סיפורה של ענבל מאור (47), במקצועה גננת ומנהלת גן, מדריכת הורים לנוער ויועצת זוגית, נשואה בשנית, אם לשלושה וסבתא לשניים מקריית־מוצקין:
"כשהייתי בת שש, אחיי ואני עברנו למשפחת אומנה. לא היה לי טוב שם. אני זוכרת שזמן קצר אחרי שהגענו לשם, אם האוֹמנה אספה את השיער הארוך שלי לצמות וקצצה אותו. הילדים בכיתה צחקו עליי ואמרו שאני בן, ובקושי אכלתי במשך שבועיים.
כעבור שנתיים סיפרתי לעובדת הסוציאלית מה עובר עליי וביקשתי לחזור לאמא שלי. האחים שלי עברו לפנימייה, ואני חזרתי הביתה, לקריית־ים.
בגיל 12 הפסקתי ללמוד בצורה מסודרת והתחלתי לעבוד באולם חתונות, רחצתי כלים וערכתי שולחנות. עשיתי את עצמי הולכת לבית הספר, עם החולצה והכל, אבל הלכתי לעבודה. רק כשנתתי את הכסף לאמא והיא שאלה מאיפה זה, סיפרתי לה. בינתיים בית הספר דיווח לרווחה שאני לא ממש מגיעה ללימודים. העובדות הסוציאליות דיברו עם אמא שלי, שאמרה להן שהיא איבדה שליטה עליי וביקשה מהן למצוא לי מסגרת.
שלחו אותי לפנימייה לנוער בסיכון. ראיתי שם הרבה אלימות וסמים ופחדתי. יום אחד חזרתי לחדר שלי וראיתי שקרעו לי את כל הבגדים וזרקו אותם מהחלון, בלי סיבה. אחרי עשרה ימים שם ברחתי, עליתי על טרמפ והגעתי לאמא. היא אמרה: 'אם תהיי ילדה טובה ותלכי לבית הספר, אני אקבל אותך'. הסכמתי וחזרתי ללמוד.
בגיל 12 הפסקתי ללמוד בצורה מסודרת והתחלתי לעבוד באולם חתונות, רחצתי כלים וערכתי שולחנות. עשיתי את עצמי הולכת לבית הספר, עם החולצה והכל, אבל הלכתי לעבודה
נכנסתי להיריון בגיל 16, ממישהו מהכיתה שהיה לי קשר איתו. לא ידעתי כלום על אמצעי מניעה, כי אף אחד לא דיבר איתי על זה. לקראת החודש השלישי כבר ידעתי שאני בהיריון, ובחודש החמישי ראו עליי. רציתי לשמור את הילד, כדי שמישהו יאהב אותי באמת. החבר ניתק איתי קשר ולא כעסתי עליו. אני לא כועסת על אף אחד, אף פעם. כשהודעתי לעובדת הסוציאלית שאני בהיריון, היא אמרה שאני צריכה לעשות הפלה. בבדיקה התברר שכבר אי־אפשר. רצו שאמסור את הילדה לאימוץ ולא הסכמתי. אמא שלי נכנסה לתמונה, הסכימה לתמוך בי ובילדה וחתמה על התחייבות לדאוג לנו.
בגיל 17 ילדתי את בתי הבכורה והקדשתי לה את כל כולי. כשהיא הייתה בת שנה הכרתי את בעלי הראשון. רציתי שנחיה כמשפחה. התחתנו, גרנו בחיפה, ונולדו לנו שני ילדים. עבדתי בעבודות פיזיות קשות: ניקיון, טיפול בקשישים. מצבי הרגשי לא היה טוב, והנחמה שלי הייתה באוכל. אכלתי את כל הבצקים שבעולם, בורקסים, פיצות, והעליתי 40 ק"ג. כשהתגרשתי, בגיל 30, החלטתי לטפל קודם כל במראה שלי. התחלתי לאכול נכון ולעשות צעידות. תוך שנה וחצי הורדתי את כל המשקל העודף. היום אני אוכלת בשביל לשבוֹע ולא בשביל לפצות את עצמי. דברים אחרים גורמים לי אושר.
עם הזמן, העבודות הפיזיות היו לי קשות מדי, והבנתי שאם לא אלמד, לא אתקדם. הרגשתי שאני חייבת לקחת את עצמי בידיים כדי לקבל את העבודות הטובות יותר.
כשהציעו לי מלשכת העבודה לעשות תעודת בגרות במתנ"ס, קפצתי על ההזדמנות. הרגשתי שהנה, אני הולכת לעשות משהו עם עצמי, אבל לא ידעתי לקראת מה אני הולכת. הייתי בת 35, והיה מוזר מאוד לשבת בכיתה אחרי 19 שנים שלא למדתי. היו בכיתה גם צעירים וגם מבוגרים, והרגשתי לא שייכת. למרות הקושי חרקתי שיניים, ישבתי, למדתי, קראתי ושאלתי המון שאלות. אמרתי לעצמי שאני חייבת להצליח. הכי נהניתי משיעורי ספרות. באנגלית לקחתי שיעורים פרטיים. במקביל עבדתי בעבודות מזדמנות, והילדים עזרו בבית. אמא שלי באה ונתנה ארוחות צהריים לילדים, וזה נתן לי שקט נפשי.
היה מוזר מאוד לשבת בכיתה אחרי 19 שנים שלא למדתי. היו בכיתה גם צעירים וגם מבוגרים, והרגשתי לא שייכת. למרות הקושי חרקתי שיניים, ישבתי, למדתי, קראתי ושאלתי המון שאלות
בחינות הבגרות הלחיצו אותי ופחדתי שלא אצליח, אבל עובדה, הצלחתי והשגתי תעודת בגרות. הילדים היו גאים בי. החלטתי שהגיע הזמן להחליף עבודה והלכתי להיות סייעת בגן ילדים פרטי בקריית־ביאליק. תוך כדי עבודה החלטתי להיות גננת, והתחלתי ללמוד במרכז הרפז במקביל לעבודה בגן. כשסיימתי התקבלתי לעבוד כגננת ומנהלת גן באותו גן שבו התחלתי, ואני עובדת שם כבר שבע שנים. הילדים בנשמה שלי, אני מנסה לתת להם את כל מה שלא קיבלתי במוסדות החינוך, וזה גורם לי אושר.
לפני כמה שנים נסעתי לעבודה, ומישהו התנגש בי מאחור. יצאנו מהמכוניות להסתכל על הנזק, והאיש היה ממש חיוור. החלפנו מספרי טלפון, ולפני ארבע שנים הוא הפך לבעלי השני. שנה מאוחר יותר התחלתי ללמוד הדרכת הורים לנוער וייעוץ זוגי, וכבר חודשיים שאני משדרת ברדיו לב העיר בחיפה. בנוסף, אני מעבירה הרצאות על סיפורי האישי. בזמני הפנוי אני מחברת בין נזקקים ותורמים. אם אני שומעת שלילד אין נעליים, אני מצלצלת לחנות ודואגת שייתנו לו שני זוגות".
שורה תחתונה: "גם אם נדמה לכן שחלפו יותר מדי שנים מאז שדרכתן בבית הספר ואתן חושבות שלא תצליחו ללמוד, כשתגיעו לרגע, תבינו שזה אפשרי".
