עוד הרבה לפני 7 באוקטובר, טל טלמון (41) הייתה טיפוס חרדתי, כזו שנוטלת כבר שנים כדורים נגד חרדה כדי לעבור את היום. אבל אירועי השבת השחורה הביאו לה, במשלוח אישי עד הבית, חבילה גדולה של חרדות חדשות. "בימים הראשונים זה היה הכי קיצוני", היא נזכרת. "פחדתי להיות לבד. התחננתי בפני לירן שלא ילך לעבודה. פחדתי שהמחבלים ייכנסו גם אלינו הביתה ויעשו לנו את הדברים הכי נוראיים. המחשבה הייתה בעיקר על אולי - שיכולים לקחת לי אותו, לעשות לו משהו רע. זה משהו שלא הייתי יכולה לחיות איתו".
מפלס החרדה של טלמון עלה לרמה קיצונית - עד כדי כך שבתחילת דצמבר היא הגיעה למוקד קופת חולים. "אני סובלת מאסטמה וסינוסיטיס כרוני, והמצב הנפשי מחמיר אותם", היא מסבירה. "כל הכאב והצער נכנסו לי לנשמה. היה שלב שאמרתי ללירן: 'תקשיב, אני חושבת שהולכים לאשפז אותי על צער'. ואז התחיל אצלי התקף קשה של אסטמה והסינוסיטיס הגיע לריאות. פשוט לא יכולתי לנשום. במוקד נתנו לי עירוי של סטרואידים ורק אז היה שיפור. אחרי זה החלטתי שאני חייבת להתנתק קצת מכל מה שקורה".
"כתבו לי 'הלוואי שהבן שלך יעלה בלהבות', 'הלוואי שיאנסו אותך'. השיא היה שמישהי פרסמה תמונה של אולי שבה הוא כביכול מחזיק את דגל פלסטין"
עד כמה היית מחוברת לאירועים עד להתקף?
"הייתי עסוקה מאוד בהסברה. כמה ימים אחרי 7 באוקטובר התברר לי שהילי סלומון, אחותה הקטנה של חברתי הטובה קרן אור, בחורה מדהימה ממש, ילדה שהכי אהבה את החיים, נרצחה במסיבה. ברגע ששמעתי את זה פתחתי את המצלמה והסברתי לעולם מה קורה אצלנו בארץ, שאנחנו נטבחים. יש לי לא מעט עוקבים בעלי השפעה מחו"ל, מפיקים ובמאים שהכרתי בשנים שבהן גרתי בלוס־אנג'לס, והבנתי שזה המינימום שאני יכולה לעשות למען המדינה שלי, שזו אפילו האחריות שלי. הבנתי גם שכדי להסביר אני צריכה כמה שיותר ידע".
מה עשית?
"קראתי המון, הייתי מחוברת כל הזמן לחדשות, צפיתי בכל הסרטונים והזוועות. כשאנשים כבר התחילו לחזור לשגרה, אני עדיין מצאתי את עצמי ערה עד שלוש בבוקר ורבה עם אנשים ברשת, כותבת לסוזן סרנדון ואנג'לינה ג'ולי, המאכזבות האלה, כאילו הן סופרות אותי בכלל. כל זה כמובן גבה מחיר של תגובות מפרו־פלסטינים. כתבו לי 'הלוואי שהבן שלך יעלה בלהבות', 'הלוואי שיאנסו אותך'. דברים כיפיים כאלה. השיא היה כשנכנסתי לעמוד של מישהי שכתבה לי משהו מחריד, וראיתי שהיא פרסמה תמונה של אולי שבה הוא כביכול מחזיק את דגל פלסטין. איזה עולם, אה?"
לאולי יש שלושה אחים גדולים מנישואיו הקודמים של אביו, לירן שטראובר (49). טלמון נזהרת מלומר שהיא מרגישה כאילו הם הבנים שלה ("אני לא רוצה לקחת את הכבוד מאמא שלהם"), אבל מצהירה שהם אהבת חייה. "שלושתם אחים מדהימים לאולי", היא משתפכת. "וזה ממש לא מובן מאליו, כי כולם כבר היו גדולים כשאבא שלהם החליט להביא לעולם עוד ילד. הם יכלו לא להתייחס אליו יותר מדי, לבקר אותו רק בחגים ובימי הולדת. ניל, שהוא שף וחי עכשיו בניו־יורק, כל הזמן עושה עם אולי פייס־טיים. בן הוא מ"פ בהנדסה קרבית (בדרגת סרן, י"מ), ובכל פעם שהוא יוצא מהבסיס, הדבר הראשון שהוא עושה זה להגיע אלינו הביתה כדי לראות את אחיו הקטן. ומיכאל בכלל משתדל לבלות עם אולי כמה שיותר. עכשיו בדיוק הוא התחיל ללמד אותו לשחק בפלייסטיישן".
עד לא מזמן בן נלחם בעזה.
"כן. פחד מטורף. ב־7 באוקטובר הוא היה בביקור אצל אחיו בארצות־הברית, אבל ברגע שהוא שמע מה קרה, הוא מיד עלה על מטוס והצטרף ללחימה. מהרגע הזה לירן לא ישן. גם אני לא ממש. איך אפשר במציאות כזו, שבכל בוקר מתעוררים ל'הותר לפרסום'? בן נפצע שלוש פעמים, הפעם האחרונה, לפני שבועיים, הייתה הכי מבהילה: הוא חטף רסיסים בפנים וברגליים ופונה במסוק. אמרו לו שהוא חייב לפחות חודש מנוחה, רק שהוא כזה מורעל. כמה ימים אחרי זה הוא אמר שהוא רוצה לחזור להילחם".
תשמעי, אני גמור
עד לאחרונה טלמון הצהירה שאין בכוונתה להביא לעולם ילד נוסף, אבל בקיץ האחרון החלה לשקול את הנושא מחדש. "באוגוסט אחותי הקטנה ילדה בת, אחות לבנה בן החמש", היא מסבירה. "וכשאולי החזיק את התינוקת, ראיתי איך פתאום הוא מתחיל לקלוט שיש גם דבר כזה אחים קטנים. כמה ימים אחרי זה הוא שאל אם גם לי יש תינוק בבטן. אמרתי לו 'לא' ובזה זה נגמר. זמן קצר אחרי זה שאלתי אותו אם הוא רוצה אח או אחות. הוא ענה לי 'כן'. הבעיה היא שמיד אחרי זה שאלתי אותו אם הוא רוצה קלמנטינה והוא ענה לי בדיוק את אותו 'כן', עם אותה מידת התלהבות.
"אבל כל זה גרם לי לחשוב: אני כבר בת 41, לירן יחגוג באוגוסט הקרוב 50. לקח לנו זמן להביא את אולי, וברור שהזמן לא לטובתי. אני לא יכולה לחכות עוד שנתיים־שלוש כדי לראות עד כמה זה בוער לאולי. ובעיקר נזכרתי שאחרי טיפולי ההפריה שעשינו, נשארו לי וללירן עוד שני עוברים מוקפאים. ערב אחד אמרתי ללירן שאני מפחדת שכל השנים אחיה בחרטה מהידיעה שהיו לנו שני עוברים ולא עשינו איתם כלום".
ומה לירן אמר?
"הוא אמר 'תשמעי, אני גמור. אבל אז הוא הוסיף: 'אני לא אמנע ממך את החלום שלך'. אמרתי לו 'אבל זה הקטע, לירני. זה לא החלום שלי. אני מלאה. אני מאושרת. אבל אולי זה יכול להיות טוב עבור אולי?' בשלב הזה התחלתי לחשוב על סיבות נוספות. למשל, מה יקרה ביום שבו אזדקן? אולי הוא הילד היחיד שלי וזה אומר שבבגרותו, כל הנטל ייפול רק עליו. הוא יהיה היחיד שיצטרך לטפל בי, כי אובייסלי לירן כבר זקן והוא ילך הרבה לפניי" (צוחקת).
"אף על פי שהוא חושב שהוא האדם הכי ליברלי וזורם, ללירן קשה לראות את אשתו מתנשקת בלהט עם גבר אחר. הוא אמר לי שהייתי מעולה, אבל שזה היה מורכב בשבילו"
אז מה הוחלט?
"זה היה עוד לפני המלחמה. לירן אמר: 'בואי נלך לג'קי (פרופ' ג'קי אשכנזי שליווה אותם בטיפולי הפריון, י"מ), ונראה איך אפשר להתקדם'. הגענו לג'קי, הוא נכנס למחשב ופתאום אמר: 'למה את חושבת שנשארו לכם עוברים מוקפאים?' עניתי: 'כי אמרת לנו בסבב האחרון שהצליחו לייצר ארבעה עוברים. שניים החזרתם לי וככה נוצר ההיריון של אולי'. הוא אמר: 'נכון. אמרתי לך שהצלחנו לייצר ארבעה עוברים. שניים טובים ושניים לא תקינים'".
אופס.
"כן. משום מה אני ולירן לא שמענו טוב את החלק האחרון. בסיום השיחה הבנו שאם אנחנו בכל זאת רוצים עוד ילד, אני צריכה לעבור שוב טיפולים. להתחיל הכול מאפס. כשיצאנו אמרתי לרופא: 'טוב, תן לי זמן לחשוב על הדברים'. הוא אמר: 'דבר אחד אני יכול לומר לכם בוודאות: אין לכם זמן לחשוב'".
אז איפה זה עומד כרגע?
"עד עכשיו לא עשינו כלום בעניין, ואני מודה שהמלחמה רק בלבלה אותי יותר. מצד אחד, התווספו סיבות למה כן. ותשמעי, זה יישמע נורא מה שאני הולכת להגיד לך עכשיו" (שותקת).
מה?
"אני זוכרת שהסתכלתי על הילדים החטופים שהוחזרו מהשבי, אלה שחטפו אותם עם האחים שלהם. חשבתי על איך מה שהחזיק אותם שם היה הבונדינג עם האחים שלהם ואמרתי לעצמי: 'לאולי אין את זה'".
זה מה שחשבת? שאם יחטפו את אולי אז יחטפו אותו לבד?
"אני יודעת שהחשיבה הזו לגמרי מעוותת, אבל זו המציאות הלא נורמלית שאנחנו חיים בה עכשיו. אני מכירה מישהי שבנה היחיד נרצח במסיבה ברעים, וזה פשוט הרעיד לי את האדמה. הראש לוקח אותך מיידית למחשבה: מה אם חס וחלילה זה היה קורה לי? ואז נשאלת כמובן השאלה: רגע, מה זה אומר אם היה עוד ילד בבית? זה באמת היה מקל במשהו על המצב? כי אני לא חושבת שזה היה מפחית לרגע את הכאב. אם חלילה זה היה קורה, פשוט לא היה אותי".
מובן.
"ומנגד, בעקבות המלחמה, עולות לך גם מחשבות למה לא. את חיה במציאות כל כך נוראית ואת שואלת, האם אני רוצה להביא עוד ילד למציאות כזו, לעולם כל כך אכזר שבו ילדים קטנים נרצחים במיטה שלהם? אולי עוד לא בן שלוש והוא כבר מבין שמרחפת מעלינו סכנה קיומית ושאחיו בצבא כדי לשמור עליו. שיש אזעקות ושצריך להיכנס לחדר מוגן כי אחרת משהו רע יכול לקרות. היה יום שהוא שמע אזעקה של אוטו וצעק: 'אמא, חייבים לרוץ לממ"ד'. הוא יודע שיש משהו רע שמאיים עלינו. על דעת עצמו הוא החליט לקרוא לזה 'הנמר'".
"מצד שני אני מסתכלת על התינוקת של אחותי ואומרת: זה טעם החיים. זה שווה את הכול".
בשנים האחרונות טלמון מיעטה לעשות אודישנים כדי להתמקד באימהות, אבל לאחרונה אפשר היה לראות אותה בעונה השנייה של הסדרה עטורת השבחים "הטבח" (yes), כולל סצנת סקס עם גורי אלפי שמתרחשת בשירותים של מסעדה. "גורי הוא נסיך העולמות", היא מפרגנת. "הוא עשה את הסצנה הלא פשוטה הזו להרבה יותר קלה עבורי".
צפית בה עם לירן?
"לא. אף על פי שהוא חושב שהוא האדם הכי ליברלי וזורם, ללירן בסופו של דבר קשה לראות את אשתו מתנשקת בלהט עם גבר אחר. רק אחרי שצפיתי בפרק ואמרתי לו שזה לא חמור כמו שהוא מדמיין, הוא הסכים לראות. הוא אמר לי שהייתי מעולה, אבל שזה היה מורכב בשבילו".
הריאיון המלא עם טל טלמון מתפרסם בגיליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
