טלי אורן (46), נשואה ואמא לשניים, בימים אלה משחקת ב"חב"דניקים" (הקאמרי) וב"מרי לו" (מבית התיאטרון הארצי), במופע הקומי "לא מתחתנת" ובמקביל נמצאת בחזרות להצגה "מלצרית":
"בתמונה הזו, מ־2019, אני מתכרבלת על הספה עם בני יונתן, שהיה אז בן 12 ועם בתי רומי, אז בת תשע. בעלי (הבמאי והתסריטאי אורן יעקובי, י"מ) צילם אותנו כשהופעתי ב'פליי פסטיגל'. כשאת עושה פסטיגל, זה הכי קרוב ל'האח הגדול' שאפשר. במשך שלושה חודשים את מופיעה כל יום, לרוב ארבע הופעות ביום, ובקושי רואה בית. כשהופענו בחיפה ובבאר־שבע בכלל לא חזרתי הביתה, נשארתי לישון שם אחרי הופעות.
הרגע הזה היה אחרי חודש שלא ראיתי את ילדיי. הפסטיגל עבר מחיפה לבאר־שבע, ובזמן שהעבירו את התפאורה קיבלנו הפסקה של יומיים. איך שנכנסתי הביתה התיישבתי על הספה, והילדים נצמדו אליי כמו מיקרופון שמצמידים לצוואר. שנייה אחרי שאורן צילם את התמונה הוא הצטרף לחיבוקים וככה ישבנו זמן ממושך. זה היה בדיוק מה שהייתי זקוקה לו. המשכתי להביט בתמונה הזו בכל רגע פנוי בין הופעות.
היום הילדים כבר גדולים, ולא בטוח שהתמונה הזו הייתה יוצאת לפועל. סביר להניח שהם היו נותנים חיבוק מהיר, אומרים 'היי אמא, איזה כיף שבאת', וממשיכים לענייניהם, אבל זה בסדר. אין לי טענות. יש להם את החיים שלהם, ואני שמחה לעקוב אחריהם בגאווה. יונתן (16), כמו אבא שלו, אוהב להיות מאחורי הקלעים. הוא לומד בעירוני א' במגמת קולנוע, כותב ומביים. רומי (13), שמאז שנולדה היה ברור שתהיה שחקנית, לומדת תיאטרון בבית ספר לאמנויות ומשחקת בסדרת הטלוויזיה 'אבא מטפלת'. לשמחתי, הם עדיין ילדים משפחתיים ברמה כזו שחברות שלי שואלות 'מה את שמה להם בשתייה שהם באים לחבק?'.
עוד לפני שהפכתי לאמא למדתי משחק באנגליה. כשקיבלנו תרגיל לצייר את עצמנו, ציירתי את עצמי על במה וגם לצד משפחה. כבר אז היה ברור לי שאם היו אומרים לי שאני צריכה לבחור בין משפחה לתיאטרון, הייתי עונה שאני לא יכולה להיות שחקנית, בלי אהבה ותמיכה של בית. בלי תיאטרון אני יכולה. אמנם לא אהיה מאושרת, אבל אשרוד. לעומת זאת, בלי בעלי ובלי הילדים, שהם החמצן שלי, לא הייתי יכולה לעוף באוויר במקצוע הזה. והתמונה הזו מסמלת את מה שמשפחתי מהווה עבורי: ספק כוח".
>> לעוד זיכרונות במדור התמונה שבאלבום
