רויה בכשי (59), מעצבת פנים מנתניה, נשואה, אמא לשניים וסבתא לשתיים:
משפחה ציונית: "נולדתי בטהרן, בת בכורה לשני אחים. אבא שלי היה מכונאי רכב ואמא עקרת בית. חגגנו את חגי ישראל אצל סבא וסבתא שלי ולהוריי תמיד הייתה זיקה לישראל.
"בשנת 1972, כשהייתי בת שמונה, הוריי קנו דירה ברמת־גן כי הם כבר חשבו על עלייה לארץ, אבל בכל פעם אבא דחה את המועד כי התקשה לעזוב את האחים שלו. הם היו קשורים מאוד אחד לשני. כשאבא שלי הגיע לארץ כדי לרכוש את הדירה הוא חזר עם תקליט של השיר הפופולרי 'הבה נגילה' בעברית. לא ידעתי עברית, אבל שמעתי אותו המון, אז הכרתי את כל המילים בלי להבין את המשמעות שלהן".
בית ספר מוסלמי: "למדתי בבית ספר מוסלמי כי הוא היה קרוב לבית שלי. הייתי היהודייה היחידה וקיבלתי פטור משיעורי דת של האסלאם. קיבלתי יחס טוב מהתלמידים והמורים, אבל הייתה לי חברה מוסלמית שכשהוריה התקרבו לדת היא התחילה להתנכל לי - חגגה יום הולדת והזמינה את כל הבנות בכיתה חוץ ממני.
"ובכל זאת, בסך הכול הרגשנו שאנחנו חלק מהעם האיראני ויכולנו להסתובב ברחובות בביטחון. הכול השתנה כשהחלה המהפכה".
טנקים ברחובות: "בשנת 1979, כשהייתי בת 13, התרחשה המהפכה ואיראן הפכה לרפובליקה אסלאמית קיצונית. היינו בבית וראינו בטלוויזיה טנקים ברחובות ומפגינים שיצאו נגד השאה. הוכרז על עוצר צבאי ונאסר עלינו לצאת מהבית מהשקיעה עד הזריחה. אנשים נעצרו, הוכנסו לבתי סוהר, התחלנו להרגיש איום על חיינו".
הדירה ברמת־גן: "חודשיים אחרי שהחלה המהפכה, חבר של אבא שלי שעבד במוסד אמר לו שאנחנו חייבים לעלות לישראל בדחיפות ושבעוד יומיים תהיה הטיסה הישירה האחרונה שיוצאת מאיראן לישראל. אבא החליט שזה הזמן לעזוב. ארזנו ארבע מזוודות ועלינו על המטוס. הדודים שלי עזבו לארצות־הברית ואנחנו עלינו לארץ. יום לפני שעזבנו נפרדתי ממנהלת בית הספר שלי, טלעת קרבחש. היא הייתה מוסלמית דתייה אבל הייתה סובלנית מאוד כלפיי. היא בירכה אותנו בדרך צלחה והביאה לי מתנה - ספר שירה שכתבה בשם 'תעתועי חיים'".
עברית שפה קשה: "הגענו לדירה שלנו ברמת־גן, אבל הרגשתי זרה. אם באיראן הייתי היהודייה היחידה בבית הספר, בישראל הייתי הפרסייה היחידה בכיתה. התקשיתי לקלוט את העברית, לא הבנתי אף מילה. המליצו להוריי לשלוח אותי לפנימייה בחדרה כדי שאלמד את השפה. הייתי שם שלושה חודשים ולמדתי עברית על בורייה".
הגירה לארצות־הברית: "אבא התקשה להסתדר כאן. הוא לא הצליח למצוא עבודה במקצוע שלו כמכונאי רכב וזה שבר אותו. כעבור שמונה שנים, כשהייתי בת 21, הוריי החליטו להגר ללוס־אנג'לס. הם הרגישו ששם יהיה להם קל יותר להסתדר מבחינה כלכלית. אני והאחים שלי נסענו איתם, אבל אחרי שבועיים חזרתי לארץ. לא הסכמתי להישאר שם. הרגשתי שכאן זה הבית, התאהבתי בחום של הישראלים. כשחזרתי לארץ הכרתי את סאם, מי שהפך לבעלי. הוא עלה לארץ מאיראן בגיל ארבע. הוריי והאחים שלי לא חזרו לישראל. אבי נפטר שם לפני שנתיים וחצי".
"אחרי 7 באוקטובר הייתי יכולה להצטרף למשפחה שלי בארצות־הברית, אבל הם מספרים שהם מרגישים מאוימים שם ולא רואים עתיד לילדיהם. ישראל זה הבית שלנו ואנחנו צריכים להילחם עליו".
איזה הרגל פרסי ישראלים צריכים לאמץ? "לתת כבוד אחד לשני".
למה את הכי מתגעגעת באיראן? "לבית שגרתי בו. הייתי רוצה יום אחד לבקר שם".
למה לא תצליחי להתרגל בארץ? "לחוצפה הישראלית".
מה המקום שאת הכי אוהבת בישראל? "צפון הארץ".
