לפני כחודשיים חזרה עו"ד מריה ג'מאל (35) ממדריד, לשם נסעה כדי להעניק פרס הומניטרי מיוחד מטעם הנסיכה הספרדית לאונור, בתו של המלך פיליפה השישי, לווייטנאמית צ'אנג נגוין שעוסקת בהצלת של חיות בר בסכנת הכחדה.
הכבוד הזה נפל בחלקה לאחר ששנה קודם היא עצמה קיבלה את הפרס, כמי שייסדה ועומדת בראש עמותת Humanity Crew, ארגון סיוע בינלאומי המספק שירותים של בריאות הנפש ותמיכה פסיכולוגית לפליטים בעתות משבר. הארגון הוקם לפני שבע שנים, בעיצומו של גל הפליטים הסורים שהגיע מדי יום בסירות גומי ועץ מאולתרות לשערי האי לסבוס ביוון דרך טורקיה. רבים מהם טבעו בדרך.
5 צפייה בגלריה
"לא שמנו לב שהעולם כל כך מעריך את מה שאנחנו עושים". מריה בנאום בפני מלך ספרד
(צילום: אלבום פרטי)
בין אלפי המתנדבים שהגיעו לאי מרחבי העולם כדי לסייע היו גם שני תושבי חיפה, מריה ובעלה עסאם דאוד (40), אז רופא כירורג שהיה בעיצומה של ההתמחות שלו בפסיכיאטריה. עם הזמן הבין עסאם שיש מספיק אנשי רפואה שמגישים עזרה ראשונה וארגונים שמחלקים מזון ושמיכות, אבל מה שחסר שם הוא עזרה נפשית לפליטים שרבים מהם סובלים מפוסט־טראומה.
"הכל התחיל כשעסאם קיבל מייל שמחפשים רופאים דוברי ערבית לטיפול בפליטים מסוריה", משחזרת מריה. "עבדתי אז ברשות למשפט וטכנולוגיה בתל־אביב, אבל לא היה לי ספק שאני מצטרפת אליו. בדיוק התחילו לפרסם תמונות מזעזעות של פליטים סורים, וכולם זוכרים את הצילום של הפעוט שטבע וגופתו נסחפה אל החוף. החלטנו לנסוע יחד, אבל בסוף נסעתי לפניו, כי היה לו עוד מבחן אחרון לסיום הסטאז'".
"פגשתי אישה שאיבדה שלושה מארבעת ילדיה. היא צרחה על בעלה שהוא הצליח להציל הרבה אנשים אבל לא את הילדים שלו"
מה ראית כשהגעת?
"סיטואציה שקשה מאוד לתאר, אנשים במצבים נורא קשים. בבית החולים שבו התנדבתי פגשתי אישה בשם נדיה, שאיבדה באסון הזה שלושה מארבעת ילדיה. היה שם פסיכולוג בשם מוחמד מנצור, שממש החזיק אותה שלא תקפוץ מהחלון. היא כל הזמן צרחה על בעלה שזה בגללו, כי הוא הצליח להציל הרבה אנשים אבל לא את הילדים שלו. שום דבר בחיים לא היה יכול להכין אותי לסיטאציה כזו. הייתי צריכה ללוות אותה כדי לזהות את הגופות של הילדים שלה ולעבור בעצמה טיפול רפואי. נשארה לה ילדה אחת והיא אפילו לא הסתכלה עליה, היא התנתקה לגמרי מהמציאות".
מתי עסאם הצטרף?
"הוא הגיע ליוון כמה ימים אחריי ונסע ישר לחופים, כי היה צריך שם עזרה דחופה. כל יום הגיעו בערך 8,000 פליטים, הרבה סירות טבעו או התרסקו על הסלעים, והיו הרבה נפגעים. רק אחרי חודש וחצי הצלחנו להיפגש, הוא בא לבקר אותי בבית החולים שהתנדבתי בו, וגם הכרתי לו את נדיה ומשפחתה, שהיו במחנה פליטים וחיכו לפינוי. בעלה של נדיה עשה לו קפה בתוך קופסת שימורים וזה מאוד ריגש אותי, כי אפילו שהם היו תלושים ולא היה להם כלום, הם לא שכחו את המנהגים מהבית. עסאם הסתכל על הילדה שנשארה להם והבין שהיא בטראומה, לא היו לה בכלל הבעות פנים. באותו הרגע נפל לו האסימון שאין מי שיטפל בפליטים שכמעט כולם סבלו מפוסט־טראומה".
צילום וזיהוי גופות
הרעיון להקים את הארגון נולד גם בעקבות המצב הנפשי הקשה שאליו נקלע עסאם עצמו לאחר שהיה עד לטביעתה של ספינה גדולה שהובילה כ־300 פליטים. "זה היה אחד מהאסונות הגדולים שקרו בזמן שהיינו שם", מספרת מריה. "הספינה כבר התקרבה אל החוף, עסאם ועוד רופאים חיכו לה, ואז היא פשוט התחילה לשקוע. אי־אפשר אפילו לדעת כמה אנשים היו עליה כי לא היה רישום. עסאם היה צריך לעשות החייאות לעשרות אנשים בידיים חשופות, ונקלע למצוקה קשה של חוסר אונים. אם היו לו מכשירים בסיסיים, הוא היה יכול להציל הרבה יותר אנשים, ובמקום זה הוא נאלץ לקבוע את מותם. כל הפצועים הגיעו אליי לבית החולים, ביניהם 11 ילדים ללא הורים. ניסיתי לדובב אותם, רשמתי את שמותיהם, ושלחתי לעסאם כדי שיחפשו את הוריהם על החוף, חיים או מתים".
"אם היו מכשירים בסיסיים, עסאם היה יכול להציל הרבה יותר אנשים. הוא עשה החייאות לעשרות אנשים בידיים חשופות ונאלץ לקבוע את מותם"
מצאו את ההורים?
"לא את כולם. רובם נשארו יתומים, אבל היה לי רגע מרגש כשירדתי למיון להביא משהו וראיתי שם אישה ג'ינג'ית יפהפייה שבדיוק הגיעה במצב של היפותרמיה קשה. כיסיתי אותה בשמיכות, הפעלתי עליה פן שתתחמם, והתחלתי לדבר איתה בערבית. היא אמרה לי שקוראים לה מהא, ואז נזכרתי ששלושה אחים שפגשתי למעלה אמרו שלאמא שלהם קוראים מהא. עשיתי אחד ועוד אחד והתברר שזו האמא. אמרתי לה, 'מהא, הילדים שלך פה למעלה, הם בסדר'. רצתי למעלה והבאתי אותם, והמפגש היה קורע לב.
"ראיתי אישה עם היפורתמיה קשה, הפעלתי עליה פן שתתחמם. היא אמרה שקוראים לה מהא, ואז נזכרתי ששלושה אחים שפגשתי אמרו שלאמם קוראים מהא"
"זה נתן לי רעיון לשאול את כל הפליטים במחנה על קרובי משפחה נעדרים ולעשות רשימה של כל האנשים הנעדרים. היו לי ברשימה יותר מ־80 שמות שהעברתי למשטרה, ובכל פעם שמצאו גופה על החוף השוו אותה לתמונות שמסרתי, בלי להטריד את כל הפליטים לצורך זיהוי הגופה. אני בן אדם פרקטי, פועלת על אוטומט. עסאם מאוד שונה ממני".
תסבירי.
"הוא היה מאוד נסער. יום אחד הוא הגיע למחנה הפליטים שעבדתי בו ואמר לי, 'זהו, אנחנו נוסעים הביתה', הוא אמר שהוא חייב להתאוורר. הוא ראה שקשה לי לעזוב את כולם והבטיח שנחזור אחרי שנקים ארגון משלנו, שיעשה משהו שאף אחד לא חשב עליו לפני כן - הגשת עזרה נפשית לפליטים. נסענו לשם לא מוכנים, ראינו זוועות שלא יכולנו להתמודד איתן, ובשלב הזה שנינו היינו זקוקים להפסקה הזאת. ההקמה של הארגון הייתה באיזשהו מקום התרפיה שלנו".
ההשראה: אבא רופא קומוניסט, אמא שהפכה לקוסמטיקאית
מריה נולדה במינסק שבבלרוס, בת שנייה לד"ר אנואר ג'מאל, מומחה לרפואת עור, שנסע ללמוד רפואה באוקראינה והכיר שם את אירנה, אמה של מריה, מהנדסת מכונות בהכשרתה וקוסמטיקאית במקצועה. אחיה הגדול, ד"ר מקסים ג'מאל (37), נולד באי קרים במהלך לימודי האב, ואילו מריה נולדה בעיצומו של הסטאז' בבלרוס.
"אבא שלי היה יכול היה בקלות לפתוח קליניקה, לעבוד בשעות נוחות ולהרוויח המון כסף כרופא עור, אבל במקום זה הוא נוסע בכל הצפון ועובד במרפאות ציבוריות. ככה הוא גם חינך אותנו"
כשמריה הייתה בת שנה חזרה המשפחה לחיפה, ופה נולדה אחותה לובנה־לובה (29), סטודנטית לרפואה. "לאמא שלי היה מאוד קשה פה בהתחלה, ועד היום היא מתקשה למצוא את עצמה", היא מספרת. "היא לא ידעה מה זה ערבים, מה זה יהודים, היא שאלה את עצמה איפה אני ולאן אני שייכת. דיברנו רק רוסית בבית, היא למדה עברית באולפן ועבדה בכל מיני עבודות מזדמנות, כולל בניקיון בתים, עד שהצליחה ללמוד את השפה והלכה ללמוד קוסמטיקה. אני רואה בה השראה, היא פייטרית גדולה. גם אבא שלי הוא השראה, הוא קומוניסט גדול. הוא יכול היה בקלות לפתוח קליניקה, לעבוד בשעות נוחות ולהרוויח המון כסף כרופא עור, אבל במקום זה הוא נוסע בכל הצפון ועובד במרפאות ציבוריות. ככה הוא גם חינך אותנו. מאז שהיינו צעירים היינו פעילים בתנועה הקומוניסטית, אח שלי התנדב בכל מיני ארגונים בגדה, וגם אני תמיד חיפשתי להתנדב ולעשות משהו חברתי בתחום של זכויות האזרח".
כשפרצה המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, מריה סגרה מעגל כשנסעה במסגרת העמותה שלה לעזור לפליטים אוקראינים על גבול פולין. "היה לנו ברור שמקומנו שם", היא אומרת. "עסאם ואני צחקנו שביוון נראיתי כמו נטע זר, כי אני נראית יותר רוסייה מאשר ערבייה. כשהגענו לאוקראינה הרגשתי שייכת כי אני נראית אוקראינית, אלה האנשים שלי והשפה שלי".
יש לך קרובי משפחה באוקראינה?
"סבתא שלי, שהתגוררה בחצי האי קרים, כבר נפטרה, ודוד שלי עזב עם משפחתו לפני כמה שנים לבלרוס. קשה לתקשר איתם, כי בלרוס נחשבת לבת ברית של רוסיה ויש נגדה המון סנקציות והגבלות. צריך להבין שגם מי שנמצא בצד התוקף נמצא במצוקה, סוג של ענישה קולקטיבית על מעשיו של משטר שהם לא באמת בחרו בו. הם אנשים פשוטים שמתמודדים עם תנאי מצור לא אנושיים, לטוס לשם לוקח יותר מיממה. הכל מוגבל ולא מתפקד, כולל שירותי הרפואה והבנקים. להעביר כסף לצנתור עבור דודה שלי לקח לנו חודשים. אני חוששת שלא נצליח לראותם שוב".
5 צפייה בגלריה
"האפיפיור הזמין אותנו למיסה שהוא ערך למען הפליטים, זה היה מרגש למרות שאנחנו בכלל לא נוצרים מאמינים"
(צילום: אלבום פרטי)
למה בחרת ללמוד משפטים?
"בהתחלה רציתי ללמוד רפואה באיטליה כמו אחי, ואפילו התחלתי ללמוד איטלקית, אבל בסוף החלטתי ללכת על משפטים ופסיכולוגיה בתואר משולב בחיפה, כי עדיין לא ידעתי מה אני רוצה להיות. עם הזמן יותר התחברתי לצד של המשפטים. במסגרת הלימודים עשיתי גם סמסטר בבלגיה, למרות שזה לא מובן מאליו שבחורה ערבייה תיסע לבד למדינה אחרת לחצי שנה. כמובן שהסביבה הרימה גבה, באיזשהו מקום פרצתי חומות, ואני גם מאוד משכנעת. כשאני רוצה משהו, קשה לעצור אותי".
היה קשה לשכנע את ההורים שלך?
"ההורים שלי תומכים בכל השיגעונות שלי, הם מאוד ליברליים, ואל תשכחי שאמא שלי רוסייה. אחרי בלגיה חזרתי לארץ לעשות תואר שני במשפטים, ואחרי זה נסעתי לארצות־הברית לשנה כדי לעשות תואר שני נוסף במשפטים באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, בתוכנית של קניין רוחני ופטנטים. כבר הייתי מאורסת לעסאם, אבל הוא מאוד תמך בנסיעה שלי, גם הוא בעצמו היה עסוק בהתמחות שלו בפסיכיאטריה והוא גם ראה כמה זה חשוב לי".
קליק בדייט ראשון
על נסיבות ההיכרות שלה עם עסאם הדעות חלוקות. הוא אומר שראה אותה כשהייתה בת 16 ב"פטוש", הבר הערבי הראשון שנפתח במושבה הגרמנית בחיפה, כשהוא עבד שם כברמן והיא באה לבלות עם חברה. היא לא זוכרת את האירוע שהותיר עליו רושם כל כך עז, מבחינתה היא הכירה אותו רק ב־2011, כשעשה לה לייק בפייסבוק. כמה ימים אחרי, היא קראה כתבה על מצב הרופאים המתמחים, שבה הוא התראיין, ושלחה לו הודעה. "אני מכירה את אחותו, אז הרשיתי לעצמי לשלוח לו מסרון מחזק, כתבתי לו, 'כל הכבוד לך', והוא ענה לי, 'את רוצה לצאת איתי?'. כבר בדייט הראשון היה קליק, ואז הוא סיפר לי שהוא התאהב בי כשהייתי בת 16. הוא אמר שכשנכנסתי לבר הוא חשב שאני רוסייה ואז פתאום דיברתי ערבית וזה מאוד הרשים אותו. אחר כך הוא שאל עליי והתעניין בי, ואני בכלל לא הייתי מודעת לכל זה".
שלושה חודשים אחרי שחזרה מלימודיה בארצות־הברית, השניים התחתנו, והיום הם הורים לשניים: עלמה (שלוש וחצי) וריף (שנה וחצי). "הם ילדים מאוד בוגרים שמדברים שלוש שפות, וכבר נסעו איתנו בכל העולם בעקבות הפעילות שלנו", היא מספרת.
5 צפייה בגלריה
עם בעלה, ד"ר עסאם ג'מאל, וילדיהם אלמה וריף. "הם מדברים שלוש שפות והיו איתנו בכל העולם"
(צילום: Rana Matar)
בני הזוג חזרו לארץ מהשהות ביוון באוקטובר 2015, וכבר בנובמבר הייתה להם עמותה רשומה שמעניקה סיוע נפשי לפליטים. "היינו על הקו ארבע שנים, שלחנו משלחת אחרי משלחת שכוללת פסיכולוגים ופסיכיאטרים מכל העולם. אבל יש חשיבות להבנת התרבות של הפליטים. כך, למשל, הבאנו למחנה פיתות עם זעתר כדי להזכיר להם את האוכל מהבית. כל הקאמפ הוצף בריח של זעתר, אני זוכרת שאחד הפליטים ניגש אלינו ואמר: 'החזרתם אותי לטאבון של אמא'. ריח של אוכל מעורר את כל הזיכרונות הטובים".
הטיפולים פרטניים או קבוצתיים?
"קבוצתיים ונמשכים כל עוד הפליטים נמצאים באזורי סיכון".
איך אתם מממנים את הפעילות?
"מתרומות, אפילו המתנדבים שנסעו איתנו תרמו מכספם. אני לא התפרנסתי כמה שנים, אבל באיזשהו שלב מוניתי למנכ"לית העמותה והתחלתי לקבל משכורת, כי אי־אפשר לקיים עמותה רצינית רק ממתנדבים. הבנתי שזה לא מתחיל ונגמר בפליטים מסוריה, שהעולם זקוק לנו בכל מיני מוקדי משבר בינלאומיים והעמותה הזאת קיימת כדי להישאר. כשהתחלנו, אף אחד מאיתנו לא חשב שאעזוב את הקריירה שלי בשביל זה, ומישהו צריך לפרנס את המשפחה. באיזשהו שלב עסאם עזב את תפקידו כמנהל המקצועי של העמותה כדי להתפנות לעבודתו כפסיכיאטר ילדים, והיום הוא יועץ שלנו בהתנדבות".
"לא התפרנסתי כמה שנים, רק אחרי שמוניתי למנכ"לית העמותה התחלתי לקבל משכורת, כי אפשר לקיים עמותה רצינית רק ממתנדבים"
איך מקבלים אתכם בעולם?
"עשו עלינו הרבה כתבות. אחרי שעסאם הופיע על שער המגזין של 'אמנסטי', הוא הוזמן ביום הפליט הבינלאומי לתת הרצאה ב־TED Talks על העמותה ועל החשיבות של בריאות הנפש בשיקום פליטים. ההרצאה שלו הגיעה ליותר משני מיליון צפיות. אגב, ביל גייטס וג'ף בזוס ישבו בקהל. ב־2016 האפיפיור הזמין אותנו למיסה מיוחדת שהוא ערך למען הפליטים, זה היה אירוע מרגש למרות שאנחנו בכלל לא נוצרים מאמינים.
"קיבלנו את הבמות הכי חשובות בעולם, דיברנו לפני הפרלמנט האירופי ובאומות המאוחדות בניו־יורק. ב־2018 פנו אלינו מהתוכנית של אופרה ווינפרי, שעשתה סדרת דוקו על בריאות הנפש, בשיתוף עם הנסיך הארי. הם ביקשו ללוות את העבודה שלנו והכניסו לסדרה 20 דקות על העמותה.
"ב־2019 פנו אליי משגרירות ספרד ואמרו שהגישו את מועמדותי לקבלת אות הוקרה על הפעילות שלי למען הפליטים. הפרס ניתן מטעם קרן גירונה, על שם לאונור, נסיכת גירונה ובתו של מלך ספרד. כל שנה מעניקה הקרן שלושה פרסים לארגוני מתנדבים מקומיים. ב־2019 הם חגגו עשור לקרן, ולרגל האירוע הוחלט להעניק גם פרס בינלאומי. נבחרתי לנאום בשם כל מקבלי הפרס בפני המלך והמלכה, פליפה ולטיסיה, וכמובן בפני הנסיכה לאונור. הטקס שודר בפריים טיים בכל מהדורות החדשות בספרד, וזה היה מאוד מרגש. אחרי הטקס הוזמנתי לארוחת ערב בשולחן של המלך והמלכה, ישבתי שם ולא הצלחתי לקלוט שאני יושבת איתם".
ועכשיו את קולטת?
"וואלה. אני ועסאם מאוד מאמינים בקארמה, ושאם אתה עושה טוב, גם תקבל טוב. אם היית אומרת לי לפני עשר שנים שיום אחד אני אפגוש את האפיפיור, לא הייתי מאמינה לך. גם אם הייתי מכוונת לזה, זה לא היה קורה. הכל קרה לנו באופן ספונטני, היינו מאוד שקועים בעבודה, ולא שמנו לב שהעולם כל כך מעריך ומחבק את מה שאנחנו עושים".
