בחודש שעבר קיבלה הבמאית והיוצרת נילי טל פרס מפעל חיים מטעם הפורום הדוקומנטרי בישראל, אבל היא עדיין לא עוצרת לסיכומים. בגיל 79 היא עדיין שועטת קדימה אל עבר היעד הבא: סדרה דוקומנטרית מסקרנת, "אהובתו של שודד השעונים", שתעלה בפברואר ב"יס דוקו".
"נילי טל היא ככל הנראה היוצרת הדוקומנטרית הפורייה ביותר בישראל", נאמר בנימוקי הפרס. "טל ביימה 45 יצירות תעודה, וממשיכה ליצור באנרגיה ובתשוקה... רבים ראויים לפרס מפעל חיים, אבל נילי טל היא תופעה ייחודית, קונטרוברסלית ומרתקת. נדיר לפגוש מישהי עם אנרגיות כאלו בגילה ויכולת מרשימה להפיק ולביים קולנוע תיעודי ברמה גבוהה, באופן עצמאי, עם עומק תחקירי ואנושי, תשומת לב לכל פרט, מחויבות לדמויות ולסיפור ואהבה אמיתית למקצוע".
לא נאמת בטקס שבו קיבלת את הפרס המרגש הזה.
"לא אגיד שלא התרגשתי, אבל לא בא לי לדבר בטקס", אומרת טל בחיוך. "45 הסרטים שעשיתי מדברים בעד עצמם, אז עשיתי סרטון משעשע במקום. כל הבית שלי מלא סרטים, מיליון קלטות, כבר אין לי איפה לשים אותן, אז צילמתי את עצמי מצביעה על כל הארגזים והמדפים העמוסים ואז מרימה את הידיים ואומרת: 'מפעל חיים'. יצא חמוד מאוד".
עוד כתבות בלאשה:
הסרטים של טל עוסקים במצוקה ובעוולות חברתיות ומתעדים אנשים בשולי החברה, לרוב נשים ("אני כנראה פמיניסטית אבל אני לא מניפה דגלים ולא רצה עם אג'נדה"). כך תיעדה עוד בשנת 1994 בתוכנית "עובדה" את כרמלה בוחבוט מקריית־שמונה, שהרגה את בעלה המתעלל ועונשה הופחת לשלוש שנים בלבד. "הגעתי לתחום התחקירים כי מאז ומתמיד עצבנו אותי דברים, כל מיני עוולות", היא אומרת. אבל הסרטים שלה הם הרבה מעבר לכתבות על עוולות, הם יצירה קולנועית־אמנותית לכל דבר.
"איך הזונות הסכימו לדבר איתי? איך הכלות מאוקראינה הסכימו להיחשף ולמה הגברים שנסעו לשם לבחור כלה הסכימו לשתף פעולה? שלא לדבר על כל סיפורי הרצח שעשיתי"
טל נולדה וגדלה בתל־אביב, בכורה מבין שתיים. היא למדה בגימנסיה גאולה ולאחר שחרורה מהצבא החלה לעבוד בעיתון "הארץ". עשר שנים אחר כך עברה לטלוויזיה ככתבת מהדורת יום שישי בערוץ הראשון, ועשתה גם תחקירים וסרטי תעודה לתוכנית הדגל של אז, "מבט שני". בתחילת שנות ה־90 פרשה לדרך עצמאית והקימה את "נילי טל הפקות".
לפני חמש שנים קיבלה מייל מפתיע מפרופ' סאבס ארסלן, ראש החוג לקולנוע באוניברסיטה של אנקרה, שכתב לה על השורשים הקולנועיים שיש לה בטורקיה. "היה מדהים לגלות את זה", היא אומרת. "הוא כתב לי שהוא חוקר את הקולנוע הטורקי ובמסגרת המחקר הוא גילה קולנוען שחי בטורקיה בשם זיגמונד ויינברג, שלנינה שלו קוראים נילי. הוא שאל: 'האם נילי זאת את?' אמרתי לו 'כן', ולמחרת הוא נחת בארץ עם צוות צילום, עשה סרט על סבא רבא שלי. ידעתי שהוא היה איש עשיר, אבל לא ידעתי שהיה מחלוצי הקולנוע הטורקי. יש מוזיאון לקולנוע על שמו באיסטנבול".
את הישגיה הדוקומנטריים המטלטלים היא מסכמת בשאלה: איך הם הסכימו? כשהיא מדברת על זה, היא עדיין מתפלאת: "איך הזונות הסכימו לדבר איתי? איך הכלות מאוקראינה הסכימו להיחשף ולמה הגברים שנסעו לשם לבחור כלה הסכימו לשתף פעולה? שלא לדבר על כל סיפורי הרצח שעשיתי, אני הראשונה שעשיתי סרטים מז'אנר 'טרו קריים' בארץ, לא ידעו פה מה זה".
"ידעתי שסבא רבא שלי היה איש עשיר, אבל לא ידעתי שהיה מחלוצי הקולנוע הטורקי. יש מוזיאון לקולנוע על שמו באיסטנבול"
הכתבה הראשונה בטלוויזיה: "הזכות למות"
בעקבות פרשה שהסעירה את אמריקה
"כשעשיתי את הכתבה הזו, לערוץ הראשון, לא ידעתי מה זה טלוויזיה, לא פריים, לא סצנה, לא שוט. אבל הייתה לי תעוזה. באתי ואמרתי שאני רוצה לעשות כתבה על הזכות למות, בעקבות פרשה שהסעירה אז את ארצות־הברית, כשצעירה אמריקאית נכנסה לתרדמת אחרי שלקחה מנת יתר והוריה ביקשו לנתק אותה מהמכשירים. הרופאים שם סירבו והתחיל מאבק משפטי שהסעיר את אמריקה, אז החלטתי לבדוק מה קורה בארץ. מצאתי אישה, אמא לארבעה, שבעלה היה בתרדמת והיא ביקשה לנתק אותו מהמכשירים, הבאתי אותה לערוץ והם מיד אישרו את הסרט".
הסרט הראשון: "עזה כמוות"
תיעוד נדיר ממשפט רצח
אחד האורחים שהגיע לטקס פרס מפעל החיים של טל וריגש אותה במיוחד, היה השופט בדימוס גדעון גינת. "כשופט בית המשפט המחוזי בנצרת הוא אִפשר לי להכניס מצלמות לבית המשפט לראשונה בישראל, ולתעד את הדיונים. זה היה במסגרת צילומי הסרט הראשון שעשיתי כיוצרת עצמאית, 'עזה כמוות' (1998), על פרשת רצח עינב רוגל מקיבוץ שער־הגולן על ידי בן זוגה, גלעד שמן (ב־1991, ד"ח). אף פעם לא אפשרו להכניס מצלמות לאולם המשפט, לא לפניי ולא אחריי. לא האמנתי שהוא יאפשר את זה, סתם ניסיתי ופתאום הוא השיב לי שהמכתב שלי נגע ללבו. התרגשתי מאוד".
למה החלטת לעשות על זה סרט?
"מגיל 12 אספתי קטעי עיתונות שהכותרת שלהם הייתה 'רצח על רקע רומנטי'. לא יודעת למה, כבר אז חשבתי שזה בכלל לא רומנטי לרצוח אישה, אז התחלתי לאסוף ולתעד, ויום אחד, כעבור שנים, קראתי בעיתון שהח"כיות לימור לבנת ויעל דיין הקימו ועדת חקירה לבדיקת רצח נשים על ידי בני זוגן. החלטתי לספר להן על הקלסר שלי, צלצלתי ללימור והצעתי לה למנות אותי להיות חוקרת מטעם הוועדה, והיא הסכימה. אמרתי לה: 'אני אסע לכל בתי הכלא ואראיין גברים שרצחו את בנות זוגן', חיפשתי תשובה לשאלה אם ניתן היה למנוע את זה".
"אפשר למנוע רצח של נשים על ידי בני זוגן אם ארגוני הנשים ישנו את האג'נדה שלפיה אישה שנרצחת הייתה אישה מוכה. הנשים נרצחו כי הן רצו לעזוב"
מצאת תשובה?
"התשובה היא כן, לדעתי אפשר למנוע, אם ארגוני הנשים ישנו את האג'נדה שלהם שלפיה אישה שנרצחה על ידי בן זוגה הייתה אישה מוכה. זה לא נכון והם לא מקשיבים לי. ממה שידוע, רוב הנשים שנרצחו לא היו מוכות, הן נרצחו כי הן רצו לעזוב".
איך זה מתחבר לרצח של עינב רוגל ז"ל?
"עינב רוגל היא דוגמה אחת מיני רבות לכך שאני צודקת. היא רצתה להיפרד מבן זוגה, אז הוא רצח אותה. באחד הביקורים שלי בכלא רמלה קלטתי את הרוצח גלעד שמן עומד שם עם אביו, ניגשתי והצעתי לעשות עליהם סרט. מרים, אמא של גלעד, כבר הייתה חולה בסרטן, אבל היא הסכימה לשתף פעולה וכך גם משפחתה של עינב. לא היה לי כסף בכלל לעשות את הסרט, הייתי אז מרצה לקולנוע במכללת תל־חי, אז הצעתי לשני סטודנטים מצטיינים שלי לעבוד איתי על הסרט ללא תשלום והמכללה הסכימה לתת לי ציוד. אחרי שצילמנו את רוב הסרט הצעתי אותו לערוץ 8 והם נתנו לי כסף לסיים אותו".
בלתי נשכח: "הכלות מאוקראינה"
מבט נוגע ללב על גברים שקונים אישה
אחד הסרטים המפורסמים של טל הוא "כלות מאוקראינה" (2000), שבו תיעדה גברים ישראלים נוסעים לאוקראינה, בוחרים כלות מקטלוג ומקימים איתן בית בישראל. גם לסרט הזה הגיעה במקרה, כשביקשה מידיד דובר רוסית לבוא איתה לחפש בחורות רוסיות שעוסקות בזנות ושירצו להיחשף בסרט. "אז עוד לא ראינו זונות שמדברות בגלוי, נכנסנו לאוטו, התחלנו לחפש ובדרך הוא פתאום אומר לי שיש לו חבר שהתחתן עם אוקראינית צעירה ועכשיו הוא פתח עסק שמציע כלות אוקראיניות לגברים", היא משחזרת. "על המקום שיניתי את התוכנית, אמרתי לו 'עכשיו אנחנו נוסעים אליו'. לצערי החבר לא הסכים לשתף פעולה, אבל נתן לי טלפון של השותף שלו שהפך בסופו של דבר לגיבור של הסרט. הוא תכנן להוציא קבוצה של ארבעה גברים לאוקראינה אחרי שבוע, והם הסכימו שאתלווה אליהם עם צלם ומקליט".
הפעם היה לך כסף?
"לא היה, הייתי כבר עם רגל אחת בחוץ מערוץ 1, אז רצתי לעורך ואמרתי לו 'תשמע, יש פה סיפור גדול'. הוא לא רצה לשמוע מזה, אז הלכתי לחיים שריר מ'רשת' וביקשתי עשרת אלפים דולר. אמרתי לו 'אני אביא סרט נפלא, מקסימום הכסף הלך לפח, לא תרגיש בזה וזה שווה את הניסיון', והוא נתן לי את הכסף. באמת יצא סרט נפלא, ואחרי שהוא שודר בערוץ 2, העורך מערוץ 1 צלצל ואמר לי: 'את לא יודעת כמה אני מתחרט, כמה שאני אוכל את עצמי'".
"זה לא סיפור שמח. הגברים היו אנשים קשי יום שרצו להתחתן ולא מצאו שידוך, והנשים חשבו שהן באות לאיזושהי רווחה וחיו פה די במצוקה"
את יודעת מה קורה עם הזוגות האלה היום?
"כל ארבע־חמש שנים חזרתי אליהם לסרט המשך, והיום לצערי כל הגברים מתו. זה לא סיפור שמח, בסך הכול הם היו אנשים קשי יום שרצו להתחתן ולא מצאו שידוך, והנשים האלה, שחשבו שהן באות לאיזושהי רווחה, חיו פה די במצוקה".
בהמשך, ב־2005, עשתה לערוץ 8 את הסרט "נשים למכירה", שבו ליוותה ארבע נשים בישראל שעבדו בזנות - כולן יוצאות ברית־המועצות לשעבר, כולן אמהות יחידניות שהשאירו מאחור ילדים קטנים, כולן רומו, הוכו ונמכרו מיד ליד וכולן החליטו להרים את עצמן מהמצוקה באמצעות מכירת גופן. "אני מוכרחה להודות שעקרונית אין לי בעיה עם זנות, לנצל את השכל שלי ולנצל את הגוף שלי, מבחינתי זה אותו דבר אם אני מסכימה לזה וזאת פרנסתי", היא אומרת.
נגנז: "רצח ללא מניע"
אנשים חיפשו אותו בטירוף
הסרט שעדיין מדיר שינה מעיניה של טל מתאר את פרשת רצח הנער אסף שטיירמן בחורשה בכפר־סבא, שפוענח ארבע שנים אחרי שהתרחש. תזכורת: ב־5 בדצמבר 2000 התייצבה בתחנת המשטרה בירושלים סנדרין חורב, והתלוננה כי בעלה, רעי חורב, ניסה לרצוח אותה. באותה הזדמנות היא סיפרה שהוא התוודה בפניה על רצח שטיירמן. חורב הורשע ועדיין מרצה מאסר עולם. סיגלית חיימוביץ־כהן, שהייתה שותפה לרצח, ריצתה 21 שנה במאסר והשתחררה לפני כשנה מהכלא, ואילו חברתם ליהי גלוזמן - היום ליהי דרנל, שהעידה נגד חבריה ולא הועמדה לדין, היא פסיכולוגית שחיה עם משפחתה בתאילנד.
"אני לא ישנה בלילות מהסיפור הזה, זה נורא קשה לי עד היום", אומרת טל. "מהרגע שקראתי את הידיעה הראשונה בעיתון על הרצח הוא לא הרפה ממני, הרי אפשר להשתגע מדבר כזה. צלצלתי ליעל, אמא של אסף, רציתי לצלם אותה, אבל היא לא הסכימה, אז אמרתי לה 'אני אעשה את הסרט הזה איתך או בלעדייך'. הרבה פעמים אני אומרת 'איתך או בלעדייך', זה סיפור חיי".
"התחלתי להרגיש פעילות חשודה באינטרנט. הבנתי שהסרט על רצח אסף שטיירמן הופך לסרט סנאף. לכן היום אי־אפשר לראות אותו בשום מקום"
למה החלטת לגנוז את הסרט, אחרי שהוא שודר בערוץ 8?
"שנתיים־שלוש אחרי השידור הוא עוד היה ב־VOD, אבל כשהוא ירד משם התחילו להגיע אליי פניות של אנשים שמחפשים את הסרט, והתחלתי להרגיש פעילות חשודה באינטרנט. אנשים חיפשו את הסרט בטירוף, כתבו שהם מוכנים לשלם כל סכום. גם כתבו לי בפרטי 'בכל מחיר', הבנתי שהוא הופך לסרט סנאף והחלטתי לגנוז אותו. היום אי־אפשר לראות את הסרט הזה בשום מקום, אני לא מתירה אותו כי מי יודע לאן זה יגיע. לא רציתי את הסנאף הזה".
עשית עוד כמה סרטים על פשעים נוראיים, למה דווקא הסרט הזה טלטל אותך כל כך?
"עזבי, לא כל דבר אני יכולה להסביר. הרגשתי שאם זה קרה ככה, בלי סיבה ובלי מניע, זה יכול לקרות לכל אחד. הסתמיות, הזדון... היה צריך להוציא אותם להורג, לחסל אותם, את שלושתם. להשמיד את הרוע, שהגנים שלהם לא יעברו הלאה. מה זה? סתם? כי הוא עבר במקרה למטה והם ראו אותו ואמרו - אז בואו נחסל אותו? והנה, שתי השותפות בחוץ, הרוע ממשיך להתרוצץ בעולם. עזבי, שההורים שלהן יתחשבנו איתן, שהילדים שלהן יתחשבנו איתן. הן מי שהן וזה נורא שהן מסתובבות חופשי־חופשי, אבל אני עשיתי את שלי".
יוצא דופן: "עלייתה ונפילתה של ענבל אור"
"אנחנו חברות עד היום"
בסרט "עלייתה ונפילתה של ענבל אור" חרגה טל ממנהגה, ובמקום להביא את סיפורם של אלה שהפסידו את כספם במיזמים של היזמית ענבל אור, בחרה להביא דווקא את הסיפור שלה. "ענבל לא באה לרמות ולא להכשיל אנשים, היא פשוט נפלה", אומרת טל. "הפרויקט בבבלי היה גדול עליה, היא הלכה על פנטזיות שאלוהים לא ברא. היא לא קראה את המפה, לא הבינה איפה היא חיה. אני זוכרת שאחרי שהיא נפלה, המדינה מימנה לה דירה קטנה ברחוב דבורה הנביאה בתל־אביב, נסעתי אליה באופניים, הבאתי לה לימונים שקטפתי לה בשקית פלסטיק, ולימים שמעתי שהיא סיפרה 'באה אליי אישה תמהונית עם שקית לימונים ורצתה לעשות עליי סרט'. תמהונית או לא, בסוף היא הסכימה ויצא סרט נהדר. אנחנו חברות עד היום".
אישי: "בת 60 מחפשת אהבה"
מצוקה משותפת למבוגרות רבות
היא גרושה מגיל 40, אם לשני בנים וסבתא לשמונה נכדים. בנה הבכור ירון (52) הוא עורך דין, נשוי ואב לחמישה ובנה השני אמיר (50), הוא מומחה לשוק ההון ומנהל בכיר בחברה טכנולוגית בניו־יורק, נשוי ואב לשלושה. "למזלי הם לא הלכו בדרכי, הם צריכים לפרנס משפחה ואי־אפשר לפרנס משפחה מסרטים דוקומנטריים", היא אומרת.
גם לא אחרי 45 סרטים ששודרו בפלטפורמות המובילות?
"תראי, אני יוצאת דופן, 45 סרטים, אין דבר כזה בעולם. כל סרט גזל ממני חתיכת חיים ועדיין הפרנסה לא משהו, בגלל זה אני רצה ככה מסרט לסרט. לא נחתי לרגע. אני נמצאת בקשר עם רוב הגיבורים שלי, ומפעם לפעם עוזרת להם, גם כספית. זה לא תמיד קל, אבל אם רוצים מאוד, אז יכולים"
כשהייתה טל בת 60 יצאה לחפש אהבה ותיעדה את חיפושיה בסרט המשעשע "בת 60 מחפשת אהבה". היא נכנסה לעולם הדייטינג שלא היה מוכר לה, צללה לאתרי היכרויות, בילתה במועדוני פנויים־פנויות ואפילו יצאה לקרוז של סינגלים. במסגרת העבודה על הסרט יצרה קשר עם 1,320 גברים. בימים אלה הסרט מוקרן בסינמטק בתל־אביב, לרגל פרס מפעל החיים שהיא קיבלה.
מה גרם לך לתעד את החיפוש הפרטי שלך אחרי אהבה?
"הייתי לבד הרבה שנים ויום אחד החלטתי שנמאס לי להיות לבד. היו לי רומנים ארוכים, כל מיני ניסיונות, עם אחד הייתי חמש שנים, אבל לא ממש הצלחתי, והגעתי למסקנה שאני לא היחידה. הבנתי שבגיל 60 פלוס כבר קשה מאוד למצוא אהבה, הבנתי שיש פה מצוקה אמיתית שהיא לא רק שלי. ניסיתי בהתחלה לעשות את הסרט עם נשים אחרות, לא כל כך הצלחתי, אז החלטתי לתעד את עצמי. נהניתי מאוד מעשיית הסרט, בעיקר מעשרה ימים בקרוז של פנויים־פנויות בריביירה המקסיקנית".
בסוף מצאת אהבה?
"מצאתי, אבל לא בסרט. כשעבדתי בעיתון 'הארץ' היה לי רומן ארוך עם יואל מרקוס, שהיה הפובליציסט הכי טוב של העיתון. ראיתי אותו במסדרון כשהוא הלך מולי והתאהבנו, יותר נכון, אני התאהבתי בו. נפרדנו להמון שנים ואז, ב־2011, הוא ראה את הסרט שלי על רצח הילדה רוז פיזם (רשת) - שלא בא לי לדבר עליו מרוב שזה קשה לי - יצר איתי קשר וחזרנו להיות ביחד חמש שנים עד שנפרדנו שוב. הוא היה מבוגר ממני ב־12 שנה ונפטר לפני שנה, אבל הוא היה איש אדיר, חכם וחד. אהבנו מאוד אחד את השנייה".
"אחרי הגירושים הייתי לבד הרבה שנים והבנתי שבגיל 60 פלוס כבר קשה מאוד למצוא אהבה, אז החלטתי לתעד את עצמי עושה את זה"
מה הוא חשב על הסרט "בת 60 מחפשת אהבה"?
"הוא לא כל כך אהב אותו. אגב, בעולם הייתה לסרט הצלחה אדירה, הוא נרכש בעשרות מדינות ועשה הרבה כסף. איפה לא הייתי איתו? יפן, טוקיו, פלורידה, וושינגטון. אחרי ההקרנה תמיד יש פאנל שאלות ותשובות ואנשים התעניינו מאוד".
מה השאלה ששאלו אותך הכי הרבה בקשר לסרט?
"אם זה לא הפריע לילדים שלי" (צוחקת).
ומה ענית?
"שלא, שהילדים שלי מגיבים נפלא. אני זוכרת שהבן הצעיר שלי הגיע להקרנה בניו־יורק, וכששאלו אותי את השאלה הזאת, אמרתי 'הנה, הבן שלי בקהל, תשאלו אותו'. את יודעת מה הוא אמר? 'גדלתי במשפחה ליברלית ודמוקרטית, כל אחד עושה מה שטוב לו'. נתן תשובה נורא יפה, נכון?"
