"אני זקוקה למקום שאוכל לקרוא לו בית"
דולב סולימני, 31, בעלת בוטיק לפריטי וינטג' ויד שנייה
הבית: מושב בית־הלל, מגורים זמניים: כפר הנופש עין־גב. נשואה ליובל.
סולימני נולדה וגדלה בקריית־שמונה. בגיל 19 התחילה למכור פריטים מהארון האישי שלה, וגילתה עולם מרתק שהחליטה להפוך למקצוע. היא למדה תדמיתנות ועיצוב במדרשה לאופנה בתל־אביב, ולפני ארבע שנים פתחה את הבוטיק Dolla בקריית־שמונה, שבו פריטי וינטג' שהיא משפצת ומתקנת. בבוטיק היא גם מעבירה קורסי תפירה. "אני מלקטת פיסים בחנויות ובשווקים ורוכשת פריטים מנשים מבוגרות. את חלק מהבגדים אני ממחדשת, אבל תמיד אשתדל לשמור על אופיו של המקור".
7 צפייה בגלריה
"בהתחלה היה לי צורך להתנצל ולהסביר שאני צריכה להתפרנס". דולב סולימני
(צילום: לילך זמיר)
איפה תפס אותך 7 באוקטובר? "בשיא של אירועים משמחים שתוכננו לתקופה הקרובה. כשהייתי ילדה גדלתי עם קטיושות, ולכן לא נבהלתי מההפגזות, ובשבועיים הראשונים נשארתי בבית. רק אחרי שגייסו את יובל לכיתת הכוננות עברתי עם רוקי, הכלב שלנו, לחדר עם חצר בכפר הנופש עין־גב".
מה לקחת איתך? "בגדים לכמה ימים וחלק מהסחורה באוטו. בהמשך עשיתי גיחות כדי להצטייד בבגדים חמים ולארוז משלוחים ללקוחות".
איך נראים החיים עכשיו? "אין פרטיות ויש תחושה עמוקה של תלישות. הכלב שלי בפוסט־טראומה, כאן יש לו שקט ולי יש נוף של הכנרת, אבל אנחנו מנותקים מהקהילה. בימים האחרונים אני מרגישה שמיציתי את החיים בבית מלון ואני זקוקה נפשית למקום שגם אם יהיה זמני, אוכל לקרוא לו בית".
למה את הכי מתגעגעת? "לחנות, חלקת האלוהים הקטנה שלי. היום נכנסתי כדי לאסוף בגדים שהזמינו ממני והוצפתי. ראיתי את הכיסאות הריקים של התלמידות שלי, את העציצים שנבלו, וישבתי ובכיתי על עצמי. החנות היא מקום המפלט שלי. אני אוהבת לקום בבוקר, להתלבש, לפגוש אנשים, ופתאום אין למה".
איך ממשיכים את הביזנס? "קשה לי להניע ברמה הרגשית. אני מוכרת מוצר שמח, וזה לא מותאם למה שקורה מסביב. בהתחלה היה לי צורך להתנצל ולהסביר שאני צריכה להתפרנס ולכן מעלה תמונות לאינסטגרם, אבל נשים כתבו לי שזה נעים להן ושהן רוצות להתחבר לטיפה של שפיות דווקא עכשיו".
כשתיגמר המלחמה תחזרי לבית־הלל? "ברור לגמרי, אני אוהבת את האזור וכאן הבית שלי".
- לאתר של דולב: dollatowear.com
"כשאני יוצרת אני מתגעגעת פחות"
ירדן בן ארי, 29, צורפת ומעצבת תכשיטים
הבית: קיבוץ יפתח, מגורים זמניים: תל־אביב.
בן ארי נולדה בקיבוץ יטבתה בדרום וגדלה בקיבוצים כפר־בלום ויפתח. אחרי השירות הצבאי עבדה כמוכרת בחנות תכשיטים וגילתה את הייעוד שלה. היא נסעה פעמיים להודו ללמוד צורפות ובנוסף נרשמה לקורס עיצוב תכשיטים בשנקר ועבדה לצד צורפים עצמאיים. הקורונה החזירה אותה לצפון והניעה אותה לפתוח סטודיו ולהשיק את מותג התכשיטים YABA, שנמכר אונליין ובירידים.
מה הרעיון מאחורי המותג שלך? "תפיסת העולם שלי היא שלכל תכשיט יש מסר שמזכיר למי שעונד אותו שהוא יחיד ומיוחד. מאחורי כל קולקציה שאני מעצבת מסתתר רעיון, כמו סדרת תכשיטים ברוח ה'וואבי סאבי', שמבטאת את היופי שבחוסר השלמות ועשויה משאריות כסף שעשיתי בהן שימוש חוזר. לאחרונה למדתי אימון בשיטת 'סאטיה', ששינתה לי את החיים. אני מביאה את עולם האימון האישי למותג שלי, וזה עוזר לי גם עכשיו לנשום ולקבל את המציאות כפי שהיא".
איפה תפס אותך ה־7 באוקטובר? "קמתי בבוקר בתחושת מועקה. דרך קבוצה של חברים הבנתי שקורה משהו מחריד. היו לי עשרה חברים שהשתתפו במסיבה של נובה, מתוכם חזרו שלושה".
איפה את עכשיו? "עד לפני שבוע התארחתי כל פעם במקום אחר. עכשיו אני גרה בדירה של חברים שניצלו מהטבח במסיבה. נוח לי כאן, בגלל החברה והקרבה לספקים וללקוחות. לפני שבוע נסעתי הביתה להביא שולחן וחומרי גלם, כדי שאוכל להמשיך לעבוד".
את יוצרת תכשיטים בהשפעת המלחמה והאובדן? "יצרתי שרשרת בצורת פרפר לאמא של נועה חיאל, חברתי שנרצחה. התכשיט מבטא את היופי והמהות הפנימית שלה. הכנתי לזכרה גם צמיד שחרטתי עליו 'תזדקפי' ושמתי על הקבר שלה. אני מכינה טבעת זיכרון לעוקבת שחברתה נרצחה, עם מפה של מדינת ישראל ופרח. המסר הוא שצריך לגדול מהכאב ושנחזור לפרוח, גם אם כרגע זה נראה רחוק".
למה את הכי מתגעגעת? "לשקט, לנחל שזורם ליד הבית. כשאני יוצרת אני מתגעגעת פחות. לא אכפת לי אפילו לישון באוטו, העיקר שיהיה לי מקום ליצור".
תחזרי לגור בצפון? "יכול להיות שאשאר בתל־אביב. הקרבה למרכז פותחת בפניי אפשרויות חדשות".
- לאתר של ירדן: yabajewelry.com
"הנדודים מחזקים את תפיסת הצמצום שלי"
הילל פלטקביץ', 34, מעצבת אופנה
הבית: קיבוץ מעיין־ברוך, מגורים זמניים: קיבוץ שדות־ים. נשואה ליפתח.
פלטקביץ' נולדה וגדלה בבית־הלל, בוגרת שנקר במגמת טקסטיל עם התמחות בסריגה. בתום הלימודים למדה ועבדה בהונג־קונג בעיצוב תלת־ממד והדמיה וירטואלית. כשחזרה לארץ התקבלה ל"דלתא" כמעצבת טקסטיל, אבל אז פרצה הקורונה, ובמקום להתחיל בג'וב החדש היא חזרה לצפון. כיום היא מעצבת ויוצרת ליין של בגדים ומעילים ממוחדשים משמיכות וסורגת פריטים מצמר אלפקות מהחווה במצפה־רמון.
מה מאפיין את העבודה שלך? "אחרי שנחשפתי למותגים גדולים ולשימוש בטכנולוגיות מתקדמות, הרגשתי צורך להתחבר שוב לקיימות ולשימוש מחדש. במסגרת החיפושים בחנויות יד שנייה נתקלתי בשמיכות ישנות מודפסות במצב מצוין, שהעלו בי נוסטלגיה וחשק ליצור. התחלתי למכור בעזרת הפלטפורמה MOXIE TLV ובהמשך דרך האינסטגרם ובירידים".
איפה תפס אותך ה־7 באוקטובר? "אני זוכרת את השקט באותו בוקר, דממה איומה. זה הציף אצלי טראומות ממלחמת לבנון השנייה. הייתי ילדה, נאלצנו להתפנות וחבר משפחה קרוב נהרג. ב־8 באוקטובר, עוד לפני שביקשו מאיתנו, ארזנו תיק ועזבנו לחברים. מאז חזרנו לגיחה קצרה רק כדי לעשות השלמות. היה קשה לראות את הקיבוץ נטוש, אבל שמחתי לגלות שהבית עומד על תילו ושהחיילים מאכילים את החתולה שלנו".
איך נראים החיים שלכם בחודשים האחרונים? "מאז שעזבנו נדדנו בלי סוף, מחברים, למלון ולדירות זמניות. בהתחלה זה הרגיש כמו הרפתקה, אבל מהר מאוד הפך למעייף ומתסכל. לפני כמה ימים השגנו דרך חברים דירה קטנה בשדות־ים, ואנחנו מרגישים בפעם הראשונה סוג של בית. היום בישלתי לנו סיר של מרק, זה נשמע קטן אבל זה המון".
מה הכי חסר לך? "הפינה שלי, האוספים שלי, חומרי הגלם והשמיכות שנשארו מאחור, להמשיך וליצור. כשמתאפשר לי אני סורגת, בעיקר בשביל הנפש".
איזו תובנה תיקחי איתך מהתקופה הזאת? "הנדודים מחזקים את תפיסת הצמצום שלי. העובדה שצריך להסתדר עם אותם פריטים מכריחה אותנו לבחור מדויק ולהבין שבגד צריך לענות על מגוון של צרכים: מחמם, נוח ומשדרג את ההופעה. משמח אותי שהמעילים שאני תופרת עונים על כך".
כשיחזור השקט תחזרו לקיבוץ? "אין לי ספק שנחזור. זה הבית. יש לי קשר עמוק לנופים, למרחבים ולאנשים, אני מרגישה סוג של גאוות יחידה וחלק ממשפחה אחת גדולה".
- לאתר של הילל: hilal-studio.myshopify.com
"אנחנו חמש נפשות בחדר אחד"
מעיין אדר, 42, סטייליסטית
הבית: קיבוץ חניתה, מגורים זמניים: בית הארחה "חוף גיא" בטבריה. נשואה לארז ואמא לשלוש בנות, ירדן (14), גפן (11) ולוטם (6).
אדר נולדה בכרמיאל, ולאחר נישואיה עברה לקיבוץ חניתה. היא עסקה בחינוך מיוחד 14 שנים, ולפני שנתיים החליטה לתת ביטוי לתשוקה חבויה לאופנה ולצבע, ונרשמה לקורס סטיילינג ודימוי גוף חיובי בבית הספר של הסטייליסטית אנה לוקצקי. היא הפכה לחלק מצוות המנחות ומקיימת סדנאות וקבוצות טיפול שמסייעות לנשים להתחבר לעצמן דרך לבוש ושפת גוף.
7 צפייה בגלריה
"מ־7 באוקטובר הפסקתי ללבוש צבעים, ורק בחודש האחרון אני שוב נושמת". מעיין אדר
(צילום: תמי סלע)
ספרי קצת על הדרך שלך. "אני אדם צבעוני מבפנים, תמיד אהבתי אופנה ובמיוחד וינטג' ויד שנייה, אבל לא העזתי לתת לזה ביטוי. בעקבות משבר בריאותי וטיפול פסיכולוגי שעברתי הבנתי שתחום החינוך לא ממלא אותי כמו בעבר. הרגשתי שיש בתוכי קול שרוצה להתבטא ומעולם לא קיבל מקום. כשגרים בקיבוץ יש תמיד את שאלת ה'מה יגידו', אבל החלטתי לשחרר את הפחד ולתת לבגדים ולצבעים לדבר".
איך היו התגובות בקיבוץ? "החל מ'למה התחפשת?' וכלה ב'וואי, איזה כיף להסתכל עלייך, גם אני רוצה'. הרגשתי צורך להעביר את המסר גם לנשים אחרות ולעזור להן להיפתח ולמצוא את הקול שחבוי בתוכן. אני לא מלמדת סטיילינג במובן הרגיל, אלא מגלה איך להימצא בשפע ולאהוב את מי שאנחנו".
איפה תפס אותך ה־7 באוקטובר? "יום קודם הפקתי בקיבוץ חניתה, ביחד עם קולגה, אירוע פופ־אפ של פריטי וינטג' ויד שנייה. היה מדהים ושמח, היינו בהיי, ויום למחרת התעוררנו לזוועה. ארז בעלי הוא רבש"צ הקיבוץ ומיד הוקפץ עם כיתת הכוננות. בהתחלה סירבתי להתפנות, אבל אחרי ההפצצות הראשונות והשהייה בממ"ד הכנתי תיק ליומיים ומאז לא חזרתי לקיבוץ. הכול נשאר מאחור, כולל שני כלבים, חתול ותרנגולות שארז דואג להאכיל".
איך נראים החיים עכשיו? "כולנו גרים בחדר זוגי אחד. ארז נמצא רוב הזמן בקיבוץ, וכשהוא מגיע אנחנו חמש נפשות בחדר. לכל אחד מאיתנו מוקצב מדף אחד בארון. חברי הקיבוץ התפזרו, החברות הטובות של הילדות לא לידן, והתחושות באות בגלים ונעות בין הודיה לתסכול".
למה את מתגעגעת? "לכרית שלי שמלווה אותי מאז שהייתי ילדה. אני חולמת להתכרבל עם הפיג'מה והשמיכה בשקט שלי, חסרות לי פרטיות וכמובן המלתחה שלי".
איזו תובנה תיקחי איתך מהתקופה הזאת? "מ־7 באוקטובר הפסקתי ללבוש צבעים, ורק בחודש האחרון אני שוב נושמת, למרות הכאב. אני מגלה איך אפשר מתוך האין לברוא עולם, ליצור מקום באין מקום. התחלתי להעביר סדנאות לנשים המפונות. אני מאמינה שאישה, בכל מקום, זקוקה לחיבור לשבט נשי כמו אוויר לנשימה".
תחזרו לגור בחניתה? "זה מעסיק אותי הרבה, ובנקודת הזמן הזאת שאלת ה'מה יהיה' מבהילה אותי".
- לאינסטגרם של מעיין: mayanadar_colorstyle
"אני נעה בין הודיה לתלישות תהומית"
אלמוג וייס, 46, מעצבת נעליים
הבית: מושב בית־הלל, מגורים זמניים: קיבוץ ניר־דוד. נשואה למיקי, מעצב ואמן, אמא של אמי (9)
וייס גדלה בבית־הלל. "הייתי 'ילדת קטיושות' – לא פעם ישנו במקלט, וכשהייתי בת עשר הייתה חדירה של מחבלים לבסיס צבאי מאחורי הבית שלנו".
היא למדה תיאטרון ועיצוב תפאורות ובהמשך עיצוב נעליים בעבודת יד ב"אקילס" בתל־אביב. ב־2006 הקימה עם מירה גפני את מותג הנעליים "אחת אחת" שהתמקם בשוק הפשפשים, והשתיים עיצבו וייצרו עבור בוטיקים בארץ ובחו"ל. לפני כחמש שנים החליטה להיפרד מהמותג ולחזור לבית־הלל. לאחרונה חזרה לייצר וללמד עיצוב נעליים בעבודת יד במפעל באיילת־השחר, והיא מוכרת את הדגמים שלה בבוטיקים ובירידים.
איפה תפס אותך ה־7 באוקטובר? "ביום הטבח היינו במושב, ולמחרת התחילו רחשי מלחמה גם אצלנו והמליצו שנתפנה. עזבנו ליומיים־שלושה לגבעת־אולגה, להורים של מיקי, ומשם התחלנו לנדוד".
מה לקחתם איתכם מהבית? "תיק גב קטן עם כמה בגדים וספר, לא חשבנו שנישאר יותר. אחרי שבוע פינו אותנו לבית מלון, אבל מהר מאוד הבנו שהשהייה שם לא מתאימה לנו. חברים מצאו לנו דירת חדר בקיבוץ. חזרתי פעם אחת לצפון, מלווה בכיתת כוננות חמושה, כדי לחלץ חלק מהנעליים".
איך נראים החיים שלכם היום? "שלושתנו גרים בדירת חדר של 20 מטר. ארגנו פינת עבודה למיקי, ואנחנו מנסים ליצור תחושה של בית בעזרת כמה תמונות שתלינו ופרחים שאני קוטפת ומסדרת באגרטל. זו תקופה של תלישות קיומית, בלי קשר לנדיבות ולנתינה של אנשי הקיבוץ. העצמאות וההחלטות לחיים נגזלו מאיתנו, ואנחנו מבינים שזה יימשך תקופה ארוכה".
למה את הכי מתגעגעת? "להרגיש בבית. אני נעה בין הודיה עמוקה על מזלי הטוב לתלישות תהומית, ומודעת לכך שזה המחיר המינימלי לשלם על המלחמה הזאת. יצר ההרפתקנות שלי מאפשר לי בינתיים להעביר את התקופה הזו מאוזנת ולשמור על אופטימיות".
איזו תובנה תיקחי מהתקופה הזאת? "אני מרגישה שבמשבר הזה יש גם הזדמנויות – אף פעם לא היינו בקרבה כל כך גדולה לחברים שלנו ולא גרנו בקיבוץ. אני מרגישה צורך להודות על כל מה שיש לי".
כשהמלחמה תסתיים תחזרו לגור בבית־הלל? "שם הנחלה והבית שלי ואין לי מקום אחר בארץ הזאת. זה לא סותר את סימני השאלה והפחד שבעוד 20 שנה של שקט, מה שקרה בדרום עלול להתרחש גם כאן".
- טל': 052-7513074
"מקווה שהפעם יֵדעו להגן עלינו"
רוני דורי, מעצבת משקפיים
הבית: קיבוץ כפר־גלעדי, מגורים זמניים: קיבוץ משמר־העמק. נשואה לגיורא, אמא לשלוש בנות וסבתא לשבעה נכדים
דורי נולדה ביחיעם ולמדה עיצוב גרפי בוויצו חיפה. בסיום הלימודים עבדה כמעצבת משקפיים במפעל גליל אופטיק בכפר־גלעדי, ובהמשך הייתה מנהלת מחלקת מסגרות ומתאמת אופנה באופטיקנה, יועצת ומעצבת עבור חברות שונות. לפני כעשר שנים הקימה את המותג RONEX שנמכר כיום בחנויות משקפיים ברחבי הארץ ובחנות מוזיאון תל־אביב. במקביל פתחה בוטיק בכפר־גלעדי, ובו היא מוכרת, לצד הקולקציה שלה, משקפי וינטג' שהיא מלקטת ופריטי יד שנייה, וממשיכה לייעץ לחברות משקפיים במגזר היהודי והערבי.
ספרי על המותג שלך. "אני מעצבת משקפיים כבר 27 שנים. את המסגרות אני צובעת ידנית בטכניקות שונות ומקשטת באבני סוורובסקי. משקפיים הם תכשיט לפנים ואני מתייחסת אליהם כאל יצירת אמנות".
איפה תפס אותך ה־7 באוקטובר? "יום לפני כן חגגנו את יום המשק עם המשפחה המורחבת, הילדים והנכדים. ביום שלמחרת עזבנו, התארחנו בכל פעם אצל בת אחרת, ועכשיו קיבלנו דירה זמנית ליד אחת הבנות במשמר־העמק. התחלחלנו מהמחשבה שהטרגדיה בעוטף עזה יכולה הייתה לקרות גם אצלנו".
מה לקחת איתך? "תיק עם המינימום ההכרחי. אחרי שבועיים, למרות ההתראות, חזרנו לעשות השלמות. כעבור חודש חזרתי לאסוף את הקולקציה".
למה את הכי מתגעגעת? "לקשר עם אנשים, ליצירה ולעשייה. כמה ימים לפני שהמלחמה פרצה חזרתי מתערוכה בפריז עם המון רעיונות חדשים, שנשארו במגירה. אחרי תקופה של הלם ושקט מוחלט הלקוחות חוזרים לפנות אליי, כולל לקוחות מהמגזר הערבי. אני ההוכחה החותכת לדו־קיום בארץ הזאת".
איזו תובנה תיקחי איתך מהתקופה הזאת? "בעבר חווינו קטיושות ומתיחויות בגבול, והבנות מורגלות לשהייה במקלטים, אבל לא צפינו מלחמה בקנה מידה כזה. לא הייתה מוכנות בצפון, גם עלינו לא שמרו, וזה כואב. לצד כל אלה אני בוחרת להסתכל קדימה, ושום דבר לא יעצור אותי מלעשות מהלימון לימונדה".
תחזרי לגור בכפר־גלעדי? "אחזור, למרות שזה מדאיג. אנחנו במרחק שני קילומטרים מהגבול, ואני מקווה שהפעם יֵדעו להגן עלינו" .
