"אני רובוטריק של עבודה. מוסר העבודה שלי, העובדה שאני נמלה עמלנית, יושב על זה שלא גדלתי עם כפית של זהב", אומרת ירדנה ארזי. "גם בשנים שהגשתי תוכנית בוקר וקמתי בשתיים־שלוש בלילה, עדיין יצאתי להופיע בערבים. אני גם לא מאלה שישנים באמצע היום".
את סוגרת 54 שנות קריירה. מ־1969, כשהתגייסת ללהקת הנח"ל, ועד היום. מה עושה לך המספר הזה?
"אני לא יושבת ומהרהרת, אני לא אדם נוסטלגי. אני כל הזמן בדבר הבא. בחגים יוצא האלבום ה־25 שלי, 'שנינו'. כל הפרויקט מבוסס על שיתופי פעולה מוזיקליים שעשיתי בשנים האחרונות. מתארחים, בין השאר, דנה אינטרנשיונל, יהודה פוליקר, ליאור נרקיס ועמיר בניון".
עד מתי את רואה את עצמך עומדת על הבמה?
"אני מסתכלת ימינה ושמאלה, רואה את הקולגות שלי - שלמה ארצי, יהודה פוליקר, יהורם גאון ורבקה מיכאלי, שאני מעריצה גדולה שלה - מופיעים ברציפות ובהצלחה גדולה, ואני מרגישה פיצקלה לידם. אני זורמת עם החיים".
7 צפייה בגלריה
מתוך התערוכה: ארזי בשנת 1979. שמרה דברים מהיום הראשון שלה בקריירה
(צילום: דוד רובינגר)
ב־13 בספטמבר תושק התערוכה "הביתה", המוקדשת לארזי, בגלריית המשכן בית מאירוב, חולון. התערוכה, שהיא חלק מסדרת "גיבורי תרבות" של העונה הישראלית לעיצוב בחולון (ותוצג בשיתוף מגזין "לאשה"), מציעה מבט על עשייתה האמנותית של ארזי והשפעתה על התרבות הישראלית. "התערוכה אמנם על ירדנה, אבל בו־זמנית היא מספרת את הסיפור של מדינת ישראל", מסביר רפאל וזאנה, מנהל אגף תרבות ואמנות בעיריית חולון, יוזם ואוצר התערוכה. "ירדנה נתנה לנו להיכנס אליה הביתה, וגילינו שהיא הארכיון הטוב ביותר שאפשר לבקש. היא אספה ושמרה דברים מהיום הראשון שלה בקריירה, כטינאייג'רית.
"פתחנו ארונות ומצאנו את התלבושות האייקוניות שלה. כשזיהיתי את השמלה המרהיבה מהאלבום 'נשמה צוענית', זו הייתה התרגשות גדולה מאוד. רעידות בגוף. יהיו בתערוכה גם הפלטפורמות שנעלה כששרה באירוויזיון 1976. עוד פריט מרגש הוא תליון בצורת לב שעליו אביה חרט בכתב ידו את השם 'ירדנה', שהיא עונדת מגיל 16. יש בתערוכה שירים בכתב ידם של אהוד מנור ונעמי שמר, שכתבו לירדנה. יש גם חומרי וידיאו ביתיים שנחשפים בפעם הראשונה וסרט שערכנו, שיוקרן על קיר הגלריה".
ירדנה, איך את מרגישה עם התערוכה?
"לאורך השנים פנו אליי לא פעם ולא פעמיים, ופסלתי על הסף. תערוכה עליי הרגיש לא נכון. מוקדם מדי לסכם ומגלומני. פחדתי גם שיֵצא סטריאוטיפי".
הכוונה היא שיתרכזו במראה שלך ובצד האופנתי?
"כן. כשהבנתי שמתכוונים לכבד רבדים נוספים בחיים שלי, כמו הילדוּת, העשייה המוזיקלית, נרתמתי. מה שכן, זה הכריח אותי לזחול אחורה. זה היה הקטע הקשה. יש לי בבית מעין מחסן שאני זורקת אליו הכול. נכנסתי אליו והתחלתי לחטט. זה היה מציף מאוד. מצאתי כל מיני מכתבים שאבא שלי כתב לפני מותו. מצאתי מכתב שקיבלתי מ'לאשה' ב־1970, כשהייתי בלהקת הנח"ל, שבו מזמינים אותי למיונים לתחרות מלכת היופי. אני לא יודעת מי רשם אותי. לא הלכתי".
"לא מזמן נסעתי לריאיון ברדיו חיפה, ישבתי באוטו והווייז הורה לי, 'ימינה בעופרה חזה ואז שמאלה בירדנה ארזי'. זו הייתה חוויה"
להקת הנח"ל
"הייתי ילדה חיפאית שהולכת לצופים. תל־אביב הייתה בשבילי מעבר להרי החושך. פתאום אני מתקבלת ללהקת הנח"ל וגרה בלב תל־אביב. כל פעם מחדש כשעליתי על האוטובוס של הלהקה, הייתי צובטת את עצמי. עד היום אני לא מאמינה שהתקבלתי".
הסרט "הלהקה" נאמן למציאות?
"לא ראיתי את הסרט. באף יום עצמאות אני לא בבית. גם לא ראיתי את 'גבעת חלפון'. הייתה משמעת ברזל בלהקה, אבל הגעתי מחינוך גרמני, אז הרגשתי דג במים. היו חזרות לתוך הלילה, בלי חשבון בכלל. די התעמרו בנו".
סיפרת שבכיר בלהקה הטריד אותך.
"כבר הייתי ותיקה בלהקה ובת זוג של עמוס טלשיר, שבדיוק השתחרר אחרי שהיה מפקד הלהקה. יום אחד אותו אדם, שהיה אוטוריטה בלהקה, הציע לי טרמפ הביתה מפיקוד הנח"ל ביפו למרכז העיר. הוא המשיך את הנסיעה לרדינג, עצר את האוטו ושלח ידיים. אני לא יודעת איך הצלחתי להוציא את המשפט, 'אני מבקשת ממך להפסיק ואל תחזור על כך שנית'. הוא החזיר אותי הביתה, אבל לקח ממני את כל הסולואים. בהמשך הם הוחזרו לי. כשסיפרתי על כך לעמוס, הוא שלח לו מכתב כועס".
"אני פטריוטית מכף רגל עד ראש. התחושה היא שרוצים לשנות את כל הערכים שלמענם נלחמנו. אי־אפשר פתאום לשנות את הדנ"א שלנו"
גיל
"אני חוגגת החודש 72. כמה שבועות טובים לפני כן כבר התחלתי להגיד שאני בת 72, כדי להסתגל. כדי לשמור על בריאות הנפש את חייבת להתחבר לגיל הכרונולוגי שלך, להגיד אותו בקול רם. עם זאת, אני לא חיה את זה. אני עסוקה, אין לי ימים ריקים, אני לא עוצרת בגלל הגיל".
קשה יותר להתבגר כאישה יפה?
"בוודאי שזה קשה יותר. אז עושים מה שצריך לעשות, מטפלים, מזריקים, ממצקים. גם חשוב לשמור על המנעד הקולי. עם השנים שני הקצוות נאכלים, הקולות הנמוכים והגבוהים. לא פחות חשוב מהטיפולים הקוסמטיים זה לתרגל ולעשות פיתוח קול. כל הופעה היא סוג של אודישן. את לא יכולה להישען על הקרדיט. את צריכה לרגש, לשמח, להוכיח את עצמך מחדש".
"לקראת התערוכה מצאתי מכתב שקיבלתי מ'לאשה' ב־1970, שבו מזמינים אותי למיונים לתחרות מלכת היופי. אני לא יודעת מי רשם אותי. לא הלכתי"
רחוב ירדנה ארזי
"בתקופת הקורונה, כשסגרו את עולם התרבות וכל האמנים ישבו בבית, עיריית חיפה יצאה ביוזמה פנטסטית: שכונה חדשה שנבנית, שכל הרחובות בה יוקדשו לזמר העברי. אני לא האדם היחיד שם שעדיין בחיים וקראו רחוב על שמו, אז לא נבהלתי. הלב רק נחמץ שההורים שלי, שהתגוררו בחיפה כל כך הרבה שנים, לא זכו לרגע הזה. לא מזמן נסעתי לריאיון ברדיו חיפה, והחלטתי לבדוק מה שלום הרחוב. ישבתי באוטו והווייז הורה לי, 'ימינה בעפרה חזה ואז שמאלה בירדנה ארזי'. זו הייתה חוויה".
כוכבת טיקטוק
"בשנה האחרונה אני בטיקטוק. הסרטון הראשון שלי, 'היי טיקטוק, הגעתי. אפשר להתחיל', הגיע מהר מאוד לכמעט רבע מיליון צפיות. אבל הכי מצליח היה הטיקטוק עם הבנות של 'שוקולד מנטה מסטיק'. זה הפך לטרנד מטורף. אירחתי את רותי הולצמן ולאה לופטין בהופעה סגורה. שלומי, מנהל יחסי הציבור שלי, צילם אותנו מאחורי הקלעים שרות 'מי המנטה? מי המסטיק? מי השוקולד?', והעלינו את זה לטיקטוק. ציון ברוך, אנה זק ואגם בוחבוט בטח השתעממו בין ההופעות בפסטיגל והעלו סרטון שלהם מבצעים את השיר. תוך שבוע כל המדינה עשתה גרסה לשיר. גם נועה קירל, משפחת צפיר, בר רפאלי, קטורזה. עד היום, יותר מחצי שנה אחרי, משפחות שלמות, דתיות, חילוניות, חיילים, עושים את הקטע ומעלים. לכולם אני עושה לייק. אפילו קיבלתי גרסה של מורה לאזרחות שהלביש את החומר לבחינה על השיר: 'שלוש מחתרות אנחנו'".
את מוצאת את עצמך בטיקטוק?
"זה נהדר. גיליתי עולמות. אחרי שראיתי כמה כוח יש לרשתות האלה, הבנתי שאני צריכה להיות שם. אני עוקבת אחרי אנשים שמעניינים אותי. למשל, בית המלוכה הבריטי. עד גיל 14 כל מה שרציתי זה להתחתן עם הנסיך צ'ארלס, ועד היום אני פריקית של בתי מלוכה. בנוסף, אין סרטון עם כלב שעשה משהו חמוד שלא ראיתי".
7 צפייה בגלריה
נעלי הפלטפורמה שנעלה באירוויזיון 1976, שבו ייצגה את ישראל עם "שוקולד, מנטה, מסטיק"
(צילום: רן יחזקאל)
"תמיד אמרתי שיהיה לי ילד אחד. ילד זו השקעה גדולה, והחיים שלי מאוד אינטנסיביים, מלאים ותוססים. לא היה מקום לעוד"
אימהות מאוחרת
"ילדתי את אלונה רק בגיל 35. רציתי להגשים את עצמי. אנשים התערבו מאוד ואמרו לי, 'נו, מתי?'. זה עצבן אותי נורא. אני לא עשיתי את זה לאף אישה. אני לא מבינה את הדבר הזה של כניסה לרחם. כשנתן התעקש ואמר לי, 'די, הגיע הזמן', הסכמתי איתו. פתאום הרגשתי שזה נכון. למרות שכבר היו לו ילדים, הוא רצה ילד ממני. זה היה רומנטי מאוד".
אלונה היא בתך היחידה. את שמחה על ההחלטה הזו?
"תמיד אמרתי שיהיה לי ילד אחד. ילד זו השקעה גדולה, והחיים שלי מאוד אינטנסיביים, מלאים ותוססים. לא היה מקום לעוד. יש לאלונה שני אחים מנישואיו הקודמים של נתן והם בקשר קרוב. אני שלמה מאוד עם עצמי".
איזו אמא את?
"היה לי חשוב שבתקופת הפיק של הפופולריות שלי, זה ישפיע על אלונה כמה שפחות. רציתי לגדל אותה כאדם חופשי מתסבוכי הורים. פחות הכנסנו את הפרסום שלי הביתה. נתנו לה להרגיש שהיא הדבר הכי חשוב בבית. עדיין, זה יהיה בובע מייסעס להגיד שאין לי רגשות אשם על כך שהקריירה שלי הייתה תובענית ושהייתי צריכה להקדיש לבתי יותר זמן, אבל אלה החיים".
כמי שהגיעה מבית שלא היה בו, כמה פינקת את אלונה?
"כשעברנו לבית חדש עיצבתי לה סוויטה משלה. כשהייתי ילדה, ההורים שלי ישנו בסלון. רציתי שיהיה לאלונה את המרחב שלי לא היה. אבל היא לא הייתה ילדה מפונקת. מגיל צעיר מאוד היא עבדה, בגיל 15 היא כבר הייתה מארחת במסעדה. אלונה למדה עריכת דין והיום היא עובדת בחברת טכנולוגיה פיננסית".
"הטיקטוק של 'שוקולד מנטה מסטיק' הפך לטרנד מטורף. תוך שבוע כל המדינה עשתה גרסה לשיר. אפילו קיבלתי גרסה של מורה לאזרחות: 'שלוש מחתרות אנחנו'"
סבתא ירדנה
"כרמל, הנכדה שלי, בת חמש. אלונה גרה לא רחוק ממני, ואני רואה את כרמל המון. אנחנו קשורות אחת לשנייה. השמיעו להם בגן את השיר שלי עם ליאור נרקיס וזה קצת בלבל אותה. מאוד מעניין את כרמל לרקוד, לשיר ולעשות הצגות. כולי תקווה שזה בר חלוף. זה מקצוע שהרבה חולמים עליו, אבל מעט מצליחים בו".
המצב במדינה
ארזי לוקחת נשימה: "אני באה ממשפחה ששילמה על היותה יהודית וישראלית. כל המשפחה שלי שירתה בשירות קרבי, כולל בעלי, אחי ובתי. בן דודי, סגן ישראל ארזי, ששירת בסיירת צנחנים, נפל בפעולת כראמה. בן דוד אחר, כאיש מוסד, העלה את יהודי אתיופיה. גדלתי על ערכים של אהבת הארץ ואני פטריוטית מכף רגל עד ראש. התחושה היא שרוצים לשנות את כל הערכים שלמענם נלחמנו. אי־אפשר פתאום לשנות את הדנ"א הפטריוטי שלנו. זה מפחיד אותי ובו־זמנית מעציב ומתסכל".
סיפרת שאת יוצאת להפגנות.
"חטפתי על זה. התגובות היו אלימות מאוד. עניתי באינסטגרם למי שהגיב נגדי. מארגני ההפגנות ביקשו שאשיר את 'התקווה', ואני עוד שוקלת את זה. מבחינת תומכי הרפורמה זו הכרזת מלחמה. זו תקופה מאוד טעונה ומפחידה ואני צריכה ללכת על ביצים".
שרים בהפגנות את השיר שלך, 'עוד נגיע'.
"זה משמח מאוד. הייתי בתוך הקהל כששרו את זה. יש לי שיר אחר, 'לא נעצור', שהרבה שנים היה המנון ההתיישבות מעבר לקו הירוק, ועכשיו גם הוא הפך לשיר מחאה".
הריאיון המלא עם ירדנה ארזי מתפרסם בגיליון "לאשה", השבוע בדוכנים
- איפור: הלן אמויאל שיער: ליאור גבריאלוב ז'קט וחולצה: ELISABETTA FRANCHI ג'ינס: זארה תכשיטים: ELISABETTA FRANCHI
