סיפורם של חיים נגר (69) מאשדוד, גנן ומורה לטבע ב"קרן קרֵב", נשוי, אב לשלושה, סב לארבעה, ולידיה כהן־צימבלר (53) מחיפה, יועצת חינוכית בבית ספר, נשואה ואם לשלושה:
חיים: "באוקטובר 1973, כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, שירתתי בנח"ל. כל הדרך לאילת צהלנו: 'יאללה, מלחמה!' לא ידענו מה מצפה לנו. ירדנו לסיני בטנקים וקיבלנו פקודה להתכונן לקרב שריון. האדרנלין התחיל לרוץ, ודהרנו קדימה.
בקרבות הבלימה שבהם עצרנו את הצבא המצרי מלהתקדם לתוך ישראל שמעתי פתאום בום. לא הבנו מאיפה זה בא, לא ידענו שלמצרים יש טילי סאגר. הייתי נהג טנק, למטה. הרגשתי חום אימים מאחוריי, הסתובבתי וראיתי אש בטנק. חשבתי 'הולך להיות פיצוץ אדיר, כל התחמושת תתפוצץ, אני חייב לכבות את השריפה הזו'. כיביתי אותה במטף כיבוי וקראתי לחבר'ה בקשר הפנימי של הטנק, אבל אף אחד לא ענה. חשבתי שהם נפגעו. יצאתי החוצה וראיתי אותם בחוץ. המג"ד משה גל נפצע, חיים זיו החליף אותו וחזרנו לטנק. המשכנו להילחם, עברנו ימים קשים וחטפתי רסיס בשפה העליונה.
באותה תקופה התחלתי לכתוב יומן על תוויות שקילפתי מקופסאות שימורים שאכלנו: לוּף, שעועית, פלחי אשכוליות. הוא שמור אצלי עד היום. למרות ההפגזות המסיביות חצינו את תעלת סואץ והשתתפנו בכיבוש שדה התעופה פאיד. כשתקפו אותנו מטוסים ואמרו לנו לרוץ לטנקים, פשוט עמדנו וצפינו בקרב האווירי. כבר היינו אדישים לסכנה.
חיים: "בזמן המלחמה קילפתי תוויות של קופסאות שימורים שאכלנו וכתבתי עליהן יומן. את כל המכתבים שקיבלתי אז שמרתי, ובימי כיפור הייתי קורא אותם"
ב־24 באוקטובר הגענו לקילומטר ה־101 לפני קהיר, ואז, ברגעי הלחימה האחרונים, המג"ד שלנו נהרג. התמקמנו בגבעות השולטות ושלחו לנו צוותי הווי: לאונרד כהן הגיע, בועז שרעבי, שלמה ארצי. בסך הכל היינו במצרים 151 יום. אחרי חופשה של שבועיים־שלושה עלינו לרמת הגולן. זה היה זוועה, הפגזות יום ולילה. חצי שעה לפני מועד הפסקת האש נהרג חברי יזהר חפשי ז"ל.
כשהיינו ברמת הגולן, באפריל 1974, קיבלנו מכתבים מילדים, וביניהם היה מכתב מילדה שכתבה: 'חייל יקר ואמיץ, שמי לידיה כהן, בת חמישה אביבים, מאוד שמחה לשלוח לך צרור קטן של ממתקים. חייל, אתה השומר עליי ועל כל ילדי ישראל באשר הִנך, בים, באוויר וביבשה. אנא שלח לי מכתב ובו ציור של טנק. חזק ואמץ!'
זה היה מרגש לגלות שחושבים עלינו בעורף. היה ברור שמישהו מההורים כתב את המכתב בשמה. לא ידעתי לצייר טנק, אז קטפתי פרח, שמתי בשקית קטנה ושלחתי לה עם מכתב. שמרתי את כל המכתבים שקיבלתי במלחמה. בימי כיפור הייתי יושב, פותח אותם וקורא. הרגשתי שזה עוזר לי.
בבית קיבלו אותי כמו גיבור מלחמה, כשבכלל לא הרגשתי גיבור. עשיתי מה שהיה צריך לעשות. ההתמודדות לא הייתה פשוטה: התקשיתי לישון מרוב מחשבות, הייתי צועק באמצע הלילה או מתעורר מזיע. כל טריקת דלת או סגירת מגירה הקפיצו אותי. לא הצלחתי להתמיד בעבודות. לקראת גיל 30 התחתנתי עם עדה, שלא ידעה שאני פוסט־טראומטי, בכלל לא הכרנו פעם את המושג. לפני פחות משנה, אחרי מאבק שנמשך 13-12 שנה, משרד הביטחון הכיר בי כפוסט־טראומטי. רק אז עדה, שתמכה בי כל השנים למרות שזה לא היה פשוט, הבינה מה פשר כל הבלגנים. היום אני מטופל.
לידיה: "לפני המפגש, חיים שאל אותי מה להכין לי לאכול, כמו ששואלים ילדה. מבחינתו אני עדיין ילדה... כשנפגשנו, הרגשתי שאנחנו מכירים"
מלחמת יום הכיפורים עיצבה את חיי. אני חי אותה ביומיום בפרטי פרטים. אם אני מרגיש משב רוח, אני נזכר איך ישבתי בטנק הרותח, מזיע ומסריח, והייתי פותח קצת את המדפים, שתיכנס טיפה רוח. זה מתיש אותי, ובכל זאת אני חופר בזה כל הזמן, זוכר בפרטי פרטים מה אמר אדם לפני שנהרג ומה אמרו בקשר בכל שלב. אני רוצה שאנשים ידעו מה עברנו. יש בורות גדולה. ויש כאלה שאומרים 'ספר מה היה במלחמה', אני מתחיל לספר ואחרי כמה שניות רואה שזה לא מעניין אותם.
לפני תשע שנים העליתי את המכתב מלידיה לפייסבוק. היו לי הרבה מכתבים מהמלחמה, אבל רציתי לדעת מי עומד מאחורי המכתב הזה, שנגע לי בלב. שאלתי אם מישהו אולי מכיר אותה, ולא מצאתי אותה. לא מזמן, כשקפצה תזכורת לפוסט, שיתפתי אותו שוב. חבר בשם אלי אדמית, שלחם איתי, שאל אותי אם אני רוצה שהוא יעזור לי למצוא את לידיה. אמרתי לו שכבר אין לי כוחות להתעסק עם זה, אבל הוא מוזמן לנסות. הוא כתב פוסט בקבוצת קלוז'ר בפייסבוק ואחרי כמה שעות מישהי כתבה: 'זאת אני!'. אחרי 10 ימים נפגשתי איתה ועם בעלה. קיבלתי אותה בחיבוק, היא נתנה לי פרח יפה. הרגשתי כאילו פגשתי אחיינית אובדת אחרי 48 שנה".
חיים: "מלחמת יום הכיפורים עיצבה את חיי. אני חי אותה ביומיום בפרטי פרטים. אני רוצה שאנשים ידעו מה עברנו. יש בורות גדולה. ויש כאלה שאומרים 'ספר מה היה במלחמה', אני מתחיל לספר ואחרי כמה שניות רואה שזה לא מעניין אותם"
לידיה: "כשהייתי בגן, הכנו חבילות ממתקים לחיילים. אמא שלי, ויויאן כהן, כתבה בשמי ואני ציירתי ציור קטן. כנראה ביקשתי מאמי שתכתוב לחייל שיצייר לי טנק. אחרי כמה זמן הגיע מכתב תשובה מחיים, שהודה לי על הממתקים, צירף פרח וכתב: 'חבל שחייבים לפעמים לעלות עם הטנק על הפרחים היפים'. בסוף המכתב כתב: 'בתקווה שיבוא סוף־סוף שלום, עבור ילדים נחמדים ותמימים'.
לידיה: "רק כשגדלתי הבנתי את משמעות המכתב: חיים עצר באמצע הטירוף, קטף פרח וכתב מילים חמות. כשחיפשתי אותו ברשת לא מצאתי, ולא התאמצתי יותר מדי כי חששתי לגלות שהוא נפל"
כשהייתי נערה, אמא שלי הראתה לי את המכתב ואמרה: 'כשתתחתני, קחי איתך את המכתב הזה'. לקחתי אותו, ועברתי איתו שלוש־ארבע דירות. כשהפכתי למורה והתלמידים שלי שלחו חבילות לחיילים, עודדתי אותם להוסיף מכתב והראיתי להם את המכתב המצהיב והפרח היבש, שגם הוא נשמר. רק כשגדלתי הבנתי את משמעות המכתב: חיים עצר באמצע הטירוף, קטף פרח וכתב מילים חמות. לפני עשור חיפשתי אותו ברשת ולא מצאתי. האמת היא שלא התאמצתי יותר מדי, כי חששתי לגלות שהוא נפל בקרב. החלטתי לשמור אותו בזיכרון כחייל צעיר.
לפני חודשיים פתאום קפצו שתי הודעות בטלפון עם צילום מסך מקבוצת קלוז'ר. גיליתי שחיים מחפש אותי! התרגשתי, הצטרפתי לקבוצה, הגבתי וחייגתי אליו. הוא התרגש לשמוע שהמכתב עדיין אצלי. הרגשתי שהמפגש יעשה לו טוב, ומצד שני פחדתי שזה יחזיר אותו למקומות כואבים. למרות ההתלבטות, קבענו. לפני המפגש, חיים שאל אותי מה להכין לי לאכול, כמו ששואלים ילדה. מבחינתו אני עדיין ילדה... כשנפגשנו, הרגשתי שאנחנו מכירים. ישבנו במטבח שלהם, כאילו שאני חלק מהמשפחה. המכתב הזה תמיד היה יקר ללבי, מבלי לדעת מי עומד מאחוריו, והיום אני שמחה להגיד שחיים באמת מקסים. הוא כמו דוד שלי".
שורה תחתונה. חיים: "אם חס וחלילה יהיו עוד מלחמות, שִמרו על קשר עם הלוחמים. זה מעודד. אני אוהב את המדינה ומקווה שהיא תשרוד, זה לא מובן מאליו".
