סיפורה של עינת מוגלד (38) מרמת־גן, נשואה ואם לתאומים (נבון ושליו, 10), פסיכותרפיסטית EMDR:
"במרץ 2001, כשהייתי בת 15, תלמידת כיתה י', התעוררתי בבוקר ואמא ודודתי סיפרו לי שאבא בבית חולים, מחוסר הכרה ומצבו מידרדר. הן דיברו בטלפון בשקט והתרחקו ממני, שלא אשמע את השיחות. ואז סיפרו לי שהוא מת, וכמה דקות אחר כך יצאנו ללוויה. מה שהפליא אותי זה שחברותיי לכיתה בדיוק באו הביתה ולא הבנתי איך הן ידעו על כך לפניי. מעולם לא שאלתי על כך את אמא, רק בגיל מאוחר אמרתי לה שזה הפריע לי, והיא הצטערה לשמוע, אך לא הסבירה. במבט לאחור אני חושבת שהיא ניסתה לגונן עליי. אבא היה בן 54, אמרו לי שהוא נפטר מדום לב, וזה היה הסבר מניח את הדעת, כי גם אביו נפטר מדום לב.
הייתה לי ילדות שמחה. נולדתי בתל־אביב למשה מוגלד, יליד עיראק שעלה ארצה בגיל שלוש ולזיוה פרג'י, שעלתה מפרס בגיל שש. לאבא הייתה חנות ספרים, ואמא הייתה מורה לספרות בתיכון. הייתי בתם היחידה, אבל הייתי מוקפת בדודים ובבני דודים.
אבא היה איש מיוחד: סקרן, אוטודידקט, שעודד את הנטייה שלי לאמנות. היינו מציירים ביחד ומעירים אחד לשני הערות בונות. הוא היה מעורב, קשוב ונעים, אבל קרה לפעמים שהשתנה פתאום, נעשה כועס ועצבני, ולא הבנתי למה, כי על פניו לא הייתה לכך סיבה. היו תקופות שבהן, גם כשנכח פיזית בבית, היה מרוחק ולא נגיש, וכילדה הרגשתי שהוא צריך מרחב. לא שאלתי למה, הרגשתי שזה משהו שלא מדברים עליו.
לא ידעתי הרבה על מה שקרה לו לפני שנולדתי. רק כשהייתי בת 14 דפדפתי באלבום שמצאתי בבית, ועל כריכתו היה כתוב 'אלבום מלחמה'. התברר לי שאת הצילומים הוא צילם כששירת במלחמת יום הכיפורים כנהג משאית. הוא העביר נשק, חיילים וגופות, והנציח את חוויותיו. כששאלתי אותו על התמונות האלה הוא אמר: 'מלחמה זה לא רק סיפורי גבורה', ולא הרחיב מעבר לכך. רק שנים אחרי שנפטר, כשהייתי סטודנטית, התברר לי שהוא היה הלום קרב. בדיעבד אני חושבת שהוריי ניסו לא לשאוב אותי לתוך ההתמודדויות שלהם והעדיפו לתת לי לעסוק בדברים שלי. ואכן, כך עשיתי: התקבלתי למגמת אמנות בבית הספר תלמה ילין, מצאתי שם אנשים כלבבי, הרחבתי את האופקים והרגשתי מוערכת ומאושרת.
הפתאומיות של מותו הייתה טראומטית, ושנת האבל הייתה הכי עצובה בחיי. כעסתי עליו, הרגשתי נטושה ולא ידעתי למה. בני המשפחה עטפו אותי, אבל דווקא בחברתם הרגשתי שהיתמות שלי נוכחת יותר. גם בבית הספר ניסו להקל עליי, אבל לא שיתפתי אף אחד בעצב העמוק שלי. כאבתי, בכיתי וציירתי המון.
אחרי התיכון עשיתי מכינה קדם־צבאית, ובצבא עסקתי בהדרכה ובחינוך. אחרי השחרור עשיתי תואר ראשון באמנות וחינוך בבית ברל ותואר שני בבית הספר לטיפול באמנות באוניברסיטת חיפה.
את בן זוגי, חנן גרינברג, שהוא מהנדס חשמל, הכרתי בגיל 20 והתחתנו לפני 14 שנה. כשהכרנו סיפרתי לו שאבא שלי נפטר מדום לב, כי זה הסיפור שהכרתי.
"התברר לי שאת הצילומים באלבום אבא צילם במלחמת יום הכיפורים. כששאלתי אותו על כך, הוא אמר: 'מלחמה זה לא רק סיפורי גבורה'"
לפני כשלוש שנים בעלי חנן פגש את בת דודתי, כששניהם חיכו לילדים שהיו בשיעור טאקוונדו. במהלך השיחה עלו נושאים משפחתיים, והיא אמרה שהיא מצטערת על התאבדותו של אבא שלי. חנן הופתע מאוד, כי זה לא הסיפור שהוא הכיר וידע שזה גם לא הסיפור שאני מכירה. הוא לא סיפר לי מיד אלא התקשר לאמי, שאל אותה אם זה נכון, וכשהיא אישרה, הוא אמר לה שעליה לספר לי. אמא באה אליי הביתה ואמרה לי שיש לה משהו חשוב לספר לי על אבא. לא ידעתי למה לצפות. אני לא זוכרת בדיוק את המילים שבהן השתמשה, היא לא הייתה מסוגלת להגיד את המילים המפורשות, ואז אני שאלתי פתאום: 'הוא התאבד?', ואמא הנהנה. באיזשהו מקום הרגשתי הקלה, כי פתאום כל הדברים על מותו שלא היו ברורים הסתדרו כמו פאזל. אני עדיין כועסת עליו, אבל ככל שהעמקתי בסיפורו הבנתי את התמונה המלאה.
בעקבות גילוי האמת התפרץ אצלי מעיין יצירה שעזר לי לדבר על הדברים במפורש. בספרי, 'גם לציפורים זה קורה' (הוצאת חד קרן – בית השראה), יש 74 שירים מלווים ברישומיי, ויש בהם הכול מהכול: כעס, דיכאון, שאלות מוסריות על התאבדות של הורה, בושה וסטיגמות".
שורה תחתונה: "חשוב גם לשתף ילדים ולתווך להם מה שקורה, גם כשמדובר בדברים קשים. הם מבינים יותר ממה שחושבים".
- אובדנות היא תופעה הניתנת למניעה. במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים:
- עמותת ער"ן, עזרה ראשונה נפשית, טל': 1201
- בשביל החיים, סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו, טל: 03-7487771
- סה״ר, סיוע והקשבה ברשת
