האסון הנוראי שפקד את משפחת קליך פילוסוף, לאחר שבתם בת הארבע וחצי נספתה בשריפה ביישוב אדמה, האם, ליטל נפצעה קשה מכוויות, והאב תומר מוגדר כפצוע בינוני - התרחש בתקופה משמחת יחסית אחרי התלאות והקשיים שעברו במהלך השנים כדי להפוך להורים.
בריאיון שהתפרסם בגיליון האחרון של "לאשה", ימים ספורים לפני השריפה שפרצה בבקתת העץ והקש ביישוב האקולוגי, סיפרה ד"ר ליטל קליך-פילוסוף לצפורה רומן על הדרך הארוכה והקשה שלהם להפוך למשפחה. הראיון התקיים לרגל צאת ספרה של ד"ר קליך-פילוסוף "הדרך לחיים מהלב" המבוסס על יומנה האישי שכתיבתו עזרה לה להתמודד עם הקשיים, האובדנים והתסכולים במסע להקמת המשפחה המיוחדת שלה.
ליטל פילוסוף (44) התאהבה בתומר קליך ביום הראשון ללימודי ביולוגיה שלהם באוניברסיטת בר־אילן. "הוא חזר אז מהודו, עם שיער ארוך, סובארו אדומה ואוזניות, ונדלקתי עליו", היא מספרת בכתבה.
ב־2005, חמש שנים לאחר שהכירו, עמדו השניים מתחת לחופה. בלימודי התואר השני עברו שניהם לאוניברסיטת תל־אביב. "תומר למד לתואר בגנטיקה של העין, ואני עשיתי תואר באמבריולוגיה (מדע העוסק בהתפתחות העובר מרגע הפריית הביצית ועד ללידה. צ"ר). עניין אותי לחקור תחום שיש בו משהו שקשור ביצירת חיים ולא במחלות", היא הסבירה.
כשנה אחרי הנישואים החליטו להפוך למשפחה. "במשך חצי שנה לא הצלחנו. עשינו בירורים, ונמצאו קצת בעיות אצל כל אחד מאיתנו - לא משהו שנראה לא פתיר", סיפרה ליטל בגילוי לב. אחרי סיום התואר השני החליט תומר (45) לעבור להייטק, וכיום הוא ארכיטקט תוכנה. ליטל החלה לעבוד במעבדה להפריה חוץ־גופית במוסד רפואי במרכז הארץ, "כי זה היה המסלול הטבעי אחרי לימודי אמבריולוגיה". במקביל לעבודתה במעבדת הפוריות החלו בני הזוג בטיפולים, ומהר מאוד הגיעו להפריה חוץ־גופית במוסד רפואי אחר. במשך השנים עברה ליטל 35 מחזורים של הפריה חוץ־גופית, שכולם כשלו בשלב זה או אחר.
מצד אחד היא עזרה לזוגות להביא ילד לעולם ומצד שני היא ובעלה לא הצליחו להרות. "זה היה לא פשוט", אומרת ליטל. "בכל הצלחה של זוג ראיתי הישג וזה גרם לי אושר, אבל מצד שני - מי שמחזיר את העוברים שלי לא הצליח. זה עורר אצלי בכל פעם תחושת כישלון. שלא לדבר על כך שעברתי 'שגעת הורמונלית'. הגבתי נורא חזק להורמונים שקיבלתי לקראת שאיבת הביציות. היו לי מצבי רוח קיצוניים שנעו בין צרחות לבכי, מתחים, כאבים, חולשה ומה לא. בכל פעם החזירו כמה עוברים ואף אחד לא השתרש ברחם. הכי נוראיים היו השבועיים מההחזרה עד שמקבלים תשובה - אי־ודאות מורטת עצבים. במהלך התקופות האלה הסתובבתי כאילו אני בהיריון: לא שתיתי אלכוהול, המעטתי בקפה, לא עישנתי, אכלתי בריא, ואז - בום, בכל פעם מחדש תשובה שלילית ונפילה לתהום. כשהטיפולים האלה כשלו ניסינו להיעזר בתרומות זרע ותרומת ביצית, אבל גם אלה לא צלחו. כלום לא הצליח".
"בכל הצלחה של זוג ראיתי הישג וזה גרם לי אושר, אבל מצד שני - מי שמחזיר את העוברים שלי לא הצליח. זה עורר אצלי בכל פעם תחושת כישלון"
הטיפולים השפיעו גם על הזוגיות. "הייתי כל הזמן עצובה, גם בגלל ההורמונים וגם בגלל האכזבות, איבדתי את החיוניות ואת שמחת החיים, התנפחתי מההורמונים, לא הייתי הבחורה שתומר הכיר. והכי נורא, הרגשתי עקרה. כאילו נפלה עליי הקללה התנ"כית ואין לי איך להיפטר ממנה. תומר היה שם בשבילי, אבל לקח לו זמן להתבגר לתוך התהליך של טיפולי הפוריות. זה בהחלט פגע בשנינו. לי בנשיות, לו בגבריות ולשנינו במיניות שהפכה לטכנית.
"אנחנו זוג מאוד פתוח ואנחנו חברים טובים. הכל היה על השולחן בשקיפות מלאה. דיברנו על הקשיים ועל הזוגיות, וכל פעם מחדש התלבטנו יחד לאן ממשיכים מכאן, אם בכלל ממשיכים ואיך".
כשליטל הרגישה שהכפילות הזו - העבודה במעבדת פריון והניסיונות הכושלים להרות - מכבידה עליה, וממילא חשה שהיא מתחברת יותר לעולם האקדמי מאשר לעבודה במעבדה, החליטה לעשות הסבה למחקר. "בדיוק התפנתה משרה לדוקטורנטית למחקר בנושא שימור פוריות לחולות סרטן, אצל פרופ' בנימין שרדני ופרופ' דרור מאירוב, במסגרת שיתוף פעולה בין שיבא לאוניברסיטת בר־אילן. הלהיב אותי מאוד, כמומחית לפריון, לסייע לחולות סרטן שעברו כימותרפיה לשמר את הפוריות שלהן, כדי שלאחר החלמתן תהיה להן אפשרות להרות. ראיתי בזה שליחות".
לדבריה בעולם המדעי ידוע שטיפולים כימותרפיים פוגעים בפוריות, אבל לא היה ידוע מה המנגנון שגורם להרס הביציות. "את זה רציתי לפצח", היא אומרת. "התחלתי בשנת 2008, וכעבור חמש שנים הצלחתי להוכיח מהו המנגנון שגורם לאובדן הרזרבה השחלתית. זה היה מחקר פורץ דרך שפורסם בביטאון המדעי היוקרתי SCIENCE. בעקבותיו הרציתי בכנס בינלאומי חשוב בנושא שימור פוריות במיאמי וקיבלתי פרס על המחקר, ששינה את התפיסה בעולם הרפואי. אני מניחה שהמחקר פתח דלת לטיפול תרופתי לשימור פוריות בזמן טיפולים כימותרפיים. מבחינה מקצועית הייתי בשיאי כחוקרת, וכאישה - בשפל שלי".
באותו כנס השתתף מומחה עולמי לפריון מהמרכז הרפואי קורנל בניו־יורק, שאמר לה: "הגיע הזמן שעולם הפריון יחזיר לך את מה שנתת לו". בהזמנתו, ליטל ותומר הגיעו אליו כמטופלים, "אבל, גם במקום שנחשב לטוב בעולם לא הצלחנו", היא מסכמת.
בני הזוג הבינו שעליהם לחשב מסלול מחדש. בהתחלה עוד חשבו על פונדקאות אך לבסוף החליטו לפנות לאימוץ. ב-2013 במהלך הפוסט־דוקטורט שלה במכון ויצמן, שבו חקרה את השפעת ההורמונים על סרטן השחלות, נרשמו בני הזוג לאימוץ בישראל. "ידענו מראש שמדובר בהמתנה של שש עד שבע שנים, ואנחנו כבר היינו בני 35 ו־36. אז נרשמנו במקביל, דרך עמותה בישראל, לאימוץ בחו"ל. שם דיברו על שנתיים־שלוש. היינו מוכנים לכל ילד באשר הוא. החלטנו שנקבל כל ילד באהבה".
לאחר שעברו את כל ההליכים הדרושים לאימוץ ברוסיה, התברר שהאפשרות לאמץ שם נסגרה. ואז נפתחה גם סרביה לאימוץ. באפריל 2017 קיבלו לראשונה את הצילום של מי שהפך לבנם הבכור אלון, שהיה אז בן שנתיים וחצי. "ראינו את התמונה והתאהבנו בו באותו רגע", אומרת ליטל. "במקביל קיבלנו גם דו"ח רפואי שבו צוין שהוא לא מדבר ושיש לו עיכוב התפתחותי. לא היססנו לרגע. חשבנו שזה משהו סביבתי בגלל החסכים שהיו לו. האמנו שאם נמלא את החסכים שצבר, הוא יתפתח ויפרח.
"ברגע שפגשנו את אלון בבית האומנה בסרביה, התרחשה לידה מהלב. הידיים רעדו לי, הלב דפק - כל הקלישאות שמדברים עליהן בהכנה לאימוץ התממשו כשראיתי אותו. התאהבתי", מספרת ליטל.
"מעצם זה שאתה משלים עם המסלול של אימוץ כדרך להפוך להורה, ברור לך שנקודת הפתיחה של הילד מורכבת ושרוב הסיכויים הם שיהיו בעיות. אתה משלים עם זה מראש. ואנחנו הרגשנו, מרגע שפגשנו אותו, שהוא הילד שלנו".
"כשנכנסנו לבית האומנה ראינו ילדה מדהימה עם עיניים חומות גדולות ושתי גומות חן. היא אמרה לי 'מאמא', ואני התאהבתי"
כמה חודשים לאחר שובם לישראל אובחן אלון עם אוטיזם ומוגבלות שכלית התפתחותית. עוד טרם האבחון הרשמי החלו להעניק לו טיפולים של מגוון אנשי מקצוע כדי לקדמו, ואמו החליטה לחקור את נושא האוטיזם לעומק. "השלמתי חלקים שחסרים לי בנוירוביולוגיה, וד"ר עומר בר־יוסף, נוירולוג התפתחותי בכיר ומנהל המכון להתפתחות הילד ב'שיבא' - שאבחן את אלון - מינה אותי לראש תחום מחקר במכון.
"אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם מכון ויצמן במטרה להבין את מנגנון האוטיזם. כשמנתחים את הגורמים, 30% מגיעים ממקור גנטי ו־70% לא ידועים. אנחנו מנסים להבין את המנגנונים שגורמים ל־70% האלה באוכלוסייה, כדי להתחיל טיפול התערבותי בשלב מוקדם ככל האפשר ולשפר את התקדמות הילדים".
חצי שנה אחרי שהפכו הורים לאלון, נרשמו מחדש לאימוץ. גם הפעם ליטל ותומר לא הגבילו את דרישותיהם. בזמן ההמתנה החליטו לעשות ניסיון אחרון עם העוברים המוקפאים שנשארו להם. "זה נגמר בזיהום קשה ובכריתת רחם. איבדתי את הסיכוי להרות אי פעם", היא אומרת. כעבור כמה חודשים הגיעה מסרביה תמונה של מי שתהיה בתם, ליבי שנספתה בשריפה שהתרחשה היום. "היא הייתה בת שנתיים ושלושה חודשים. ידענו שהיא לא מדברת ושיש לה עיכוב מוטורי והתפתחותי".
בדצמבר 2019 נסעו עם אלון לקבל את אחותו הקטנה, לאחר שעשו לו הכנה מתאימה. "כשנכנסנו לבית האומנה ראינו ילדה מדהימה עם עיניים חומות גדולות ושתי גומות חן. היא אמרה לי 'מאמא', ואני התאהבתי".
היום הגיעו חייה הקצרים לקיצם והלב נחמץ.
