כשציפי מימון־בוכריס (64) מראש־פינה גילתה מה מתרחש בדרום, היא התקשתה להאמין שההיסטוריה חוזרת על עצמה. כמעט 50 שנה עברו מאז שניצלה מהטבח במעלות, אחד מפיגועי הטרור הטראומטיים בתולדות המדינה, שהתרחש ב־15 במאי 1974, אך הזיכרונות הקשים שבו ועלו.
תזכורת: חוליית מחבלים מארגון "החזית הדמוקרטית" חדרה אז מלבנון לישראל, ובמשך יומיים הסתובבה באין מפריע בגליל, למרות שעקבותיה זוהו כבר בבוקר החדירה. ב־14 במאי, יום שלישי בלילה, המחבלים ירו על טנדר שהוביל פועלות מקריית־אתא לביתן שבפסוטה, הרגו אחת מהן ופצעו את האחרות. באותו לילה הגיעו המחבלים למעלות, חדרו לביתה של משפחת כהן וירו למוות באב המשפחה ז'וז'ו, באשתו פורטונה ובבנם אלי בן הארבע שהיה בזרועות אמו. לאחר מכן, בארבע לפנות בוקר, הגיעו לבית הספר "נתיב מאיר" במעלות, שם ישנו 110 תלמידי תיכון ממלכתי דתי מצפת, שהיו בטיול שנתי, ובהם מימון־בוכריס, שהייתה בת 15. המחבלים העירו את התלמידים בעזרת קתות הרובים וריכזו את כולם בקומה הראשונה. הם החזיקו בתלמידים כבני ערובה ודרשו את שחרורם של אסירים הכלואים בישראל. המשא ומתן ארך שעות ארוכות, ורבע שעה לפני פקיעת האולטימטום, בשעה רבע לשש בערב, פרצו חיילי סיירת מטכ"ל למבנה. בפיגוע נרצחו 26 בני אדם, בהם 22 תלמידים.
"כל האירוע הזה חזר אליי ב־7 באוקטובר", מספרת מימון־בוכריס. "בעלי חזר מבית הכנסת וסיפר שרצו שם שמועות שמחבלים מסתובבים בטנדרים בכל הארץ. מבחינתנו זה היה הזוי, לא הגיוני. היינו חייבים לדעת מה קורה, בסוף לא הייתה ברירה והלכנו לראות בטלוויזיה שכבר הייתה פתוחה אצל השכן. נרגענו קצת כששמענו שהם לא הגיעו לכל הארץ, אבל זה היה מבהיל ממש. עד אותו יום היה לי ביטחון מוחלט בצבא, ביטחון אבסולוטי של אלף אחוז, אמרתי - אין סיכוי שזה קורה שוב, אין סיכוי שזה אמיתי. חשבתי על בני הערובה, על כל אלה שישבו בממ"דים והתפללו שיבואו להציל אותם וידעתי בדיוק מה הם מרגישים".
מה את הרגשת באותו הרגע?
"פחד גדול. הזעתי המון, הידיים שלי רעדו כל הזמן, לא הצלחתי לתפקד כמה ימים אחרי, הייתי כמו זומבי. להגיד לך שאני לא פוחדת שגם בצפון זה יקרה? ברור שכן. יש לי בבית גם ממ"ד וגם מרתף, וכשהייתה אזעקה בראש־פינה רצתי למרתף. בעלי שאל לאן את הולכת, ואמרתי, 'הכול יכול לקרות, צריך ללכת על בטוח'".
את כבר לא סומכת על צה"ל, ששוב אכזב אותך?
"הכשל הצבאי בעוטף היה פי מיליון יותר חמור, כי התצפיתניות ראו והתריעו. כולם ראו מה הולך לקרות ופשוט לא רצו להאמין. ראבכּ, איפה אתם? במעלות הכשל הכי גדול לדעתי היה שידעו שהייתה חדירת מחבלים ושאלו אותנו אם אנחנו רוצים להמשיך בטיול. מה אתם שואלים ילדים? ברור שאמרנו כן".
צפו בווידאו
קופסאות שימורים בערבית
הטיול השנתי ההוא יצא ב־14 במאי 1974. לפני כן ציפי התווכחה עם אחותה התאומה (שנהרגה בשנת 1989 בתאונת דרכים בגיל 30), מי מהן תצא לטיול, כי שתיהן לא רצו לצאת וההורים אמרו שלפחות אחת תצא. "עשינו בינינו הגרלה ואני הפסדתי ויצאתי לטיול", היא אומרת. "בסביבות שתיים בצהריים הגענו למסלול של נחל קורן, היו זרוקות שם קופסאות שימורים שכתוב עליהן בערבית. שאלנו את המדריכים מה זה, והם אמרו שזה בטח רועי צאן שאכלו וזרקו. בשטח היו מלא חיילים, ומסוקים חגו מעלינו. אני זוכרת ששאלנו על זה, ואמרו לנו שזה בגלל שאנחנו קרובים לגבול. בדיעבד התברר שהם חיפשו את המחבלים, אבל לא הזהירו אותנו".
את זוכרת איך גילית שאת בתוך פיגוע מיקוח?
"אני זוכרת הכול. ישנתי בשק שינה בקומה השנייה בבית הספר, ומישהו בעט בי תוך צעקות 'מחבלים, מחבלים'. לא ראיתי בעבר מחבלים, הם נראו לי כמו כולם. היו כאלה שבתוך המהומה שנוצרה כבר קפצו מהחלון. המורים ברחו ראשונים".
"אחי בא כמו מלאך ולקח אותי משם. איך שהוא הרים אותי התפוצץ עוד רימון איפה ששכבתי. אם הוא לא היה מושך אותי באותה שנייה, לא הייתי פה היום"
היום את מורה בעצמך. את יכולה להבין מורים שברחו?
"לא חשבתי על זה אף פעם וגם לא כעסתי עליהם. בסופו של דבר באירוע כזה כל אחד לעצמו. ומצד שני, למורים יש אחריות. כשאני יוצאת לטיול עם תלמידים אני אומרת להורים, 'תהיו רגועים, הם בידיים טובות'. איפה האחריות שלכם כמורים? היינו ילדים ונשארנו לבד".
איך תקשרתם עם המחבלים?
"הם דיברו עברית רהוטה, אפילו בלי מבטא, לא תאמיני שהם ערבים. אחד מהם גילה בקיאות מדהימה בהיסטוריה ובפוליטיקה שלנו, ידע שמות של קציני צה"ל ושר לנו שירי פלמ"ח. הוא אפילו עודד אותנו לשיר יחד איתו. שאלנו אותם, 'למה אתם רוצים להרוג אותנו? אנחנו בסך הכול ילדים', אז הם אמרו, 'אבל יום אחד תהיו חיילים'".
6 צפייה בגלריה
15.5.1974 דיווח ב"ידיעות אחרונות" על התקפת המחבלים במעלות
(מתוך ארכיון "ידיעות אחרונות")
פחדת שלא תצאי משם?
"פחד מוות. היו המון יריות סביבנו וזה נמשך נצח, היינו בטוחים שזהו, מבחינתנו זה נגמר. כולם בכו, היו כאלה שהתפללו, קראו תהלים, והיו גם כאלה שהתחילו לכתוב מכתבי פרידה להורים ולמשפחה.
"אני הייתי אחת מארבעה בני ערובה שנבחרו להיות מגן אנושי למחבלים בחלון שממנו הם ניהלו את המשא ומתן. שמעתי הכול וידעתי מה קורה. בסביבות ארבע וחצי אחר הצהריים כבר קלטתי שזה הסוף, שאנחנו הולכים להתפוצץ עם כל הבניין. ביקשתי לצאת לשירותים ותכננתי לברוח דרך החלון. המחבל אמר, 'לכי בתנאי שאת לא בורחת', וכשניסיתי לברוח דרך החלון בשירותי הבנות, הוא ראה אותי מהחלון של שירותי הבנים, תפס אותי ואמר לי: 'אפילו אם כולם יחיו, אותך אני הורג'. ידעתי שאני מסומנת וברחתי לכיוון הכיתה שבה התלמידים היו מרוכזים. עמדו שם שלושה מחבלים: אחד ירה מהחלון על כל מי שהעז וקפץ, השני ירה בכניסה על כל מי שהתקרב, ואני ברחתי ועמדתי אחרי המחבל שהבטיח להרוג אותי ועמד באמצע הכיתה, ליד הלוח. הוא אמר לי, 'מה, את עוד חיה?', ואז הוא זרק רימון, נפגעתי מהרסיסים והחלטתי שאין לי מה להפסיד ואני קופצת מהחלון. איך שבאתי לקפוץ הוא ירה עליי וקיבלתי כדור ברגל, אבל קפצתי בכל זאת. חטפתי מכה בגב, שכבתי שם, ואנשים שצפו באירוע מרחוק ראו אותי וצעקו לי 'תזחלי אלינו', אבל לא יכולתי לזוז. ואז, משום מקום, אחי בא כמו מלאך ולקח אותי משם. איך שהוא הרים אותי התפוצץ עוד רימון איפה ששכבתי, חטפנו את הרסיסים. אם הוא לא היה מושך אותי באותה שנייה, לא הייתי פה היום".
האח התחזה לחייל
התמונה של ציפי נישאת פצועה בידיו של אחיה גליל, המבוגר ממנה בשמונה שנים, הפכה לסמל. את הצילום צילם ישראל סמיונסקי, שעבד אז בסוכנות הצילום "ישראל סאן", והוא אפילו קיבל ערך בזכות עצמו בוויקיפדיה, תחת השם: "תמונת חילוץ הנערה באסון מעלות". הצילום זכה במקום הראשון בתחרות "התצלום שלי" של "מעריב" ובנימוקי הזכייה נכתב כי גדולתו בכך שהוא מבטא את הזוועה שאירעה במעלות בלי לצלם את הזוועה עצמה.
בעודה מאושפזת בבית החולים, עם כדור ברגל ורסיסים בכל הגוף, הבינה ציפי שהיא הפכה לסמל. "בהתחלה לא הבנתי למה כולם באים לבקר אותי, מי אני בכלל? כולה ציפי הקטנה מצפת. ואז אמרו לי שאני בתמונה המפורסמת. אף אחד לא ידע שמי שמרים אותי זה אחי גליל. הוא לבש חולצה צבאית, חשבו שזה חייל שמחלץ אותי".
"ישנתי בשק שינה ומישהו בעט בי בצעקות 'מחבלים, מחבלים'. לא ראיתי בעבר מחבלים, הם נראו לי כמו כולם. היו כאלה שקפצו מהחלון. המורים ברחו ראשונים"
איך הוא הגיע למעלות?
"אמא שלי באה מהשוק וצעקה שיש מחבלים במעלות ושאני שם. הוא פשוט לקח את האוטו ונסע למעלות. בדרך הוא נתן טרמפ לחייל, וכשהם הגיעו לבית הספר לא נתנו לו להתקרב, אז הוא לקח את החולצה מהחייל וככה נכנס. חשבו שהוא חייל מהמחלצים".
איך הצילום הזה השפיע על הקשר שלכם?
"אם את מכירה משפחות של עדות המזרח, את יודעת שממילא אחד בתוך השני, כך שבלי קשר למקרה היינו קשורים. יש לי אהבה בלב לכל האחים שלי, ואנחנו תשעה אחים ברוך השם, אבל לגליל יש לי קשר מיוחד, אני מעריצה אותו. תחשבי שאף אחד לא בא להציל אותנו, והוא נכנס לתוך התופת, לתוך היריות, כדי להציל אותי. מי עושה דבר כזה? מי מסכן את עצמו ככה? הוא היה בחור צעיר ותראי איזו הקרבה".
הוא סיפר לך מה גרם לו להיכנס לשטח האש כדי להוציא אותך?
"אנחנו לא מדברים על זה, זה היה ונגמר. אחרי הפיגוע יצאנו לארצות־הברית לפעילות הסברה, אחרי שקיבלו את אש"ף לאו"ם. היינו שלושה במשלחת, גליל ואני, וגם מוטי זרנקין מנהריה שאיבד את אשתו ושני ילדיו. היינו בבית הלבן, בקונגרס ובסנאט, ושם הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שדיברנו על זה".
"המחבל אמר לי, 'מה, את עוד חיה?', וזרק רימון, נפגעתי מהרסיסים והחלטתי שאין לי מה להפסיד ואני קופצת מהחלון. איך שבאתי לקפוץ הוא ירה עליי וקיבלתי כדור ברגל, אבל קפצתי בכל זאת"
איך משתנים חייה של נערה בת 15 בעקבות אירוע קשה כל כך?
"לאחרונה שמעתי משפט מאוד יפה שאמר אחד ההורים שהבת שלו הייתה שבויה בעזה ושוחררה. הוא אמר, 'הילדה הקטנה שלי הפכה להיות בוגרת', וזה בדיוק מה שקרה לי. חזרתי מהפיגוע יותר בוגרת, לקחתי את החיים יותר ברצינות, ומצד שני רציתי לטרוף את העולם כאילו אין מחר".
איך התגברת על הטראומה?
"לא התגברתי, אני חיה לצד הטראומה. כשהילדים שלי היו יוצאים לטיול שנתי הייתי בטירוף, אני זוכרת שאחד מהם יצא בדיוק לאותו מסלול שהיה לנו, ולא ידעתי את נפשי מרוב דאגה. לא הראיתי לו שאני פוחדת, אבל כל היום הייתי בקשר עם המורים, עד שאחד מהם אמר לי, 'די כבר, מה את, פולנייה?'. אז נאלצתי לספר לו למה אני כל כך דואגת והוא הבין. למרות הדאגה לא עלה על דעתי למנוע מהילדים שלי טיולים, הם לא צריכים לסבול בגלל שאני סבלתי, הם צריכים לחיות את החיים שלהם".
"שניים מהבנים שלי עשו עכשיו מילואים בצפון, והתאומים משרתים ביחידת חי"ר. הם היו יכולים להשתחרר מקרבי כי אני נפגעת פעולות איבה, אבל זה מה שהם רצו"
הלכת לטיפול אחרי שהכול נגמר?
"הלכתי פעם אחת כי חייבו אותנו. הפסיכולוג אמר לי שאם אני מדברת על זה עם אחרים אני לא חייבת לבוא אליו. הוא אמר שאני בסדר ושאני יכולה לחיות לצד זה כל החיים. אני לא יודעת אם עשיתי טוב או לא, אבל נראה לי שהסתדרתי, הקמתי משפחה, למדתי הוראה, ואפילו יצאתי לטיולים שנתיים עם התלמידים שלי בלי חשש. שנה אחרי המקרה כבר יצאתי לטיול שנתי עם הכיתה בבית הספר שאליו עברתי אחרי שבית הספר שלנו נסגר. המציאות נתנה לי לחיות חיים נורמטיביים".
למה בית הספר נסגר?
"כי לא נשארו תלמידים. זה היה בית ספר קטן, והרבה תלמידים נהרגו או נפצעו בפיגוע".
ארבעה בנים לוחמים
בעקבות הפציעה הוכרה כבעלת 70% נכות, ובשל כך צה"ל סירב לגייס אותה לשורותיו. "פניתי לרמטכ"ל דאז, רב אלוף רפאל איתן, ביקשתי להתגייס, וקיבלתי תשובה שאני צריכה לוותר על אחוזי נכות. הורדתי את אחוזי הנכות, ובכל זאת בסוף לא הסכימו לגייס אותי, אז עשיתי שירות לאומי בחצור־הגלילית בתור סייעת חינוכית", היא מספרת.
לאחר השירות הלאומי החלה ללמוד הוראה באוניברסיטת חיפה. במשך שנים רבות הייתה מורה לכלכלה ומחשבים, ולפני עשר שנים עשתה הסבה לחינוך מיוחד. היום היא מלמדת בבית הספר הרב־תחומי בצפת.
באוניברסיטה הכירה את מי שהפך לבעלה, מוטי בוכריס (65), סגן אלוף במיל'. הם נפגשו בגזברות האוניברסיטה כשהוא התגנב לתור לפניה. "התקוממתי, והוא התנצל ואמר שיש לו נסיעה ארוכה", היא משחזרת. "התחלנו לדבר והוא שאל אם אני עוברת בצ'ק פוסט וביקש טרמפ. בסוף התברר שגרנו ממש קרוב אחד לשנייה, וזהו".
"אחי ואני לא מדברים על מה שקרה. אחרי הפיגוע יצאנו לארצות־הברית לפעילות הסברה, ושם הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שדיברנו על זה"
לבני הזוג נולדו שישה ילדים: זוהר (30), איש הייטק שגר בתל־אביב; דורון (28), מורה שמתגורר בפדואל; דניאל (26), סטודנט באוניברסיטת אריאל שגר באורנית; הדר (24), סטודנטית באוניברסיטת אריאל שגרה במעלה־אפרים; והתאומים שליו ונועם (22), חיילים ביחידת חי"ר, שאליה הגיעו אחרי שלמדו בפנימייה צבאית ועשו שנת מכינה ביישוב עלי שבשומרון.
"דורון, שהיה בצנחנים ודניאל, ששירת בגולני, גויסו למילואים בגבול הצפון וזה היה קשה מאוד, לא ישנתי בלילה", היא אומרת. "עכשיו ברוך השם הם יצאו להפוגה, ושני הקטנים עדיין בטירונות. אני מקווה שהמלחמה תיגמר מהר והם לא יצטרכו להילחם".
6 צפייה בגלריה
"הם תמיד אמרו שיעשו הכול כדי להגן על המדינה". עם התאומים שליו ונועם
(צילום: אלבום פרטי)
אם לא היית עוברת אירוע קשה כל כך, היה לך קל יותר עם הבנים הקרביים?
"לאמא אף פעם לא קל כשהילדים שלה לוחמים, כאמא את דואגת כל הזמן, לא רק במלחמה. עד ששליו ונועם התגייסו הם היו במכינה בעלי, ויצא שהיו לי חמישה ילדים בשומרון. זה היה מפחיד כי אני יודעת מה זה מחבלים, אבל זה לא בידיים שלי. כשהבת שלי עברה לגור במעלה־אפרים ניסיתי לשכנע אותה שלא תעשה את זה, אני פוחדת פחד מוות שהיא שם ומתקשרת אליה כל יום, אבל בסוף משחררת. שליו ונועם היו בפנימייה צבאית, וכשהם נרשמו הם אמרו לי, 'את יודעת, אחר כך זה קרבי'. אמרתי, 'אם אתם מרוצים, שאלוהים יהיה איתכם'. יכולתי לעצור אותם, בתור נפגעת פעולת איבה הם יכולים להשתחרר משירות קרבי, אבל זה מה שהם רצו, ואני לא רציתי לעצור לאף אחד מהם את החיים ואת התוכניות בגללי".
יש קשר בין הבחירה שלהם להיות לוחמים ובין הפיגוע הקשה שאמא שלהם עברה?
"אני חושבת שכן, זה תמיד היה ברקע. הם תמיד אמרו שהם לא רוצים שזה יקרה שוב, הם רצו לעשות הכול ולהגן על המדינה כדי שהמקרים האלה לא יחזרו. הייתה להם האופציה לצאת מלחימה בגללי, והם שאלו אותי איך אני מרגישה עם זה. להגיד לך שהיה לי קל להגיד להם שילכו לקרבי? לא, אבל זה לא פייר שאני אחליט עבורם".
"למרות הדאגה לא עלה על דעתי למנוע מהילדים שלי טיולים, הם לא צריכים לסבול בגלל שאני סבלתי, הם צריכים לחיות את החיים שלהם"
המיתוס של "הילדה מהתמונה" בטח היה נוכח בבית כל השנים, והילדים גדלו על זה.
"לבעלי לא סיפרתי בהתחלה, רק כשהתחתנו. כתבו אז בעיתון שאני מתחתנת, ושמו את התמונה שלנו מהחופה ליד התמונה המפורסמת. זו הייתה סגירת מעגל נחמדה, לא מעבר לזה.
"גם לילדים לא סיפרתי הרבה, עד שהבן הגדול זוהר רצה לעשות נקודה בבגרות על הסיפור שלי, וזו הייתה הפעם הראשונה שממש ישבתי וסיפרתי לו בהרחבה על מה שקרה לי. רציתי שיהיו להם חיים רגילים, בלי פחדים. תמיד אמרתי להם, 'אין לכם את הפריווילגיה להישען על המקרה הזה, ולא לחשוב אפילו לרגע שבגלל הפיגוע שעברתי אתם צריכים לעשות לעצמכם הנחות'. גם אני לא עשיתי לעצמי הנחות, אבל פעם אחת התמונה הזאת בכל זאת הצליחה להציל אותי: כשסילקו אותי מהאוניברסיטה. בזכותה הוחזרתי ללימודים".
סילקו אותך מהאוניברסיטה?
"זה קרה אחרי פיגוע קשה שבו נהרגו לנו כמה חיילים. בהפסקה אחת הסטודנטיות הערביות שלמדה איתי שמחה על מותם ומחאה כפיים. בלי להתבלבל לקחתי את כל הספרים והמחברות שלה והעפתי מהחלון. אמרתי לה, 'את במדינת ישראל ואין לך זכות ללמוד כאן אם את שמחה שהורגים חיילים שמגינים גם עלייך, לכי לעזה ותמחאי שם כפיים'. תוך זמן קצר זומנתי לדיקן, והוא אמר לי, 'אני מצטער, לא נקבל התנהגות כזאת בקמפוס'. אמרתי לו, 'אני שמחה לעזוב מקום כזה'. רצה הגורל ובדיוק באותו זמן הסופר מאיר שלו ז"ל רצה לראיין אותי לתוכנית שלו בטלוויזיה, ורצה לצלם בספרייה של האוניברסיטה. כשהוא שמע שסולקתי מהאוניברסיטה, הוא דיבר בעצמו עם הדיקן, ואז הדיקן ניגש אליי ואמר, 'אני מצטער, לא ידעתי שזאת את, את יכולה לחזור ללימודים'".
איזה מסר היית רוצה להעביר לניצולי העוטף?
"אני עברתי את הטראומה שאתם עברתם, וכמה שזה קשה בחרתי לחיות ליד הטראומה ולא איתה. אני יודעת, צריך סוג של פיצול אישיות בשביל זה, אבל תנסו להמשיך קדימה עם התוכניות שהיו לכם לפני 7.10 ולסמוך על כוחות הביטחון למרות מה שקרה. פשוט תחיו באמונה שנצליח ביחד לשקם את המדינה, וזה מה שיאפשר לכם לשמור על השפיות. יש על מה ועל מי לסמוך, כי אין לנו ארץ אחרת ואין לנו לאן ללכת".
