לפני 14 שנה, כשהסופרת נטעלי גבירץ חגגה יום הולדת 30, חברות נתנו לה במתנה פגישה עם מתקשרת. זו פתחה בקלפים ואמרה לה דברים שהפתיעו אותה. "זה היה שנתיים לאחר שיצא ספרי הראשון. הייתי עם תאומות בנות שנתיים ומבולבלת מאוד, איבדתי את עצמי לאיזו תקופה", היא נזכרת. "לא היה לי לאן לחזור מחופשת הלידה. אף אחד לא חיכה לי עם סטופר. המיסטיקנית הייתה נהדרת. היא הסתכלה עליי ואמרה: 'שבי ליד סבא שלך, תכתבי ספר ותראי שיהיה בסדר'. עשיתי את זה, וכך היה. התחלתי לכתוב ספרי ילדים, ולאט־לאט מצאתי את הדרכים שלי. האמונה נתנה לי כוח. סבי ז"ל היה איש פעיל ואנרגטי שידו בכול, גם כשהכוחות שלו אזלו הוא היה אומר לי להסתכל כמה יפים הפרחים בחלון".
את הרגע המיסטי הזה הביאה אל ספרה השלישי והנפלא, "העולם הבא" (כתר ספרים). בעלילה שנעה בין תל־אביב, המדבר הישראלי ולוס־אנג'לס נפגשים שלושת הבנים של עדן, שנפטרה בלידת הבן הצעיר ולקחה איתה לקבר סודות ואהבה לא ממומשת. השלושה פונים למתקשרת שמנסה להגיע אל עדן ולקבל ממנה תשובות.
"הספר כולל את כל הדרכים להתמודד עם המוות. יש אנשים שמקימים בית, אחרים ממציאים עולמות במשחקי מחשב, ויש מי שמתקשרת עם העולם הבא. אני הגעתי למסקנה שהכי חשוב להיסגר על תשובה לשאלה מה אנחנו מאמינים שיקרה בעולם הבא ולהחליט לאן פנינו. אם אפשר, גם לקבוע להיפגש שם עם חברים", צוחקת גבירץ.
גם ספרך הקודם, "המתנדבת", מספר על בת ואמא מנוחה: הבת נוסעת לקיבוץ שבו התנדבה האם בצעירותה כדי לעשות תיקון.
"נכון, גם פה יש את זה: שלושה אחים שלא באמת מכירים אחד את השני צריכים לבנות קשר כמעט מאפס. הנושאים שהכי מעניינים אותי הם משפחות והתמודדות עם אובדן. כשהבנות שלי נולדו הייתי בלחץ מהשאלה איך לספר להן על המוות. זה נראה לי הדבר הכי נורא שאני יכולה לעשות להן, שבירת אמון בעולם. הייתי עסוקה במה עושים עם זה ואיך חיים עם זה".
למה המוות מעסיק אותך כל כך?
"במשפחה שלי קרו כל הטרגדיות: שואה מכל הצדדים, פיגועים, מחלות. דוד של אמא שלי נפצע בפיגוע במעלה עקרבים, סבתא שלי וגם סבתא רבתא שלי נפטרו בלידה עם התינוקות שלהן. בספר הזה עשיתי תיקון: כתבתי על ילד ששורד כשאמו מתה בלידתו".
היו לך שיחות עם אמך על האסון המשפחתי? היא איבדה גם את סבתה וגם את אמה.
"כשילדתי, וגם כשבת דודה שלי ילדה, ההורים שלנו היו בהיסטריה. מבחינתם לידה לאו דווקא מובילה לחיים. כל עניין הלידות נעשה טעון. הפחד היה עצום. אמא שלי הייתה בת שמונה כשאמה מתה בלידה – זה אחד הדברים שהכי עיצבו אותה. המוות מתגלגל הלאה ואף פעם לא עוצר. גם ככה כולנו חיים במדינה הזו את הכאן והעכשיו".
שימור עצמי
גבירץ, סופרת ועורכת עיתון הילדים "אדם צעיר", גדלה וחיה היום בתל־אביב. היא בתם של העיתונאית יעל גבירץ ושל ראובן גבירץ, חבר להקת "חלב ודבש", שזכתה ב־1979 באירוויזיון עם השיר "הללויה". הוריה התגרשו כשהייתה בת שמונה, ורק בבגרותה הבינה את הפצע וכתבה ספר ילדים על הנושא ("הנסיכה ההפוכה", ספריית פועלים). גבירץ מיוחסת גם בזכות סבה, אבי אמה, שמואל (פיסקה) פירסטנברג, ממייסדי צוותא. את בן זוגה, אמיר שור, מפיק, אוצר ואיש קריאייטיב, ממקימי גן המדע במכון ויצמן, הכירה בבר בגיל 18. הם הורים לשלושה (תאומות בנות 16 וילד בן 11) ונישאו בשל לחץ שהפעילו עליהן בנותיהן, אחרי 22 שנה יחד. בשנים שחלפו הקימה עם שור את לייבל המוזיקה העצמאי "פאסט מיוזיק" ואת מועדון "פטיפון" ועיצבה להם עטיפות של תקליטים ופוסטרים.
אפילו חיית שנתיים בברצלונה.
"לאמיר יש משפחה בברצלונה, אבא שלו בא משם. כתבתי שם בגיל 24 את הספר הראשון שלי והייתי די בודדה. הילדים שלנו הם אזרחי ספרד ויחליטו ביום מן הימים מה לעשות עם זה. בינתיים אנחנו עושים מה שאפשר בשביל שנוכל לחיות כאן, במקום הזה, שיש בו את האנשים שאני הכי אוהבת ואת השפה שאני הכי אוהבת.
"אמא שלי אקטיביסטית ועושה הכול למען משפחות החטופים. זה ממלא אותה. אני בנויה אחרת. אני הולכת לכל ההפגנות ומתמלאת בצער. כדי להאיר את עצמי אני חייבת לקרוא, לכתוב ולחבק את הילדים. זה שימור עצמי".
פרחים מחוץ לחלון
ברומן "העולם הבא", שנכתב ונערך מתחילת המלחמה, נפרסים החיים קדימה ואחורה – מילדותו של צעיר הבנים בבית שיש לבן בהוליווד ועד ילדותם של הוריו. גבירץ כתבה את הרומן בעקבות מותה של גיסתה, אופירה, מסרטן. היא השאירה אחריה שלושה בנים. "היא הייתה פסיכולוגית שהדוקטורט שלה עסק במוות ובפרידות בראי הספרות והשפה. היא הייתה חולה הרבה זמן. ידעתי שזה עומד לבוא ושהילדים שלי עומדים לאבד אישה משמעותית בחייהם, ולא היה לי מושג איך נעבור את זה. יום לפני שהיא נפטרה עוד הספקתי להגיד לה שאקדיש לה את ספרי הבא וזה שימח אותה, אבל לא כתבתי על אֵבֶל, אלא על איך אנחנו חיים עם המתים".
"משפחתי עברה שואה מכל הצדדים, פיגועים, מחלות. דוד של אמא שלי נפצע בפיגוע במעלה עקרבים, סבתא שלי וגם סבתא רבתא שלי נפטרו בלידה עם התינוקות שלהן"
הבנים של עדן מנסים לדבר עם אמם המתה בעזרת תקשור, כי אף מבוגר לא יכול לספר להם כלום. זה מתסכל.
"אני חושבת שהתקשור הוא רק תירוץ להביא אותם יחד לפעולה שכל אחד מהם עושה באופן קצת שונה. הם נאספים סביב משהו. מעבר לשאלה אם יש עוד עולם, חשוב שנסתכל יחד על איזה אופק שיש בו תקווה. כעורכת עיתון ילדים אני רוצה לתת להם תקווה קטנה בימים הקשים האלה, כמו שסבא שלי נתן לי: להסתכל החוצה מהחלון ולראות פרחים. זה הדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות אחד למען השני, כי העצב אינסופי".
כריכת הספר למה הגברים בספר שלך לא מתפקדים? זה מסר שרצית להעביר?
"אמרו לי את זה גם על הספר הקודם" (היא צוחקת).
כך את חווה את העולם?
"יש לי דווקא בן זוג מאוד מתפקד ויש לי ילד שהוא פלא. אין לי משהו נגד גברים, אבל כשאמא הולכת לעולמה, השטיח נשמט תחת הרגליים. כשגיסתי נפטרה, השטיח נשמט והשולחן נפל והתפרק. לאט־לאט הכול נבנה מחדש. נסעתי להלוויה של כרמל גת, כי לא הצלחתי לעבוד באותו יום. קיבלתי תחושה שהיא החזיקה המון אנשים מבחינה רגשית, נתנה להם המון כוח והסתכלות רחוקה על החיים. כשזה נעלם להם, האובדן היה גדול מאוד".
"אנחנו עושים מה שאפשר בשביל שנוכל לחיות כאן, במקום הזה, שיש בו את האנשים שאני הכי אוהבת ואת השפה שאני הכי אוהבת"
זה ספר שבו האהבה נעלמת לגיבורים. עדן מתחתנת עם גבי, אבל אוהבת את בועז שאוהב מישהו אחר. אף אחד לא מקבל אהבה ממי שהוא רוצה לקבל.
"נכון, אני עצמי מצאתי אהבה בגיל צעיר. אני תוצר של גירושים, ולכן מעולם לא חשבתי שנחזיק מעמד יותר משנה. אני יודעת שדברים יכולים להתפרק בשנייה. לפחות לי היה מזל באהבה".
"המתנדבת" היה רב־מכר ומועמד ברשימה הארוכה לפרס ספיר. איך היה להתיישב לכתוב ספר אחריו?
"זה כל מה שאני יודעת לעשות. אני מאושרת כשאני כותבת וקוראת. אין דבר שמשמח אותי יותר. ברור שאני מתה מפחד מהתגובות של האנשים. לא הייתי מסוגלת לתת לאנשים לקרוא. וכן, הייתי מאוד מאושרת שלראשונה בחיי מישהו מחכה לקרוא את ספרי, זה בלתי נתפס בכלל. יערה שחורי, שהיא מגדלור וגם חברה, ערכה איתי את 'המתנדבת' ושאלה, מה הספר הבא שאנחנו עושות? זה נותן המון כשמישהו מאמין בך".
הימים האלה עוד ייכתבו בספר?
"בטח. אני תמיד כותבת. תמיד יש עוד ספר לכתוב ועוד ספר לקרוא, ותמיד יש לי הרגשה שהספר הבא שאקרא ישנה את חיי".
