השעה הייתה חמש לפנות בוקר. בזמן שהתמוטטתי על רצפת חדר האמבטיה בבית המלון היפה שלנו בתאילנד, בתי בת ה־11 הייתה שקועה בשינה שלווה מעבר לקיר. חצי שעה קודם גם אני ישנתי כמוה. אלא שאז העירו אותי כאבי בטן קשים מלווים בבחילה נוראית. קמתי לשירותים ו...
לטובתכן, אמנע מתיאורים גרפיים. רק אומר שהגוף שלי התחיל להוציא ממנו הכול בכל דרך שהוא יכול. יודעות מה? בואו נקרא לזה לטאות ושבלולים. שש שעות ברציפות!
זה הרגיש כמו מוות, חשבתי שיש סיכוי שזה ייגמר במוות, והייתי לבד בחדר במלון בתאילנד עם בתי הקטנה וזה הפחיד אותי פחד מוות!
די מהר הבנתי שאני סובלת מהרעלת מזון. בנוסף ללטאות ושבלולים, הרגליים כאבו לי בטירוף, קדחתי מחום, רעדתי והתחלתי להזות. אני זוכרת שראיתי מולי שני תאילנדים עם כובעי קש שהפכו לדרקונים. ניהלתי איתם שיח מרתק. הם הציעו לי אננס ואמרתי שאני שונאת אננס, אבל ביקשתי שלא ייעלבו כי אני כנראה גם האדם היחיד בישראל ששונא אבטיח.
מתברר שאמרתי גם דברים אחרים. לצערי, כעבור שעתיים בתי התעוררה וראתה אותי במצבי האיום. בהמשך היא סיפרה לי שכל הזמן מלמלתי: "בבקשה תפסיקו להכאיב לי, אני חייבת להיות חזקה בשביל רומי". וזה היה עצוב מאוד ואירוני מאוד. ממש באותו ערב, שעות ספורות לפני שהכול התחיל, לא רק שהייתי סופר־מאושרת, הייתי סופר־גאה בעצמי. חשבתי שאני סופר־אמא!
זה היה הערב הרביעי שלנו בתאילנד. הלכנו שלובות ידיים לאורך רצועת החוף הקסומה בפאטונג, אחרי שפרגנו לעצמנו עוד מסאז' רגליים במחיר רצפה. באותו יום הספקנו לבקר בפארק המים וקינחנו במסעדה של מלון יוקרתי. חששתי לאכול ברחוב וזה הרגיש לי הכי בטוח (פחחח).
החמאתי לעצמי על כך שהצלחתי להגשים את מה שייחלתי לו אחרי שהתגרשתי: שבתי תהנה מחופשות קסומות כפי שהיה קורה אילו נשארתי נשואה לאביה, שאוכל לטוס איתה בעולם ולהסתדר בקלות.
למרות שהיא מאוד נהנית להיות בת יחידה, בטיולים בתי מעדיפה חברת ילדים. לכן התכנון היה לחבור למשפחתו של אחי, שהמריאה לתאילנד ארבעה ימים אחרינו. היינו אמורות לפגוש אותם ב־12:30 בצהריים בשדה התעופה של פוקט ולהמריא איתם ב־13:45 לקוסמוי. אבל בשעה 11:00, שבה היינו אמורות לצאת מהמלון, עדיין הייתי בעיצומה של מערכת יחסים רצינית עם האסלה. בזמן הזה בתי המבוהלת שוחחה עם אביה בטלפון, תיארה לו מה יש לי, והוא הפציר בי ללכת לבית חולים. אבל לא יכולתי לדמיין את עצמי עושה את זה, או יותר נכון, עושה את זה לבתי.
לקראת 12:00, כשנרשמה קצת רגיעה, חשבתי על כך שמשפחתי נמצאת כעת במרחק של שעה נסיעה מאיתנו, ויותר מכול רציתי שבתי כבר לא תהיה באחריותי בלבד. בשארית כוחותיי זרקתי את כל הדברים שלנו למזוודה, ומצוידת בשקיות "לטאה" עלינו על מונית לשדה. ברגע האחרון ממש הצלחנו לתפוס אותם לפני העלייה למטוס, וכשבתי רצה לעבר אחי וגיסתי, פרצתי בבכי משחרר. לראשונה זה זמן רב הרגשתי שאני אולי סופר־אמא, אבל הכי הייתי שמחה אם היה לצידי גם סופר־אבא.
