רואה את הילדים שלי רק כשאני חוזרת מהעבודה בערב (מזל שהם הולכים לישון מאוחר. כן, ממש מאוחר. אבל זה לא המקום להיכנס לזה). אני אגלה לך משהו, מרוב העומס בעבודה אפילו לא הספקתי לרשום אותם בזמן לקייטנה בבית הספר, ועכשיו כבר אין מקום. אז שאלת אם קשה לשלב בין השניים? יהיה קשה מאוד אם לא אמצא להם קייטנה אחרת.
נגה דואגת לרווחתי הנפשית: כיף לך במה שאת עושה?
קרינה משיבה: היי נגה, התשובה היא כן!!! כיף לי מכמה סיבות: 1. העבודה ב"לאשה" מחייבת אותנו להפגין יצירתיות ולחשוב על דרכים מקוריות להציג תופעות ונושאים שונים. זה מפעיל שרירים במוח, וזה מאתגר ומספק כשמרגישים שיש פיצוח. 2. אני קוראת בכל יום כתבות חדשות על נשים מעניינות אחרות, ככה שאף פעם לא משעמם לי. 3. אני עובדת עם נשים מדהימות שהפכו לחברות שלי, וזו כבר מתנה לחיים.
רומי שואלת: יש לך חברות שסבלו מאלימות נגד נשים?
קרינה משיבה: רומי היקרה, הלוואי שהייתי עונה לך על זה בשלילה, אבל אהיה כנה איתך: כן, יש לי חברות שסבלו מסוגים שונים של אלימות כלפיהן. זה רק מראה כמה הנושא הזה שכיח, וכמה עדיין צריך להילחם נגדו.
ארי בודק את הזירה האישית: איך בעלך מרגיש עם הזכייה בפרס?
קרינה משיבה: ארי, תודה על ההתעניינות במשפחה. בן הזוג שלי ירון (אני משתדלת לאחרונה להגיד בן זוגי ולא בעלי בגלל משמעות הקניין שיש במילה בעל) שמח בטירוף ופרגן לי מאוד, כמו תמיד. כשבירכו אותי בקבוצת הווטסאפ של העבודה שלו, הוא כתב שם: "מאחורי כל אישה מצליחה יש גבר שמכין לילדים סנדוויצ'ים בבוקר". זה נכון! דרך אגב, גם הוא עובד במשך שעות ארוכות בעבודה אינטנסיבית מאוד. איך אנחנו מסתדרים?
1. חושבים תמיד מה אפשר לעשות כדי להקל על הצד השני (טיפ טוב לחיים באופן כללי).
2. מסנג'רים את סבתא וסבא.
לוסי סקרנית: כמה שנים את עובדת בעיתון?
קרינה משיבה: היי לוסי, אני עובדת ב"לאשה" שש שנים וחצי, אבל לא תאמיני מתי התחלתי לעבוד בעיתון: בגיל 12! לא הייתי הרבה יותר גדולה מגילך היום. המקומות הראשונים שבהם כתבתי היו עיתון לילדים בשם "כולנו", שכבר לא קיים היום, ומקומון בעיר באר־שבע שבה גדלתי. ועכשיו לשיעור חשבון: אם התחלתי בגיל 12, ואני עובדת בעיתונים כבר 32 שנה, בת כמה אני היום?
