"גדלתי בקיבוץ זיקים, אני מכירה את האזעקות מגיל צעיר. אי־אפשר לגור בעוטף עזה בלי לפתח חרדה מסוימת. אנשים אצלנו נלחצים גם מכריזה בסופר, גם בחו"ל. הסיכום ביני ובין שי, בעלי, הוא שאני לא רואה חדשות, כי זה מכניס אותי לסטרס, והוא מעדכן אותי אם יש משהו שאני חייבת לדעת", כך מספרת נועה גולני (42) מקיבוץ זיקים נשואה ואם לתאומות בנות 3, עובדת בחברת תרופות.
"ב־7 באוקטובר היינו בבית, בזיקים. החדר של הבנות זה הממ"ד, אז לא הערתי אותן. היו המון אזעקות. שי רצה להשתיק את אפליקציית 'צבע אדום', כדי שהן לא יתעוררו, אבל מרוב אזעקות הוא לא הצליח, אז הוא פשוט כיבה את הטלפון. בחצר של השכנים נפל טיל והיה רעש עצום. דלת הבית שלנו נפתחה מההדף, המשקוף נשבר.
"בינתיים שי ראה סרטונים בטלגרם ומלמל, 'את לא רוצה לדעת'. כבר היה בלתי אפשרי להימנע מלצפות בחדשות. הייתי בקשר עם הוריי ועם אחותי ומשפחתה, כולם בקיבוץ. כשהתחילו דיבורים על מחבלים, אמרו לנו להיכנס לממ"ד ולנעול את הדלת, אבל לא היה לנו מנעול, ושאלתי את עצמי, מה אני עושה אם באים מחבלים? בהמשך נודע לנו שכיתת הכוננות מנעה מהמחבלים להיכנס לקיבוץ והצילה את החיים שלנו.
"רק בערב הודיעו שאפשר לצאת. בין אזעקה לאזעקה, שי ארז כמה דברים, לקחנו את הבנות על הידיים, רצנו לאוטו והתחלנו לנסוע בחושך. היה אפשר לראות את המושב השכן, נתיב־העשרה, בוער.
נועה: "בין אזעקה לאזעקה לקחנו את הבנות על הידיים ורצנו לאוטו. היה אפשר לראות את מושב נתיב־העשרה בוער"
"אחרי שלושה ימים עברנו עם קהילת זיקים לקיבוץ שדות־ים ונשארנו שם חודש. יום אחד הגיעה הזמנה להתארח אצל הקהילה היהודית באטלנטה. רצינו לשנות אווירה, וטסנו לחודשיים, לבית של משפחה ישראלית מדהימה ולקהילה יהודית שעטפה אותנו בהמון חום ואהבה. עד היום הילדות מדברות ביניהן באנגלית, שזה מאוד מצחיק. כששבנו משם, עברנו לאור־עקיבא.
"לא ביקרתי בזיקים מאז 7 באוקטובר, אני מפחדת מאוד. אני לא מרגישה מוגנת בבית שלי. הלוואי שהייתי יודעת מה יקרה איתנו הלאה. בינתיים אני משתדלת לזרום".
"גיליתי שאני מסוגלת לברוא בית יש מאין"
"ב־6 באוקטובר היה לי מפגש חברתי בחיפה, בעלי והבנות החליטו להצטרף. בספונטניות מצאנו בעיר חדר ללינת ללילה. ההחלטה להישאר בחיפה הצילה אותנו", משחזרת אושרה בר לב (42) מקיבוץ זיקים נשואה ואם לשתיים (12, 8), אחות ראשית במוסד גריאטרי באשקלון ומרצה בנושאי גריאטריה.
"בשבת בבוקר, כשהתברר מה קורה בעוטף עזה, בעלי, שהוא קצין, ירד דרומה והשאיר אותנו אצל אחי באבן־יהודה. בן־רגע נשמטה הקרקע תחת רגליי. מצאתי את עצמי בלי הבעל, בלי בית, בלי ציוד לילדות או לעצמי, בלי יכולת לנסוע לעבודה שלי באשקלון, שהייתה תחת אש, ובלי מסגרת לבנות. הייתי בהלם טוטלי. דאגתי לאמא שלי ולשאר בני משפחתי שגרים בזיקים, שרק בשמונה בערב יצאו משם.
"רציתי להגיע לעבודה ולתת יד, ולא יכולתי. זה שבר אותי לרסיסים. עבדתי מרחוק וארגנתי פינוי של מטופלים מהקומה העליונה של המוסד הגריאטרי למוסדות צפוניים.
"אחרי שבוע וחצי אצל אחי, נועה שכנעה אותי להצטרף אליה לקיבוץ שדות־ים. שם ראיתי את ארץ ישראל היפה, עם כל הנתינה. ובכל זאת, הרגשתי כבויה ועצובה. הפריע לי שאני רחוקה מבעלי שבדרום, מהעבודה שזקוקה לי. הרגשתי שכל הזהויות שלי, כאישה, כבת זוג וכאדם, אבדו. נשארה רק פליטה ואמא. החלטתי שאני חייבת לרדת דרומה, כדי שאם בעלי יוצא מהמילואים, הוא לא יצטרך לנהוג חמש שעות עד אלינו.
"פרסמתי הודעה בקבוצת הווטסאפ של היישוב בת־הדר הסמוך לאשקלון, ופנו אליי זוג מלאכים, מיכאל ומאיה קולצר, שאמרו, 'בואי לפה, יהיה לך בית אצלנו', בלי להכיר אותי. הגעתי עם הילדות וכמה מזוודות, זכיתי בבית הזמני הכי טוב שיכול להיות, מחבק ואוהב.
"הכנסתי את הבנות למסגרות, הלכתי לעבודה וחזרתי לנשום. גיליתי שאני מסוגלת לברוא בית יש מאין, וזו החוויה החזקה שאני לוקחת איתי מהמלחמה".
מה יהיה הלאה, תחזרו לזיקים?
"בוודאי. זה הבית שלי ואני מחכה שיהיו תנאים נכונים לחזור. ברור לי שהקהילה צריכה להיבנות מחדש. אני חושבת שיש לנו כוחות לעשות את זה".
