מריון לנדאואר, יהודייה בת 20, בורחת מביתה בווינה במארס 1938 בעקבות האנשלוס, סיפוחה של אוסטריה על ידי גרמניה. היא מוצאת מקלט זמני בפריז. כשנתיים לאחר מכן, כשהצבא הגרמני מגיע לבירת צרפת, היא יוצאת לכיוון מרסיי, בתקווה לעלות על אונייה שתמלט אותה מאירופה. אבל במרסיי כבר שולט המשטר של וישי, המשתף פעולה עם הנאצים ועלול להסגיר לגסטפו את הפליטים שמצטופפים בעיר. מריון, המחפשת דרך מילוט אחרת, מגיעה בדרך לא דרך לכפר למרגלות הרי הפירנאים, שעל גבול צרפת וספרד. ראש הכפר הקטלאני שמתנגד לנאצים מגלה לה דרך מבריחים ישנה, שחוצה את ההרים לספרד. מריון, שבסך הכול ביקשה להימלט מהתופת, מסכנת את חייה ומשתמשת בדרך המבריחים להעברת פליטים נרדפי הנאצים לספרד הניטרלית.
עוד כתבות בערוץ לאשה
מריון היא גיבורת "הצעירה מהבית הירוק" (הוצאת מטר), ספרה ה־15 של אורית עוזיאל, סופרת נוער עטורת פרסים. בנטפליקס משודרת לאחרונה המיני־סדרה "אל מעבר לאוקיינוס", שעוקבת אחר אותה עלילה מנקודת מבטו של וריאן פריי. פריי היה דיפלומט אמריקאי זוטר, שעמד בראש ארגון סיוע לפליטים, רובם אינטלקטואלים ואנשי תרבות בעלי שם. דרך המילוט שלהם עוברת באותו כפר למרגלות הפירנאים. ליסה פיטקו היהודייה ובעלה הנס, קומוניסט גרמני, עוזרים לפליטים לחצות את ההרים הגבוהים. בדרך זו הצילו כ־200 פליטים, כולל מארק שאגאל, חנה ארנדט, מרסל דושאן והפילוסוף וולטר בנימין, שלא שרד את המסע.
"אחת המחמאות המרגשות שקיבלתי הייתה מתלמידת תיכון. היא כתבה שאחרי שקראה את הספר שלי היא מבינה את מה שלמדה בנושא בבית הספר"
"על הסדרה בנטפליקס גיליתי כשהספר שלי כבר היה בהדפסה, אבל יש לי קשר לסיפור האמיתי של הצלת הפליטים בדרך המבריחים", מספרת אורית עוזיאל. "שני קרובי משפחה רחוקים שלי חצו את הפירנאים כדי להינצל - כל אחד מהם לכיוון הנגדי. האחד, שהיה נשוי לקרובת משפחה של אמי, נולד בבולגריה, גורש ממנה ערב מלחמת העולם השנייה, הגיע לצרפת ומשם חצה לספרד, עבר לפורטוגל והשתקע בה. השני, ינטו קנטי, רופא קומוניסט שהתנדב למלחמת האזרחים בספרד, ברח אחרי המפלה של הקומוניסטים ועלייתו של הגנרל פרנקו. ב־1939 חצה את הפירנאים בדרך לצרפת. בהמשך ברח לסין, נישא לרופאה סינית ולימים חזר לאירופה".
לגור עם אינדיאנים
כאמור, "הצעירה מהבית הירוק" מבוסס על סיפור אמיתי, אך השמות והדמויות שונו, כדי להתאימם לקוראים צעירים. עוזיאל, שמייעדת את ספריה לנוער בוגר, עושה כך בחלק ניכר מהספרים שכתבה: מבססת את הסיפור על אירועים היסטוריים ושופכת אור על תקופות ומקומות. "אחת המחמאות המרגשות שקיבלתי הייתה מתלמידת תיכון. בעקבות אחד הספרים היא כתבה לי שעכשיו היא מבינה את מה שלמדה בנושא בבית הספר".
עטיפת הספרצילום: אלבום פרטיעוזיאל (70), ילידת נס־ציונה וכיום תל־אביבית, בכלל רצתה להיות היסטוריונית. היא בתם של רופא ואחות ילידי בולגריה וגדלה בבית שוחר תרבות. "אבא אהב מאוד היסטוריה, אמא הייתה חובבת ספרים ומוזיקה קלאסית, ואני הייתי תולעת ספרים", היא מספרת. לאחר השירות הצבאי למדה היסטוריה כללית וספרות אנגלית באוניברסיטת בן־גוריון. בהמשך עלתה לאוניברסיטה העברית, ללימודי תואר מוסמך בהיסטוריה. בספרייה הלאומית פגשה את מי שהיה לבעלה (לשעבר), שלמד אנתרופולוגיה. כשהייתה בת 28 נישאו. זמן קצר לאחר הנישואים הוא קיבל מלגה למחקר על שבטים אינדיאניים בדרום מקסיקו.
"חשבתי שאסע איתו לזמן קצר ואחזור ללימודים, אבל נשארתי שם, כי הוקסמתי מהמקום, מהאווירה, מהצבעוניות האנושית. פעם־פעמיים נסעתי איתו לכפר שבו ערך את המחקר. שם פגשתי את פבלו, הבן הבכור במשפחה האינדיאנית שבעלי חי איתה לצורכי עבודתו. הוא היה כבן עשר ונגע ללבי. כמו רוב הילדים בכפר, הוא נשא בעול. הוא לא הלך לבית הספר, עזר לקטוף תירס, להאכיל בעלי חיים, לטפל באחיו הקטנים - כל מה שצריך. לא יכולתי לדבר איתו, כי האינדיאנים באזור מדברים בדיאלקט מיוחד, אבל דמותו ליוותה אותי גם כשחזרנו אחרי שנתיים. בשלב מסוים כתבתי סיפור בחמישה פרקים שהוא במרכזם, בכוונה להראות לילדי ישראל אורחות חיים של ילד כמותם, שחי במציאות אחרת. שלחתי את הסיפור לעיתון 'כולנו'. אחרי פרסומו הציעו לי להמשיך את הכתיבה עליו. ספרי הראשון, 'פבלו, הנער האינדיאני מצ'אנל', יצא לאור ב־1983, בעזרת מלגה על שם רוסאריו קסטיאנוס, שהייתה סופרת ושגרירת מקסיקו בישראל".
התקוממות באי יוקטן
היא הייתה אז בת 30, ועדיין לא ויתרה על חלום ההוראה באקדמיה. אבל בן זוגה המשיך לקבל מלגות מחקר והיא הצטרפה אליו. ב־1985 יצאו לסביליה שבספרד וכשחזרו התחילה לשלב בין היסטוריה לספרות. בספרייה נתקלה בספר על התקוממות שהתרחשה ב־1848 באי יוקטן - האינדיאנים מרדו בשלטון המרכזי הספרדי. היא ציוותה לאירועים ההיסטוריים ילד ספרדי שהאינדיאנים חטפו. כשבוי הוא לומד להכיר אותם ואת אורחותיהם. הספר, "אש בשדות יוקטן", התפרסם ב־1987 בספריית פועלים, כמו רוב ספריה של עוזיאל.
בין 1986 ל־1988 שהו בני הזוג בקיימברידג'. בן זוגה עשה דוקטורט באוניברסיטה והיא עבדה בספריית הקולג'. "שם אספתי חומרים לשני ספרים שכתבתי בהמשך", היא אומרת. "'מסע ארוך לאבא' שנכתב לציון שנת ה־200 לאוסטרליה ו'רוח בהרי האנדים', בהשראת תערוכה של צלם אינדיאני מפרו". שנתיים אחרי שובם מאנגליה התגרשו בני הזוג, ללא ילדים. מ־1989 ועד לפרישתה לפני שלוש שנים עבדה עוזיאל בבית התפוצות. במקביל המשיכה לכתוב ספרים לבני נוער.
"ב־1992, לציון 500 שנה לגירוש ספרד, הציעו לי בספריית פועלים לכתוב ספר בנושא. בהתחלה היססתי כי עד אז כתבתי לפי גחמות שלי, על נושאים שעניינו אותי. לא חשבתי שאצליח עם נושא מוזמן. אבל מהר מאוד מצאתי נושא: כתבתי על נער אנוס שאינו יודע שהוא אנוס. הספר, 'בן אנוסים', התפרסם ב־1993 ועד לאחרונה משרד החינוך רכש אותו כקלאסיקה וגם זכיתי עליו ב'פרס זאב', בזמנו הפרס החשוב ביותר לספרות לבני נעורים. ב־1995 התפרסם 'עבדל רחמן, הנסיך הנווד', המבוסס על דמות נסיך מהמאה השמינית שהקים את שושלת החליפות המוסלמית בספרד. ב־1998, סביב שנת ירושלים ויובל לישראל, כתבתי את 'אהבה ירושלמית', על אהבה של צעירים בני עשרה ב־1910 - מעין רומנסה ספרדית, שחיברה אותי לשורשים הספרדיים של משפחתי. הספר, שהיה רב מכר, נבחר מטעם הקוראים בין עשרת הספרים הטובים בתחרות 'קריאת היובל'".
ב־2001 פרסמה את "מלכים לא מתחתנים מאהבה", העוסק בדוכס אנגלי שרצה לארגן לעצמו מלוכה בקסטיליה (גם הוא מבוסס על סיפור אמיתי). פרופ' מיכאל הרסגור המנוח ציין שהספר מיועד אמנם לנוער, אבל הוא ממליץ גם למבוגרים לקרוא אותו.
"אני לא עושה הנחות, לא מייפה את המציאות שבתוכה מתרחשת העלילה ונזהרת מדידקטיות"
איך את מחליטה על נושאי הספרים שלך?
"קודם כול אני מחפשת רעיון שסביבו אפשר לרקום עלילה, ואז אני מחפשת אירוע היסטורי אמיתי כדי לשלב אותו. השלב הבא הוא חיטוט בספריות. לדוגמה, לצורך כתיבת הספר 'אהבה ירושלמית' גיליתי ספר של יעקב יהושע, שתיעד שכונות ספרדיות בירושלים, ונעזרתי בו לצורך תיאור ההווי. כשהספר התפרסם התקשרתי לבנו, הסופר א"ב יהושע, והוא צחק ואמר שאביו אמר לו שיום אחד ספריו ישמשו מישהו".
מה ההבדל בין כתיבה למבוגרים ובין כתיבה לבני נוער?
"מאז ומתמיד כתבתי לבני נוער, אולי מתוך הרצון המקורי שלי ללמד היסטוריה. העיקרון המנחה אותי הוא שאני לא עושה הנחות, לא מייפה את המציאות שבתוכה מתרחשת העלילה ונזהרת מדידקטיות. לא כל אחד אוהב לשבת ולקרוא ספר היסטוריה, אבל כשרואים גיבור שמתנהל במציאות הזו - מתחברים. כוונתי העיקרית היא שילמדו היסטוריה דרך ספר עלילתי המעוגן בעובדות היסטוריות מדויקות, אבל שהקורא לא ירגיש שמלמדים אותו היסטוריה".
במקום תרפיה
כשנתיים אחרי גירושיה, החלה עוזיאל בזוגיות אחרת. אולם, זמן מה לאחר מכן חלה בן זוגה, לבו נחלש וב־2006 הוא נפטר. "בשנות המחלה התמסרתי לו ולא כתבתי. אחרי שנפטר, החזרה לכתיבה הייתה לגביי תרפיה. שנתיים אחרי מותו יצא לאור הספר 'דייגו טורס והנערה היפה', המבוסס על מלחמת האזרחים בספרד, ואחריו 'עד שניפגש', ספר נוסף שנוגע לאותה מלחמה. הסיפור מאחורי הנושא הגיע אליי משיחה מקרית ששמעתי בין שני מבקרים בבית התפוצות, ישראלי וגרמני, שדיברו ביניהם ספרדית. כששאלתי למה הם משוחחים בספרדית, ענו שזו השפה המשותפת שלהם, כי שניהם לחמו במלחמה ההיא. מכאן התחיל התחקיר שלי שהניב ספר על המתנדבים היהודים שלחמו במלחמת האזרחים בספרד".
עוזיאל הרחיקה בדמיונה גם לסין. הזכויות על ספרה "בודדים בשנחאי", על פליטים יהודים מגרמניה שהגיעו לסין ערב מלחמת העולם השנייה, נרכשו כדי לעבד את עלילתו לסרט. "אבל אז הגיעה הקורונה", היא אומרת.
על מה את שוקדת עכשיו, כשספרך ה־15 כבר בחנויות?
"אני ממלאת מצברים, לקראת הספר הבא".
- לקריאת הפרק הראשון בספר "הצעירה מהבית הירוק" לחצו כאן
