"כל המטרה הסיפורית של הסרט בסופו של דבר היא למצוא אור, יופי, אהבה – או איך שלא תקראי לזה – בחיים, גם אחרי שבר לב ענק", אומרת לנו במאית הסרט "קרוב אלי", תום נשר בת ה־27. "נכון, ואני חייבת להגיד שהייתה תחושה חזקה מאוד שארי מלווה אותנו", מוסיפה קרן אסף (46), מי שהייתה אמונה על תחום האיפור והביוטי בסרט. "היה יום אחד שצילמנו, וקרה בו משהו מדהים וכמעט מיסטי. למעשה, בכל יום שצילמנו משהו שהיה קשור לדמות האח בסרט, ירד גשם, וצילמנו בקיץ. זה היה מוזר. אבל השיא היה בלילה שבו צילמנו את המסיבה בים. כשהתחילה סופת ברקים, היינו בהלם. כל הלילה היה בסדר, וברגע שצילמנו את הסצנה שבה הגיבורה מקבלת את הבשורה על המוות של אחיה, הייתה סופת ברקים. שאלתי את תום אם היא תשתמש בזה, והיא אמרה שהיא לא יודעת, כי היא פוחדת שיחשבו שהיא עשתה את זה בעריכה. אבל בסוף היא הכניסה את זה. אני לא בן אדם מאמין, אבל הרגשתי את הנוכחות שלו".
עד כמה דמותה של עדן בסרט משקפת את תום?
"זה לא סרט אוטוביוגרפי. התאונה והסיפור סביב התאונה הם אמנם נקודות המוצא - אבל עדן היא לא תום, ונתי הוא לא ארי, זה משהו שלנו היה ברור מההתחלה, שיש הפרדה, שזה עולם שהיא המציאה", מבהירה אסף.
מעבר לטיפול היפה באבל, לבחירות הביוטי בסרט יש נוכחות חשובה, באפיון הדמויות וברמה הסיפורית. כל לוק שנבחר הוא חלק מהכלים הוויזואליים שבהם השתמשה נשר לקדם את העלילה: מציפורניים ארוכות מלאות ציורים שהגיבורה, השחקנית ליה אללוף, מחליפה במהלך הסרט, דרך שיער בגוון בורדו־סגול שמקושט בחרוזים גדולים, ועד איפור עם נקודות צבעוניות בקצוות הפנימיים של העיניים. אופק פסח, השחקן שמגלם את החבר הכי טוב של האח, למשל, זכה לתכשיטי שיניים.
תום, ידעת מראש שתעשו בחירות מיוחדות בכל הנוגע לעולם הביוטי של הדמויות, או שזה נבנה תוך כדי העבודה?
"היה לי ברור שהצד הוויזואלי של הסיפור חשוב לי מאוד. חשוב לי להראות כמה החיים צבעוניים, מסקרנים ומרתקים. כשהתחלתי לעבוד עם הצלם של הסרט, דיברנו על הקונספט הזה בהקשר של האינסטגרם נגיד, שכן מתעדים בו את המציאות, אבל בוחרים את הרגעים הכי יפים, אינטנסיביים ומרגשים. אז ככה הרגשתי לגבי כל המחלקות - אם זה ליצור לוקיישנים אקסטרה־מעניינים, בגדים שהם כמו במציאות אבל עם עשרה אחוזים יותר סטייל ואיפור ריאליסטי שהדמויות כביכול היו עושות לעצמן. כל דמות היא הגרסה המגניבה ביותר של עצמה".
לא נמצאות באופוריה
במהלך שנת 2019 יצאה לאור דרמת הנוער "אופוריה", ששברה מוסכמות בכל הנוגע לבחירות הביוטי המוגזמות של הדמויות ששיחקו בה. "אני מבינה שההשוואה בלתי נמנעת", אומרת אסף. "ברור לי שכל מה שייעשה בשנים הקרובות יהיה מושפע מזה - אבל עדיין אני חושבת שעשינו משהו שלנו. דווקא ניסינו להימנע מכל הנצנצים והפאייטים שמאפיינים את 'אופוריה', ויצרנו משהו מאוד אותנטי לסצנה התל־אביבית. כל הזמן אמרתי לתום שחשוב לי שזה יהיה ביוטי 'מלוכלך', רצינו שזה ייראה מחוספס. זה דרש ממני הרבה פעמים לוותר על האגו שלי כמאפרת, כי הרבה דברים היו לא מדויקים, כדי שייראה כאילו עדן עשתה את זה לעצמה. אבל הייתה לזה הצדקה קונספטואלית. כשאני יוצאת לתדר, או נמצאת במקומות עם צעירים תל־אביבים, אני נתקלת בזה. אגב, הרבה מהניצבים, שהם חברים שלנו מהעיר, לוהקו גם בהתאם למראה (כמו הדוגמנית ליה שון, הדוגמן יוני גור והמוזיקאי שי טרא ליטמן, א"ו)".
"האמנתי שכדי לייצר דמויות עמוקות ומלאות, כדאי ללהק כמה שיותר דמויות שבאות באמת מהעולם הזה", מוסיפה נשר.
איך בונים לוק לדמות?
"למזלי הצלחתי ללקט צוות של אנשים, בעיקר נשים, מאוד מגניבות, ששמות את כל הלב שלהן בתוך הפרויקט, וחושבות עליו באובססיביות לא פחות ממני", משתפת נשר. "ככה יצרנו יחד דמויות שהבגדים או האיפור שלהן פר סצנה הם ממש לא בחירה טריוויאלית, ושכל תכשיט שעליהן, חולצה או צללית בעיניים - מגיעים מהבתים והארונות שלנו. זה נועד לייצר לוק מהמציאות ולא לפי איך שנדמה לאנשים שצעירים נראים. תעדפתי בבחירת הצוות נשים שיש להן סטייל ותשוקה לדבר על פני אנשים עם ניסיון בתחום. עבור הרבה ממחלקות העיצוב (תלבושות, תפאורה), זו פעם ראשונה שהם עובדים בסרט. אני לא חושבת שאי פעם ראיתי סט עם כמות כזו של בחורות בגילאי ה־20 שלהן. זו הייתה סביבת עבודה מאוד כיפית ומגויסת".
6 צפייה בגלריה
"כל תכשיט, חולצה או צללית בעיניים הגיעו מהבתים והארונות שלנו"
(צילום: איתמר תורן ואלמוג סלע)
"כבר בפגישה הראשונה עם תום היה חיבור טוב מאוד", מוסיפה אסף. "דיברנו באותה שפה. שתינו הבנו שהנראות היא אחד הדברים הכי חשובים כאן. רוב הצוות היה צעיר ונשי, אבל למדתי מכולן המון למרות שאני כפול מהגיל שלהן. חברת ההפקות שכרה לנו חלל, ונפגשנו בו במשך תקופה לפני הצילומים כדי לעבוד, לבנות את הדברים ולעשות טסטים. היה שיתוף פעולה מדהים של כל המחלקות: בימוי, ארט, הלבשה ואיפור. תום ידעה היטב מה היא רוצה, אבל גם הייתה פתוחה להשראה מאיתנו. ביום הראשון, למשל, גבי המלבישה באה, הסתכלה, הוציאה חרוזים מהתיק שלה והציעה שנקלע לעדן צמות עם חרוזים. זה לא היה מתוכנן. כל כך אהבתי את זה, שבהמשך קניתי מלא חרוזים. גבי, שגרה בניו־יורק, הגיעה עם כל הארון שלה, ויצא שחלק גדול מהארון האישי שלה הצטלם לסרט. זה היה כל כך אותנטי, השתמשנו בבגדים שבאמת משתמשים בהם".
תום, מה הלוק האהוב עלייך?
"אני אוהבת כשהן נוסעות לסיני, והדמות של מאיה (שמגלמת אותה דריה רוזן) מנסה להידמות לדמות של עדן (שמשחקת ליה אללוף), עם הצמות הקטנות והחרוזים. אני אוהבת גם את הלוק של אופק פסח בסרט, שמגלם את דמותו של גבע - עם השיניים המטורפות והגבות הכחולות".
כשלדמויות יש עולם ביוטי מורכב כל כך, זה בטח מייצר לא מעט אתגרים על הסט.
"לגמרי, והרבה החלטות היו מושפעות מזה", מסבירה אסף. "באתי מוכנה מאוד לפרויקט הזה. לפני שיצאתי לצילומים, היו לי כל הלוקים כשהם מסודרים באייפד, כשכל לוק אני כבר יודעת בדיוק איך אני הולכת לאפר. לדוגמה, 'הפונפונים', שהן נקודות צבעוניות בזוויות העין - היה לי חשוב שזה ייראה משהו שכל בת 20 יכולה לעשות לבד, ובפועל על הסט הגיבורה באמת סידרה את זה לעצמה כדי שזה יהיה אותנטי".
גם לציפורניים הקדשתן הרבה תשומת לב.
"מההתחלה היה לנו ברור שאנחנו צריכות להחליף הרבה סטים של ציפורניים, כדי להראות מעברים של זמן. התחלופות של הציפורניים סימלו תקופות שונות בסרט ואת השינויים שעוברת הדמות, עד שבסוף אין לה בכלל ציפורניים. ליבי פודוליץ' עשתה לנו את הציפורניים והיו לנו אלפי רפרנסים. כל הזמן הייתה מחשבה אם זה משהו שיעבוד. היו לנו, למשל, סצנות בים, ולא יכולתי לעבוד עם דבק יותר מדי חזק, כי לפעמים היינו צריכות להחליף כמה סטים של ציפורניים ביום צילום אחד. הפחיד אותי מאוד שיאבדו ציפורניים ותקציבית לא נעמוד בזה".
ומה לגבי השיער?
"צבע השיער של עדן בא מתום. לא חשבתי על בורדו־סגול, פחדתי שזה יהיה מבוגר וקלישאתי. זה גוון שיורד בחפיפות ודוהה מהר, והיה עניין סביב זה. היה יום צילום אחד שהיינו צריכות לצלם גם את הגוון הזה וגם את השיער הטבעי של השחקנית. היא פשוט הייתה מדהימה והתגייסה לעזור בזה כשעשתה לעצמה מסכות צבע כל יום, כדי לשמור על הגוון".
היה לך איזשהו חשש שיבקרו את הבחירות האלה? שיגידו שהקטע של הביוטי בסרט קלישאתי מדי?
"זו הצצה לסצנה התל־אביבית ומשהו שבאמת קורה. אני לא חושבת שזה קלישאתי, אני מרגישה שממש המצאנו משהו שלנו".
