חני מלול (26) שמתגוררת במרילנד, ארצות־הברית, חשפה יחד עם כתבת ynet את החשד לפגיעות מיניות של הגינקולוגים, פרופ' מנחם אלקלעי וד"ר גיא רופא.
איך התחלת לעסוק בנושא של פגיעות מיניות?
"אני בלוגרית חרדית, יוצרת תוכן ומנהלת קהילה של 20 אלף נשים דתיות וחרדיות. בדרך כלל אני מעלה דברים מהיומיום שלי ומחיי ההורות שלי ועושה שיתופי פעולה מסחריים עם מותגים. אחרי שהתפוצצה פרשיית יהודה משי זהב היו בקהילה החרדית כל כך הרבה תגובות של 'אני לא מאמינה' ו'הלם', עד שכתבתי בדף האינסטגרם שלי, שהגיע הזמן שנתחיל להאמין לנפגעים ולנפגעות. קיבלתי מבול מטורף של הודעות שזה לשון הרע ואיך אני מעיזה לחרוץ דין, אבל גם המון הודעות של נפגעות שאמרו לי, 'תודה, היינו צריכות לשמוע את הקול הזה'. פגיעות מיניות זה נושא כל כך מושתק וחנוק במגזר שלנו".
התחלת לאסוף עדויות על פוגעים.
"בעקבות שטף ההודעות החלטתי להעלות סקר ושאלתי: 'האם נפגעת מינית במהלך חייך?'. היה אפשר לסמן את האופציות 'לצערי כן' ו'לשמחתי לא'. השאלה השנייה הייתה 'האם היית בוגרת יותר מגיל 18 או צעירה יותר מגיל 18?'. 700 נשים ענו שנפגעו, ו־500 ענו שהיו מתחת לגיל 18. שאלתי אותן גם מה לדעתן שיעור הנפגעות מקרב קהילת הנשים שלנו באינסטגרם. רובן ענו: 80%-50%. קלטתי את המספרים והתכווצתי. תוך כדי, נשים שלחו לי הודעה אישית לאינסטגרם ושיתפו בפגיעות שעברו. באותו יום העליתי פוסט: 'במידה שעברת פגיעה מינית, האם היית רוצה לדעת אם יש עוד אנשים שנפגעו מאותו אדם? את מוזמנת לכתוב לי לתיבה שם מלא או ראשי תיבות של הפוגע'. בנוסף, ביקשתי שיכתבו אם הן רוצות שאחזור לספר להן אם יש הצלבה".
"שאלתי בבלוג מה לדעתן שיעור הנפגעות מקרב קהילת הנשים שלנו באינסטגרם. רובן ענו: 80%-50%. קלטתי את המספרים והתכווצתי"
מה קרה משם?
"תוך שעות הגיעו אליי שמות של 200 פוגעים מנשים שחיפשו את המקום הבטוח לשתף. ישבתי עד השעות הקטנות של הלילה והעברתי לטבלת אקסל. הייתה לי משאלה שיגיע שם של פוגע מסוים בסיפור שהכרתי מקרוב. זה לא קרה. כשסיימתי את הטבלה ראיתי שיש ארבע נשים שנפגעו מגינקולוג וראש מחלקה בשיבא, פרופ' מנחם אלקלעי. ביקשתי לדבר איתן. אני עושה שיחה אחרי שיחה ומגלה שזה בדיוק אותו דפוס פגיעה. אמרתי לג'רמי, בעלי, שאם לא הייתי יודעת שאני מדברת עם נשים שונות ושאחת מספרת על פגיעה מלפני 18 שנה ואחרת על פגיעה לפני שנתיים, הייתי חושבת שדיברתי עם אותה אישה.
"אצל פרופ' אלקלעי זה בדיוק אותו דפוס. אם לא הייתי יודעת שאני מדברת עם נפגעות שונות, הייתי חושבת שזו אותה אישה"
"העדויות היו אצלי חצי שנה בלי שקרה איתן כלום. בסשן של שאלות ותשובות עם העוקבות נשאלתי 'מה קורה עם השמות שהצטברו אצלך?', ועניתי שאני מאמינה שזה ייצא בזמן הכי נכון".
ואז התפוצצה פרשת חיים ולדר שנחשד בפגיעות מיניות.
"זו פרשה שהרעידה את הרחוב החרדי. מדובר בסופר, אדם שהיה בקונצנזוס החרדי, בניגוד למשי זהב. אין בית חרדי בארץ ובעולם שלא מחזיק ספרים שלו. הוא היה דמות חינוכית מוערכת מאוד".
מה הרגשת כששמעת שהוא שם קץ לחייו?
"תחושה קשה - ששוב הפוגע מקבל שליטה על הנרטיב. התעוררתי בבוקר להודעה של נפגעת מסיפור אחר, שמודיעה לי שהחליטה לחזור בה ממתן עדות כי 'היא לא רוצה להרוג'. זה מעוות. כאב לי לשמוע את זה. האשמה צריכה לעבור צד. כשאדם שנטען נגדו שפגע בכל כך הרבה נשים מתאבד, התחושה היא ששוב נעשה דבר פוגעני כלפי הנשים הנפגעות. שוב לקחו מהן את השליטה, בדומה לפגיעה המינית עצמה".
"ההתאבדות של חיים ולדר עוררה בי תחושה קשה. שוב הפוגע מקבל שליטה על הנרטיב, שוב נעשה דבר פוגעני כלפי הנשים הנפגעות"
בעצם פרשת ולדר הובילה לפתיחת פרשת אלקלעי.
"נינה פוקס, עיתונאית של ynet, פנתה אליי ושאלה אם אני יכולה לחבר אותה לנפגעות של ולדר. אמרתי לה שאני לא מכירה כאלה, אבל שיש לי סיפור אחר, פצצה מתקתקת. פניתי לנפגעות, שאלתי אם אפשר לעשות שיחת רקע משולשת, והבטחתי להן שרק אם הן ירצו, זה יתפרסם. הן נתנו בי אמון מלא והחליטו לדבר על מה שעברו בבדיקה אצל פרופ' אלקלעי".
כמה ימים אחרי כן, התחקיר עלה ב-ynet.
"הכתבה יצאה בשישי בבוקר שעון ישראל. אצלנו זה ארבע לפנות בוקר. חשבתי לעצמי 'כשאקום, אקרא'. אבל באמצע הלילה הבת שלי התעוררה וביקשה חיבוק. כשהחזרתי אותה למיטה ירד לי האסימון שכנראה הייתי צריכה להתעורר. נכנסתי לקרוא את התחקיר ובמקביל הדלקתי את הסלולרי. הגיעה כמות מטורפת של הודעות ותיוגים. למרות הרעש, משהו סוף־סוף נרגע בי. הרגשתי שעשיתי את מה שיכולתי ושמעכשיו זה לא בידיים שלי. הייתה גם תחושה שעזרתי לפרק פצצה מתקתקת.
"בימים שאחרי, נינה ואני קיבלנו הודעות מנשים נוספות. זה כבר הגיע ל־35 עדויות. החוקר המשטרתי שמטפל בתיק פנה אליי וביקש שאחבר אותו לנפגעות. עשר נשים הסכימו לדבר איתו. כתבתי לו שעשיתי בשבילו את העבודה, ושאני מצפה שמעכשיו הוא יעשה את התפקיד שלו על הצד הטוב ביותר וביתר רגישות".
"החוקר המשטרתי שמטפל בתיק של אלקלעי ביקש שאחבר אותו לנפגעות. עשר נשים הסכימו לדבר איתו. כתבתי לו שעשיתי בשבילו את העבודה, ושאני מצפה שהוא יעשה את התפקיד שלו טוב וברגישות"
אחרי שסיימתן עם המסה הקריטית של העדויות על אלקלעי, עברתן לתחקיר הבא: ד"ר גיא רופא.
"זה עוד שם שנשים דיווחו עליו, והחלטנו לבדוק את זה. אגב, יש שם של גינקולוג נוסף שעלה, ובקרוב נחשוף גם אותו, ויש פוגע ששמו חזר ועלה, איש תקשורת חרדי. עד עכשיו יש לי שש עדויות עליו, אבל אני מודה בכאב לב שלא הצלחתי להביא את הנשים לספר את סיפורן. אנחנו מגזר מאוד קהילתי ומשפחתי, וזה צד יפה שלנו, עד שזה מגיע לפוגע. כשנשים אומרות לי שהן לא רוצות להרוס את המשפחה שלו, אני מנסה להגיד להן שהפוגע הוא זה שאחראי לצער של משפחתו מעצם המעשה שעשה, ושלרגע לא ייקחו על עצמן את האחריות והאשמה. כשהגעתי לביקור בישראל, פגשתי את הנשים האלה. הבטחתי להן אנונימיות מוחלטת, סיפרתי להן שהוא פוגע סדרתי ושצריך לעצור אותו. הן לא הסכימו. אני שומעת אצלן פחד מטורף".
"יש שם של גינקולוג נוסף שעלה, ובקרוב נחשוף גם אותו, ויש פוגע ששמו חזר ועלה, איש תקשורת חרדי. עד עכשיו יש לי שש עדויות עליו, אבל אני מודה בכאב לב שלא הצלחתי להביא את הנשים לספר את סיפורן"
היו עוד שמות שחזרו?
"ארבע נשים סיפרו על פגיעות מצד משי זהב. אחת מהן היא קרובת משפחתו. בקהילה החרדית יש השלכות כשאת מספרת על הפגיעה המינית שלך. זה משפיע על השידוכים של אותה אישה וגם של האחים שלה. החשש הוא משמועות שירוצו על כך שהיא נפגעה ושאינה בתולה. זה תמיד כואב ומורכב לחשוף סיפור של פגיעה, אבל במגזר החרדי זה אפילו דרמטי יותר".
אילו תגובות קיבלת על כך שהיית המנוע לחשיפת הפוגעים?
"תגובות מדהימות. כותבים לי שאני לוקחת את האינסטגרם ועושה איתו דברים חשובים. נשים נוספות פנו אליי עם סיפוריהן וביקשו שאבדוק אם הגיעו אליי עוד עדויות. אגב, רק כשהסיפורים יצאו גיליתי שהיה פרויקט בשם 'אחת מתוך אחת' שחשף תוקפים סדרתיים. לא הכרתי אותו קודם".
ספרי קצת על עצמך.
"אני נשואה, אם לשניים (שש ושלוש) ובהיריון עם השלישי. נולדתי וגדלתי בשכונת גבעת שאול בירושלים למשפחה בת חמישה ילדים. אני השנייה. למרות שאנחנו מזרחיים, המשפחה שלי משתייכת לזרם החרדי ליטאי. אבא שלי עובד בתחום הכשרות, ואמא שלי בחינוך. למדתי ב'בית יעקב' תחת חינוך נוקשה. אני זוכרת שהיו שולחים אותי הביתה להחליף נעליים אם הן לא היו בצבע הנכון - שחור או חום. אהבתי לעשות קוקו או צמה בצד, וננזפתי בכל פעם מחדש שאני יותר מדי אופנתית, ונדרשתי להעביר את הקוקו אחורה. תמיד הייתי מרדנית ולא בטוב עם זה שאומרים לי מה לעשות".
לאן ניתבת את הרצון שלך לאינדיבידואליות?
"ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 13. זה היה משבר גדול, תחושה שהכל מתפרק. עברנו לגור עם אבא. היה לי ברור שברגע שאוכל לברוח, לפתוח את השער ולצאת, זה מה שאעשה. בגיל 15 שמעתי על תיכון חרדי באנגליה שמגיעות אליו בנות מכל העולם. רציתי ללמוד אנגלית ולראות עולם, וגם לברוח מהדרמות של הגירושים ומניהול הבית שקצת נפל עליי. אמרתי לאבא שלי בכנות, שאני לא יכולה להמשיך לשרוד פה. הוא אמר שהוא איתי ולקח הלוואה כדי לשלם את שכר הלימוד. הספקתי ללמוד בבית הספר הזה כמה חודשים. חזרתי לארץ לחופשת חנוכה, וכשחזרתי לאנגליה עצרו אותי בשדה התעופה. התברר שלבית הספר לא היו כל האישורים הדרושים, וגורשתי לארץ. כשאבא שלי אסף אותי משדה התעופה, הדבר הראשון שאמרתי לו היה, 'תשכח מזה, אני לא חוזרת לתיכון הקודם'. נרשמתי ללימודים באקסטרני והשלמתי את הבגרויות לבד. סיימתי שנה לפני בנות גילי".
"אחרי שנתיים של עבודה מרחוק במשרד פרסום חרדי בארץ, הפכתי לעצמאית ויוצרת תוכן. החלום הוא לחזור בסוף הביתה, לישראל. זה עוד יקרה"
ומה קרה אחרי שסיימת את מבחני הבגרות?
"נרשמתי למכינה של הקריה האקדמית אונו ותכננתי להמשיך לתואר במִנהל עסקים. כבר התחלתי את הקורס במתמטיקה כשחבר של אבא שלי התקשר לספר לי שרב חב"ד בבייג'ינג מחפש בנות שירות לקהילה היהודית המקומית. הייתי בת 17. לקח לי שנייה להחליט שההרפתקה הזו מתאימה לי. תוך כמה שבועות כבר הייתי שם".
חתיכת חוויה, בחורה צעירה וחרדית בסין.
"זו הייתה תחושה של חירות. גרנו כמה בנות בדירת שירות, עבדנו בבית הספר היהודי, ובשבתות עזרנו לארגן ארוחות שבת גדולות בבית חב"ד. המפגש עם אנשים שונים ממני, כמו אנשי שגרירות ומטיילים, היה מדהים. האפשרות ללכת לשופינג ולקנות מה שאני רוצה ולא מה שמתאים, הייתה אדירה בשבילי. זה לא שרציתי להתלבש פרובוקטיבי, רציתי רק לבחור ולהחליט בעצמי. עבדתי קשה מהבוקר עד הערב, אבל הלכתי עם חיוך ענק על הפנים".
מתי הכרת את בעלך?
"באותה שנה בבייג'ינג. ג'רמי גדל במרילנד בבית אורתודוקסי ולמד מטאורולוגיה בפרינסטון. הוא הגיע לטייל בבייג'ינג, ושמתי עליו עין בארוחת שבת בבית חב"ד. באחד הימים הוא דפק על הדלת שלנו בדירת השירות ושאל איפה נערכת מסיבת חנוכה. אמרתי לו שהוא יכול לבוא איתנו. בערב דיברנו קצת יותר והחלפנו טלפונים. התחלנו להתכתב ולהכיר, אבל רק אחרי שנת השליחות התחלנו לצאת. התחתנו כשהייתי בת 18 וחצי והוא בן 21 וחצי.
"היום אנחנו גרים במרילנד, ג'רמי יועץ פוליטי של חברות עסקיות בוושינגטון, ואני אחרי שנתיים של עבודה מרחוק במשרד פרסום חרדי בארץ, הפכתי לעצמאית ויוצרת תוכן. יש לנו שני ילדים, אייזיק וליבי. החלום הוא לחזור בסוף הביתה, לישראל. זה עוד יקרה".
