ברכה לוינסון (75) מניר עוז, נרצחה בביתה בתחילת מתקפת המחבלים, שהעלו את תצלום גופתה לדף הפייסבוק שלה
"לפני כמה חודשים, לפני הגיוס לצבא, עברתי תקופה קשה", מספרת מור ביידר (20), נכדתה החיילת של ברכה לוינסון. "החלטתי לנסוע לסבתא בקיבוץ, לעשרה ימים. היא תמיד ידעה להרים לנו את מצב הרוח, כולנו נשענו עליה. בכל בוקר, בשבע-אפס-אפס, היא נהגה לשלוח לכולנו, לשתי הבנות שלה ולשמונת הנכדים, 'בוקר טוב', לשאול אם התעוררנו ולהוסיף משפט מוטיבציה. לא היה בוקר שהיא פספסה את הטקס הזה.
בימים האלה, כשהייתי אצלה, בכל אחר צוהריים, כשהחום היה נרגע קצת, היינו רוכבות על האופניים ל'בית הלבן' - מבנה מימי המנדט הבריטי, שנמצא בתוך שדה גדול, שבעונת החורף מתכסה במרבד כלניות. היינו מתיישבות שם, מביטות על הפריחה, סבתא אהבה להסביר לי על הצומח שמסביב. בדרך חזרה, באופניים, היינו מנהלות שיחה כיפית. אהבנו מאוד את הזמן הזה שלנו, ביחד.
סבתא ברכה, הייתה בת 75, ומאוד פעילה. הקיבוץ ממש החיה אותה, היא הייתה מנהלת את ענף הביגוד במשק. במקומות אחרים, אנשים בגיל הזה פורשים מעבודה ונחים, אבל סבתא הייתה קמה מוקדם, ובחמש בבוקר כבר עושה הליכה. בשישי האחרון שלה היא שלחה לנו וידיאו מההליכה היומית, היא צילמה את הקיבוץ שהיא כל-כך אהבה, כשהכל עוד חשוך ומתחילות לצוץ קרני אור ראשונות.
הסיפור של ברכה לווינסון
עוד דבר שהיא אהבה, זה לטפל בגינה שלה. בכל חג, אירוע או יום הולדת, כששאלנו אותה, 'סבתא, מה לקנות לך?', היא ביקשה רק דברים לגינה: שתיל, גמד גינה, אורות מיוחדים. הייתה לה גם גינת ירק שהיא גידלה בה חסה, עגבניות שרי ונענע. תמיד שתינו אצלה תה עם נענע מהגינה.
בתקופת הילדות שלנו, סבתא הייתה מגיעה בשלושה אוטובוסים מניר עוז לנס ציונה, שם גרנו, כדי לעזור לטפל בנו. היא ממש גידלה אותנו. בכל חופש גדול היינו מתארחים אצלה למשך חודש, ולא רוצים לשוב הביתה. היא החזיקה במחסן איזה עשרה זוגות אופניים, כדי שיהיה לכל הנכדים.
זיכרון ילדות שלי, זה שאנחנו עולות על אופניים ונוסעות לקטוף תפוזים, והכל פורח ויפה. בתמונה האחרונה שקיבלנו ממנה, בשישי אחר הצהרים, היא צילמה חצבים פורחים. היא כל-כך התרגשה מהטבע, כל-כך אהבה לשמוח ולשמח אותנו. פשוט אהבה את החיים".
ברכה לוינסון נרצחה בטבח בניר עוז, בשבת בבוקר. "הספקנו לדבר איתה בשש ומשהו", מספרת מור." שאלנו אם היא בממ"ד, והיא שאלה האם אנחנו בממ"ד. היא לא לקחה את המצב באופן קשה, היא הייתה רגילה למתיחות, לאזעקות, לנפילות. אף אחד לא חשב על הגרוע מכל.
כשיצאנו מהממ"ד, דודה שלי התקשרה וצעקה 'תפתחו את הפייסבוק של סבתא', ואז גילינו, שמחבלי החמאס נכנסו אליה הביתה, הבית השני מהכניסה לקיבוץ, רצחו אותה, צילמו את הגופה מתבוססת בדם והעלו לדף הפייסבוק שלה. התמונה עלתה כבר ב-6.57 בבוקר. אז גם הבינו, עד כמה המצב חמור בקיבוץ ומחוצה לו".
