עבור חלק מהנשים, חודש המודעות לסרטן השד הוא הטריגר שמזכיר שהגיעה העת להיבדק. עבור נשים אחרות זו תזכורת מהרופא. ויש נשים, מתברר, שמפגש מקרי עם מירית גרינברג הוא ששלח אותן לעשות את הבדיקה החשובה.
"בדיוק עכשיו חזרתי ממכון ציפורניים", מספרת מלכת היופי בדימוס. "פגשתי שם מישהי בשנות ה־30 לחייה, שסיפרה לי שהיא מרגישה משהו בשד ושיש לה גם רקע משפחתי של המחלה. שאלתי מיד: 'הלכת להיבדק? קבעת תור?', היא ענתה: 'לא. אין לי זמן כרגע וגם אין תורים פנויים'. אמרתי לה: 'תביאי לי רגע את הטלפון שלך'. לקחתי אותו וקבעתי לה תור לממוגרפיה ואולטרסאונד. אמרתי לה, 'זה לא משנה שאת עדיין צעירה וחושבת שזה בטח כלום. לא לוקחים סיכון. לא רק שגילוי מוקדם מציל חיים, ברוב המקרים הוא גם חוסך טיפולים קשים שמותירים אותך שנים אחרי זה עם תופעות לוואי נוראיות".
גרינברג יודעת היטב על מה היא מדברת. ביוני 2020 חשפה באינסטגרם שחלתה בסרטן השד. במשך כל התקופה שבה נאבקה במחלה המשיכה לתעד את התמודדותה ברשת החברתית. היא הדגישה בפני עוקביה שהיא הייתה שאננה, שאם הייתה נבדקת קודם, כפי שהייתה צריכה, הסרטן היה מאובחן אצלה בשלב הרבה יותר מוקדם. "ואז רוב הסיכויים שהייתי צריכה רק לעבור ניתוח קטן וזהו", היא אומרת לי היום. "בזה זה היה נגמר".
למה באת רק עכשיו?
גרינברג (44), שזכתה בגיל 18 בתחרות מלכת היופי, נישאה בגיל 25 ליזם יניב מידן. זמן קצר אחרי החתונה עברה ניתוח להוצאת גוש מהשד השמאלי. "זה היה גוש שפיר", היא מספרת. "בגלל שהוא היה גדול, הרופאים המליצו להוציא אותו. הם הסבירו לי שלחזה שלי יש נטייה לגדל גידולים שפירים, ולכן אני תמיד צריכה לבדוק את עצמי ולהיות במעקב.
"ב־2017 הרגשתי שוב גוש בשד שמאל. חשבתי שגם הוא בטח שפיר, אבל הלכתי להיבדק. הרופאה אמרה שהיא רואה הצטלבות של כלי דם. היום אני יודעת שזו מילה אחרת ל'הסתיידות', מה שיכול לרמז על סרטן. הרופאה אמרה שעדיף לא לקחת סיכון: שהיא ממליצה לנתח ולהוציא את הגוש. אבל כשהגעתי לכירורג, הוא היה פחות חד־משמעי ואמר שהוא לא משוכנע שחייבים כרגע ניתוח. ברגע ששמעתי את זה, אמרתי 'סבבה'. הרי לא תעשי ניתוח אם לא חייבים".
הגיוני.
"אבל האשמה היא גם שלי. כי נאמר לי להיות במשך כל הזמן הזה במעקב. אני הרגשתי שהגוש גדל ואפילו משנה צורה. כבר ידעתי איך גוש שפיר מרגיש: עגול ותחום. הגוש אצלי נעשה קוצני. ממש הרגשתי שפיץ! ועדיין, במשך שלוש שנים לא הלכתי להיבדק בכלל. כל הזמן נגעתי בגוש, הרגשתי שזה לא טוב, ובאותה נשימה הרגעתי את עצמי ואמרתי: 'זה שפיר'".
"הרבה פעמים יניב מצא אותי ערה בחמש בבוקר אחרי טיפול. הוא אמר לי 'למה את לא הולכת לישון?'. אמרתי: 'מישהי בדיוק כתבה לי באינסטגרם שכל השיער נושר לה, אני חייבת לענות"'
נשמע שממש רצית להדחיק.
"ייתכן מאוד. הייתי אחרי לידת הבן הקטן שלי (גרינברג היא אמא לארבעה, ליאם, בן 16, אדם, בן 14, אמה לי, בת 13 ועיטם, בן שבע). היה מתח בבית. אני ויניב נשואים כבר 18 שנה ובכל זוגיות יש אפס אנד דאונס. זו הייתה תקופה של דאון. הרבה ויכוחים ומריבות".
מבחינת טיימינג, סרטן פשוט לא התאים.
"בדיוק".
אבל בעוד שהיא ניסתה להדחיק, הגוף שלה דיבר. "התחלתי לסבול מכאבים נוראיים באצבעות הידיים. תחושה של קשיון. לא יכולתי אפילו לפתוח בקבוק. הכאבים התפשטו והגיעו לרגליים. הופיעו אצלי בצקות. בקושי יכולתי ללכת. הייתי אצל כמה רופאים עד שנשלחתי למומחה לראומטולוגיה. הוא שלח אותי לעשות את כל בדיקות הדם האפשריות, כולל כאלה שמיועדות לחיפוש סימנים לסרטן. הכול יצא תקין. הוא אמר 'אין לך דלקת פרקים, אין לך כלום. זה כנראה נפשי'.
"אבל אני התעקשתי. הרגשתי שמשהו לא בסדר אצלי, בוודאות. עשיתי אולטרסאונד גפיים וראו דלקות בכל הגידים. היה לי ברור שזה מה שקורה אצלי בכל הגוף. בשלב מסוים אמרתי ליניב: 'או שאני מאשפזת את עצמי או שנותנים לי סטרואידים'. בסוף הסכימו לתת לי סטרואידים וזה עזר מאוד, אבל בכל פעם שהורדתי את המינון זה חזר. רק אחרי שאובחנתי עם סרטן, התברר שסבלתי מתסמונת פארא־נאופלסטית: מצב שבו גידולים סרטניים בגוף גורמים לדלקות וכאבים באיברים אחרים".
אבל בדיקות הדם שללו סרטן. מה גרם לך בכל זאת ללכת להיבדק?
"אותו גוש בשד המשיך לגדול ואמא שלי שיגעה אותי. עשיתי אולטרסאונד, ואני זוכרת שמיד ראיתי שני עיגולים שחורים בולטים על הצג. אמרתי לטכנאית: 'בלוטות הלימפה (בבית השחי, י"מ) מוגדלות, אה?'. היא ענתה 'כן. למה באת רק עכשיו?'. ידעתי שבלוטות מוגדלות עלולות להעיד על סרטן. הטכנאית, שראתה שנלחצתי, ניסתה להרגיע אותי ואמרה 'טוב, זה לא אומר משהו בהכרח'. עדיין, הובהר לי שאני חייבת לקבוע תור בהול לביופסיה. כשיצאתי מהחדר פרצתי בבכי. הכול יצא לי. זו תחושה שאת כביכול כבר יודעת, למרות שאת עוד לא באמת יודעת".
מתי ידעת בוודאות?
"בערך שבוע אחרי זה. עשו לי ביופסיה דחופה, וכעבור כמה ימים הרופאה התקשרה. יניב והילדים היו איתי בבית. ראיתי את השם של הרופאה על הצג ומיד שאלתי: 'זה סרטן או לא סרטן?'. היא אמרה 'כן'".
מה מרגישים ברגע כזה?
"שאני לא יכולה לנשום. הלב שלי ישר ירד לתחתונים. התחלתי לבכות ולרעוד ואז נכנסתי לחדר השינה. הדבר הראשון שעשיתי היה לכתוב לטל מן ומירית הררי. את שתיהן הכרתי עד אז רק היכרות שטחית, אבל ידעתי שהן מתמודדות עם סרטן, והיה לי חשוב באותו רגע לדבר עם מישהי שמבינה ועוברת את זה. שתיהן הרגיעו אותי. אחרי זה אני ומירית המשכנו להיפגש בטיפולים בבית החולים והקשר בינינו התהדק מאוד".
איך הגיב יניב לבשורות הקשות?
"במשך כל השבוע שחיכינו בו לתוצאות, אני כהרגלי חייתי בהדחקה והוא שמר על אופטימיות. כשהוא נכנס אחריי לחדר, קלטתי איך כל זה נעלם. הפרצוף שלו הפך בבת אחת לחרד ומודאג. אמרתי לו 'תקשיב לי טוב. אני לא רוצה לראות מעכשיו שום פרצופים עצובים ורחמים. חייך, אנחנו הולכים להילחם בזה".
אמרו לך מה אחוזי ההחלמה ממחלה כזו?
"הלכנו לפרופסור נחשב כדי לקבל חוות דעת שנייה. הוא אמר לי: 'יש לך סרטן מאוד נדיר ומאוד אלים. מדובר בסרטן אגרסיבי שכבר התפשט לבלוטות הלימפה. את עכשיו הולכת להילחם על החיים שלך'. חייכתי ואמרתי לו 'אוקיי, אז מה עושים בדיוק?'. כשעמדתי לצאת מהחדר הוא אמר לי: 'מעולם לא נתקלתי במישהי שאומרים לה שהיא הולכת להילחם על החיים שלה, והיא בתגובה מחייכת'. אבל זו אני. או שאני באמת יודעת להדחיק טוב, או שאני פשוט לא אוהבת לשים כותרת על משהו שעוד לא קרה".
"יש ימים שאני בקושי מצליחה להרים את עצמי, שאני יכולה להיות עד שתיים בצהריים במיטה, כי פשוט אנרגטית אין לי כוח. כימו זה דבר נורא. נשארתי עם הרבה רעל בגוף"
אמרו לך ממה הסרטן נגרם? זה קשור לגידולים השפירים שמהם סבלת?
"הבנתי שאין קשר. זה גם לא גנטי, כי אין אצלי סיפור משפחתי. הסבירו לי שמדובר בסרטן הורמונלי. בצעירותי סבלתי משחלות פוליציסטיות. המחזור שלי לא היה סדיר והייתי הרבה שנים על גלולות והתקנים. אולי זה השפיע. או שאולי זה קשור למצב הנפשי שבו הייתי. אחרי הלידה הרביעית הייתי בתקופה לא קלה, אולי אפילו בסוג של דיכאון אחרי לידה שלא אובחן. אני מאוד מאמינה בקשר בין גוף ונפש".
איך סיפרתם לילדים?
"הודעתי להם לפי הסדר, מהגדול לקטן, בהתאם למה שכל אחד יכול היה להבין. אני מניחה שעלתה השאלה 'האם את יכולה למות?'. אני מניחה שאמרתי 'הכול יהיה בסדר'. שנה אחרי שהחלמתי, טסתי עם הבן הגדול שלי לניו־יורק. אמרתי לו: 'תגיד, מה באמת הרגשתם? פחדתם שאני אמות?'. הוא ענה 'לא. אמרת שהכול יהיה בסדר, ראינו שאת חזקה, אז האמנו שהכול יהיה בסדר'.
"מצד אחד הבית המשיך להתנהל, בעיקר בזכות יניב שלקח פיקוד. הרבה פעמים אני הסתגרתי בחדר. לפעמים בגלל הקשיים הפיזיים של הטיפולים ולפעמים בגלל הקושי הנפשי. מצד שני, ברור שאמא שלהם השתנתה והתקופה הזו השפיעה עליהם מאוד. לקטן שלי יש חרדות עכשיו. הוא לא רוצה לצאת מהבית, מלבד לבית הספר. הוא לא מוכן ללכת לחוגים, מסרב ללכת לחברים ומסכים רק שחברים יבואו אליו. לא מזמן הוא שאל אותי 'אמא, את בריאה עכשיו?'. אחרי שכבר מזמן עשינו איתו את השיחה שאמא הבריאה".
נראיתי כמו חד־קרן
אחרי סבב של 12 טיפולי כימותרפיה, עברה גרינברג ניתוח לכריתת שד. "בהתחלה היו אמורים להוציא רק את הגוש", היא אומרת. "אבל כמה ימים לפני הניתוח הודיעו לי שעדיין נותרו חלקיקי סרטן והסתיידויות, ולכן הוחלט על כריתה. היה לי חשוב שכבר במהלך הניתוח ישתילו לי סיליקון. לא רציתי להתעורר בלי שד. ועדיין, במשך שנתיים נראיתי כמו חד־קרן. שד אחד היה זקוף מאוד לעומת השני. רק לאחרונה סידרתי גם את השד השני, שיהיה פרופורציונלי".
שנה וחצי אחרי הגילוי, אחרי הניתוח ועוד סבב הקרנות, קיבלה גרינברג את הבשורה המשמחת מכול: תוצאות הבדיקה שעברה הראו שהיא נקייה מסרטן.
עד כמה חששת מהבדיקה?
"להגיד לך את האמת? היום אני הרבה יותר מפחדת. אחרי שאת מחלימה, השיער צומח מחדש ואת חוזרת לשגרת החיים הרגילה שלך, זה מפחיד הרבה יותר. אני אמורה עכשיו כל חצי שנה לעשות אולטרסאונד, ממוגרפיה ובדיקת MRI. לא אסתיר: אני לחוצה מאוד בימים שאחרי הבדיקות, שבהם אני מחכה לתשובה".
לוקחת כדורי הרגעה?
"אני תמיד לוקחת כדורי הרגעה. בכלל, אנחנו בית עם הרבה חרדות. אפילו הכלב שלנו מרטין לוקח כדורי הרגעה".
אחרי שזכתה בתחרות מלכת היופי, גרינברג ניהלה קריירה קצרה של דוגמנות. עם נישואיה העדיפה להתמקד בעיקר בתפקידה כאמא. היום היא שותפה בחברת "מיקה מדיקל", המפתחת טכנולוגיה לאבחון מהיר ומדויק של סרטן שד באמצעות בינה מלאכותית, ולאחרונה כיכבה בקמפיין למכונות קרינה חדישות של בית החולים איכילוב. "לא הייתי מגדירה את עצמי דוגמנית היום", היא אומרת. "אבל אני כן אוהבת לעשות דברים שאני מאמינה בהם. זו בדיוק הסיבה שהסכמתי עכשיו להצטלם לשער 'לאשה'. מצד שני, אם יציעו לי קמפיין מרענן שהוא לא בהכרח רפואי, יש מצב שאסכים. את יודעת מה? את יכולה לקרוא לזה 'דוגמנית במשרה חלקית'".
לאורך כל הריאיון, שמתקיים בדירתה היפה ברמת־השרון, גרינברג מפגינה חוזק ואופטימיות מעוררי השראה. היא מציינת כמה פעמים שקיבלה הרבה דברים טובים הודות למחלה. "לא הייתי קוראת לסרטן 'מתנה', אבל הוא בהחלט נתן לי שיעורים לחיים", היא אומרת. "הסרטן חיזק אותי וגרם לי להבין שאני יכולה לחזק נשים אחרות. הרבה פעמים יניב מצא אותי ערה בחמש בבוקר אחרי טיפול. הוא אמר לי 'למה את לא הולכת לישון?'. אמרתי לו: 'מישהי בדיוק כתבה לי באינסטגרם שהיא התחילה טיפול, כל השיער נושר לה והיא לא יודעת מה לעשות. אני חייבת לענות לה'. עד היום אני עוזרת לנשים שכותבות לי, בכל מה שאני יכולה. חברות שלי כל הזמן מתייעצות איתי על סרטן השד - מתי ואיך בודקים. חלקן אפילו מבקשות ממני שאבדוק אותן באופן אישי, כי אני יודעת היטב איך עושים בדיקה עצמית. אני בודקת אותן, מלמדת אותן איך לבדוק את עצמן וכמובן, תמיד מפצירה בהן להיבדק באופן מסודר".
"אחרי שאת מחלימה וחוזרת לשגרת החיים, זה מפחיד הרבה יותר. אני מאוד לחוצה בימים שאחרי הבדיקות שבהם אני מחכה לתשובה, ותמיד לוקחת כדורי הרגעה"
הסרטן, לדבריה, גם עשה פלאים לזוגיות: "ביני ובין יניב תמיד הייתה אהבה גדולה, אבל היו גם מתחים וויכוחים. פתאום יניב הבין שהוא יכול לאבד אותי. זה הזכיר לשנינו כמה אנחנו אוהבים ומה הכי חשוב בחיים. זה לא ככה אצל כל הזוגות. יש כאלה שהאהבה אצלם לא מספיק חזקה או שלא יודעים איך להתמודד, והמחלה דווקא מרחיקה ומפרידה. אותנו היא איחדה עוד יותר. לפני שנתיים יניב הפתיע אותי והפיק לנו טקס חידוש נדרים. זה היה מרגש בטירוף".
ועדיין, יש דבר אחד ששובר אותה במהלך השיחה: אזכור מותה של חברתה מירית הררי. "זה תמיד הטריגר שלי", היא אומרת אחרי דקות ארוכות שלא יכלה לעצור את הבכי. "כל ההתמודדות שלי עם המחלה הייתה לצד מירית. היא זו שגרמה לי להאמין בעצמי, להאמין שאני יכולה. זו שתמיד חיזקה ועודדה אותי".
עד כמה מותה השפיע עלייך?
"המוות שלה מאוד הכאיב ועדיין מכאיב לי, כי אהבתי אותה מאוד והיא חסרה לי. אבל זה לא הבהיל אותי. זה לא גרם לי לחשוב מה זה אומר לגביי ולגבי סיכויי ההישרדות שלי. לא היה לנו אותו סרטן, מה גם שלאורך הדרך איבדתי חברות נוספות שהכרתי בטיפולים. את רואה הרבה מוות. את יודעת שזה קיים. זה קשה מאוד, אבל אני עדיין מרגישה את הנוכחות של כל אחת מהחברות שאיבדתי. ועד כמה שזה יישמע מוזר, גם אחרי מותן הן השאירו הרבה אופטימיות. את הידיעה שעלייך לחיות עד הסוף ולנצל כל רגע".
ואת מיישמת.
"בכנות? לא תמיד. יש ימים שבהם אני באמת חיה כל רגע, ויש ימים שאני בקושי מצליחה להרים את עצמי. יש ימים שאני יכולה לקום בטוב וכאלה שאני יכולה להיות עד שתיים בצהריים במיטה, כי פשוט אנרגטית אין לי כוח. כימו זה דבר נורא. נשארתי עם הרבה רעל בגוף. בגלל זה עוד יותר משמעותי להדגיש עד כמה חשוב הגילוי המוקדם: גם אם הצלחת להחלים מהמחלה בזכות הכימו, עדיף שזה יהיה בלעדיו".
