סיפורה של כרמל אליהו־זינגר: בת 36 מקיבוץ מעגן, נשואה ואם לשלושה (10, 7, שנתיים וחצי), בהיריון עם תאומים כפונדקאית, מנהלת שירותי שיקום בחברת נתן ופסיכותרפיסטית: "רעיון הפונדקאות מלווה אותי מגיל הנעורים. ראיתי סרט על זה, וזה נראה לי המעשה הכי טוב שאפשר לעשות, אבל הוא נשאר בגדר רעיון. הכרתי את בעלי בגיל 17, וכשהעליתי את זה בשיחה איתו, לפני שהתחתנו, הוא התחלחל. הוא הרגיש שזה כמו למסור תינוק שלך, דם מדמך. אחרי שנולדו לנו ילדים, מדי פעם הנושא עלה בבית. לקראת יום הולדתי ה־35 נפל לי האסימון שאני כבר גדולה, ואם אני רוצה לעשות מעשה, זה עכשיו.
לפני המלחמה הייתה בארץ אווירה של מלחמת אחים, והרגשתי שאני חייבת לעשות משהו למען אחרים כדי לא ללכת לאיבוד בתוך הדיכאון הזה. ערב אחד, תוך כדי ארוחות ערב ומקלחות, זרקתי את זה לבעלי, והוא אמר, 'וואלה, אולי עכשיו זה הזמן המתאים'. השארתי פרטים בחברת SurMom שעוסקת בתחום, והם חזרו אליי אחרי כמה שעות. היה בזה משהו קוסמי.
עוד לפני שמצאתי את הזוג להרות עבורו, עברתי הרבה בדיקות: סיכומי לידות, רופא נשים, כירורג שד, אבחון פסיכולוגי. ואז החברה שלחה לי סיפורים של זוגות. חשבתי שאם כבר, אז לעשות את זה אידיאולוגית וללכת על משפחה להט"בית, אבל בסופו של דבר היה זוג סטרייטי שנגע ללבי ולא יכולתי שלא לרצות לעזור להם. בעלי ואני פגשנו אותם ביולי 2023 והייתה כימיה מיידית. מאותו הרגע הכול זרם.
"אומרים לי: 'בטח את מקבלת המון כסף, תהיו מסודרים'. אנשים לא מבינים שב־170 אלף שקל אני לא אסגור משכנתה"
המלחמה תפסה אותנו בשיא של החזרות העוברים והטיפול ההורמונלי. בעלי לוחם, מפקד צוות, והוא היה במילואים ברצף מאוקטובר ועד פברואר, ואז קיבל שוב צו והתייצב עד לאחרונה. הייתי צריכה לקחת טיפול הורמונלי קשוח וללכת כל יומיים לעשות בדיקות דם כשאני לבד עם שלושה ילדים. העומס הרגשי והפיזי מסביבי היה גדול. הייתה נקודה שאמרתי, או שאני מתמסרת או שאני עוצרת ודוחה את זה, אבל למען בני הזוג החלטתי להישאר בתהליך. דאגתי לבעלי, לילדים, לבית ולעבודה - אני מנהלת את שירותי השיקום במחוז הצפוני של חברת נתן, אנחנו מלווים פגועי נפש שחיים בקהילה, ואני גם פסיכותרפיסטית. היה לי קשה להחזיק הכול, ובדיוק בנקודה הזאת, בהחזרת העוברים השלישית, ההיריון נקלט.
לבדיקות הגדולות נסעתי עם ההורים המיועדים, ולבדיקות קטנות הלכתי לבד. אחת לשלושה שבועות בעלי הגיע הבית, תמך בי וחיזק אותי. הוא לא קיבל הקלות מהצבא בגללי. למזלי אני חיה בקיבוץ, יכולתי לבקש מחברות שיביאו לי קניות ודברים כאלה. גם ההורים שלי ושל בעלי עזרו לי, וגם גיסתי, שהיא בעצמה בהיריון.
אבל בסופו של דבר להיות אשת מילואימניק זו חוויה בודדה. אני זוכרת שלילה אחד התעוררתי עם כאב גרון חזק וחום גבוה, התלבטתי אם לנסוע לבית החולים כי לא ידעתי מי יישאר עם הילדים אם יאשפזו אותי.
אנשים סביבי בעיקר שאלו למה אני עושה את הפונדקאות, אומרים לי דברים כמו, 'בטח את מקבלת המון כסף, תהיו מסודרים ותוכלו להחזיר משכנתה והלוואות'. אין לי אלא לזרום איתם שבטח, אני רק בשביל הכסף. אנשים לא מבינים שבכסף הזה אני לא אסגור משכנתה. פונדקאית מקבלת 170 אלף שקל. מה אעשה עם הכסף? סביר להניח שחופשה משפחתית ואשמור את מה שיישאר בחיסכון.
כרגע ההיריון עובר עליי באופן די קשוח מבחינה פיזית. שני עוברים בשבוע ה־20 והבטן כבר עצומה. כבד לי ועייף לי. אבל יש משהו כיפי בלהיות נקייה מהחרדות של היום שאחרי. אם הייתי בהיריון עם תאומים משלי עכשיו, זו הייתה חוויה אחרת. יש משהו כיפי בידיעה שאחרי הלידה אני משחררת את גידול הילדים למישהו אחר.
יש דיון בחברה הישראלית לגבי המוסריות של הפונדקאות, ועצם השיח הזה משקף את הבעיה. אם אישה בוחרת מרצונה, ובודקים טוב־טוב של מי הבחירה ומה המניע, היא משתמשת בכוח שלה ובשליטה על הגוף שלה כדי להעניק למישהי אחרת. מבחינתי אין יותר מעצים מזה. אני יכולה להבין למה במדינות עולם שלישי שבהן נשים משתמשות בגופן כדי לפרנס משפחה או לסגור חובות של הורים זה יכול להיות ניצול. בישראל, מי שבאה עם המניעים הלא נכונים לא תעבור את המיון הפסיכולוגי".
שורה תחתונה: "כשאת אשת מילואימניק את מגלה בתוכך כוחות שלא ידעת שיש לך. עוד מעט יגיע צו נוסף, וזה קשה, אבל אני גאה בבעלי. ההיריון לוקח ממני משאבים וכוחות, אבל זו נתינה לאנשים שזקוקים לי, וזה הערך שאני מתחברת אליו בתקופה הזאת".
