סופרת עטורת השבחים שרה אהרוני פרסמה עד כה חמישה רומנים רבי־מכר. הראשון, "אהבתה של סַלְטָנָאת", שהתפרסם ב־2008, מכר כמאה אלף עותקים. להישגים דומים זכו "כשהשמים התקרבו לאדמה" (2011), "אהבתה של הגברת רוטשילד" (2015), "שתיקה פרסית" (2017) ו"עד שאיינשטיין בא" (2022) - כולם יצאו לאור בהוצאת ידיעות ספרים, למעט "כשהשמים התקרבו לאדמה" (מעריב). אהרוני זכתה בשלושה "ספרי זהב" ושלושה "ספרי פלטינה" של התאחדות המו"לים. במרכז כל ספריה נמצאות נשים, ובחלקם הגדול היא מספרת על אהבות קשות למימוש.
במרכז הרומן החדש שלה, "הנערה מח'ומיין" (ידיעות ספרים), נמצאת נהיד, בת למשפחה יהודית מהעיירה ח'ומיין (מקום הולדתו של רוחאללה ח'ומייני, לשעבר המנהיג הרוחני של איראן). נהיד נושאת על כתפיה עול כבד: עליה לקיים את הנדר שנדרה אמה בלידתה - להינשא בבוא העת לבן דודה. כדי לממש את הנדר נשלחת נהיד לישראל, שם כבר נמצא החתן המיועד. אלא שהיא אינה רוצה בו, ויש לזה מחיר.
נהיד נהפכה לתמר
בשפתה העשירה משרטטת אהרוני עלילה מורכבת, שתחילתה באיראן, בשנות ה־50 של המאה ה־20, והמשכה בקיבוץ בדרומה של ישראל בשנים הראשונות לעצמאותה. בספר היא מגוללת את מנהגי העדה היהודית באיראן של אז, האמונות, המאכלים, הפתגמים והמכתמים, היחסים בתוך המשפחה ובסביבה החברתית. במקביל היא מפרטת את המציאות של אנשי הקיבוצים ושל בני חברות הנוער שהגיעו מגלויות שונות וניסו להתערות בתוכם. היא אינה מייפה את המציאות גם כשהיא עוסקת ביחסי הכוחות בין הוותיקים "המיוחסים" לאלה שזה מקרוב באו, באפליה ובאמונה שאת הכביסה המלוכלכת צריך לכבס בבית ולא להוציא החוצה - כך בעדה שממנה באה נהיד וכך בקיבוץ, שבו שונה שמה לתמר.
לא בכדי עוסקת אהרוני באיראן, שורשיה נטועים שם. "היחסים בין ישראל לאיראן ידעו עליות ומורדות", היא אומרת. "אילו הדבר היה תלוי בעם האיראני ולא במנהיגיו הרדיקלים, היינו זוכים לשלום המיוחל".
לשאלתי אם גם היא נאלצה להינשא למי שהוריה בחרו בשבילה, היא עונה בתשובה מפתיעה: "להפך" וצוחקת. "מעולם לא דיברתי על זה: אני נשואה לבן דודי מדרגה ראשונה, מאיר. אמי ואמו אחיות. אבל זו אהבה שאינה תלויה בקרבה המשפחתית, ומימושה לווה בחששות.
"לקיבוץ שמופיע בספר נתתי את השם תלמי נגב. אבל אחרי 7 באוקטובר ביקשתי לכתוב את השם האמיתי: ניר־עוז"
"אני מכירה את מאיר מילדותי והתאהבתי בו כשהייתי בת 16. הייתי מבולבלת. ידעתי שנישואי קרובים עלולים לגרום לבעיות גנטיות, וגם לא היה לי מושג מה מאיר מרגיש כלפיי. למרות אהבתי הנסתרת יצאתי עם אחרים. בגיל 18 וחצי היה לי חבר רציני ועמדתי להינשא לו. באחד הימים מאיר בא לבקר בביתי, וחברתי אמרה לו: 'תגיד מזל טוב לשרה. היא עומדת להתחתן'. אחרי שהחברה הלכה ונשארנו לבד, הוא פתח בפניי את סגור לבו והתוודה שהוא אוהב אותי. הייתי המומה. מצד אחד שמחתי שהרגשות שלנו הדדיים, ומצד שני הייתה לי מחויבות לחבר שלי. התלבטתי, מה אני עושה עם הפצצה שנפלה עליי.
"נפרדתי מהחבר, וכשסיפרתי להוריי את האמת, אמא השאירה את ההחלטה בידי. היא אמרה שאדם צריך להחליט על גורלו. רק בדיעבד הבנתי למה לא התערבה. היא עצמה עברה משבר קשה כשכפו עליה להיפרד מאהוב לבה ולהינשא לאחר. בלבי אני מודה לה על שסיפרה לי עליו, כי לימים הפך סיפורה לרומן הראשון שלי, 'אהבתה של סלטנאת'. להצעת הנישואים של מאיר עניתי בחיוב, האהבה בינינו פרחה ולא הייתה מאושרת ממני בעולם כולו".
הילדים שנולדו לכם בריאים?
"תודה לאל. הבכור והצעירה עורכי דין, האמצעית כלכלנית בהייטק, כולם בעלי משפחות שגרים קרוב אלינו ואנחנו מתראים יום־יום".
כל מה שציפו ממני
שרה אהרוני (70), תושבת כפר־סבא, נולדה במעברת רמתיים כשרה עמרני, בת שנייה מתוך חמישה ילדים וילדה יחידה בין ארבעה בנים. "לא הייתי נסיכה מפונקת. מאחר שהייתי בת יחידה, ציפו שאעזור לאמא, ואני עשיתי כל מה שציפו ממני. אבל הייתה לי פריווילגיה: אמא אהבה לספר סיפורים ואגדות, ואני אהבתי לשמוע והטמעתי בתוכי סיפורים שאני מספרת היום לתשעת נכדינו".
עשרות שנים עסקה בחינוך. היא הייתה מורה, מחנכת, רכזת שכבה ומנהלת בית ספר בבאר־שבע ובכפר־סבא. במשך 25 שנים, במקביל להוראה, עסקה בכתיבה עיונית. היא כתבה עם בעלה מאיר - שהיה מורה בתיכונים ומרצה ללשון ולספרות במוסדות על־תיכוניים - סדרה של 16 ספרי מידע עבי כרס על ישראל. בנוסף, כתבה שישה ספרי ילדים.
"אמא אמרה שאדם צריך להחליט על גורלו. היא עצמה עברה משבר כשכפו עליה להינשא לגבר זר"
את סיפור חייה של אמה, סלטנאת, שמעה ממנה בגיל צעיר מאוד, "אבל אז, אמא מנעה מאיתנו את החלקים הטעונים. רק כשהייתי אם לילדים היא הרשתה לעצמה לספר לי את הסיפור במלואו, כולל החלקים הרגישים". סלטנאת, ילידת איראן, הייתה ילדה מרדנית ולא זכתה לאהבה מצד אמה. בגיל 12 נשלחה לעבוד אצל יהודים עשירים ושם התפתח סיפור אהבה בינה ובין דאוד, בנם של בעלי הבית. השניים היו אמורים להינשא, אבל אמה כפתה עליה להינשא לגבר שלא הכירה. "בתרבות הפטריארכלית השמרנית של איראן של אותם ימים, היא חונכה לצייתנות. למרות היותה מרדנית מטבעה, ברגע האמת היא נכנעה לדרישה, נישאה לגבר זר וויתרה על אהבתה 'כדי לשמור על שמה הטוב של המשפחה'. יחד איתו עלתה ארצה, הקימה משפחה, ואני אחת מחמשת ילדיהם".
באיזו הזדמנות היא חשפה באוזנייך את סיפורה על פרטיו הטעונים?
"רק כשהייתי בת 53. נסעתי איתה לטיול באירופה, וכשהיינו בפריז ולונדון, התעוררו אצלה זיכרונות. דאוד, אהוב לבה, שהיה מבוגר ממנה, נסע לאירופה במסגרת עבודתו ותמיד הביא לה מתנות מאותן ערים. היא מעולם לא חלמה שתגיע למקומות שסיפר לה עליהם. כשהיינו שם היא הייתה נרגשת ופתחה לפני את סגור לבה. תמיד, בילדותי, שמעתי ממנה את המשפט 'על מה שעברתי צריך לכתוב ספר', ואז גמלה בלבי ההחלטה לממש את זה".
אמך ידעה שאת כותבת ספר על הסיפור שלה?
"לא. חששתי שהיא תגיד לי לא לכתוב. בתרבות האיראנית של אז נהגו לשמור סודות, וחשתי שהיא תתקשה עם חשיפת הפרטים האינטימיים. רק כשסיימתי אמרתי לה: 'אמא, כתבתי את הסיפור שלך'. היא שמחה, אבל אמרה: 'אסור שאנשים ידעו. לא נעים לי'. אמרתי לה ששזרתי בכתב היד את סיפורן של התרבות והמורשת של יהדות איראן, וכשהיא הבינה עד כמה זה חשוב לי, היא התירה לי לפרסם.
"כשבאתי אליה עם הספר 'אהבתה של סלטנאת', היא בכתה וביקשה שאספר לה אותו. עברתי איתה לפי הפרקים, ובשלב מסוים היא המשיכה לספר לי אותו במילותיה. בהמשך היא קראה את כולו, בקצב שלה. בסוף הייתה לה רק הערה אחת: 'לא היית צריכה לכתוב על מה שהיה לי עם אמא שלי. היא לא אשמה. ככה היה נהוג. אני לא כועסת עליה'".
שלושה מספרייך סובבים על התרבות הפרסית, אבל "אהבתה של הגברת רוטשילד" ו"עד שאיינשטיין בא" אינם מעוגנים במורשת שלך. איך הגעת לנושאים האלה?
"אנחנו עם עתיק שהתפזר בעולם, והחלטתי להראות את כל הצדדים של התרבויות שלנו דרך דמויות יהודיות שהטביעו חותם בעולם. לצורך כתיבת הספר על אשתו של מאיר אנשל רוטשילד, מייסד השושלת הרוטשילדית, היה לי חשוב להגיע למקום שבו חיה המשפחה, הגטו היהודי בפרנקפורט. הרעיון לכתוב על איינשטיין עלה מצד אחד מילדיי בשיחה סביב השולחן. לא ידעתי שום דבר על פיזיקה, אבל התחלתי לקרוא על איינשטיין וזה ריתק אותי. הספר הזה חייב חמש שנים של תחקירים וכתיבה".
ואיך הגעת לעלילה של "הנערה מח'ומיין"?
"במפגש שנתי של 'הפרסיאדה', לפני כעשר שנים, ניגשה אליי אישה בשנות ה־70 לחייה וביקשה שאשמע את סיפורה. בהפסקה ישבתי איתה, וסיפורה התחבר לי לסיפורה של אמא. שתיהן נולדו באיראן וחיו באותה תרבות, אך הן שונות באופיין. אמא המרדנית נכנעת בסופו של דבר למסורת ומוותרת על אהובה, ואילו נהיד, שחונכה על אותם מנהגים והייתה ילדה ממושמעת, דווקא יוצאת נגד המוסכמות ואינה מוכנה להינשא לאדם שאינה אוהבת. באיזשהו מקום היה לי חשוב לסגור את הסיפור של אמא בסיום טוב".
כריכת הספר הראית לאותה אישה את כתב היד?
"לא. זו לא ביוגרפיה. עקרונית, הספר מבוסס על התשתית העובדתית של סיפורה, אבל יש לו תוספות רבות מהדמיון שלי שהן חלק נכבד מהסיפור. הבאתי לה את הספר והיא התרגשה מאוד. אגב, היא הייתה בגרעין הנח"ל שהקים את קיבוץ ניר־עוז. בספר נתתי לקיבוץ את השם תלמי־נגב. אבל אחרי 7 באוקטובר, כשכבר סיימנו את שלב העריכה הלשונית והספר היה אמור לרדת לדפוס, ביקשתי להחזיר את השם ניר־עוז והוספתי אחרית דבר אקטואלית".
מה המסר שבספר?
"לכל אדם יש זכות מלאה להחליט על דרכו בחיים ואל לו לוותר עליה".
