הדייט הראשון של אופיר דהן ואתי בניסטי החל, אפשר לומר, ברגל שמאל. "קבענו להיפגש והיא הזמינה אותי אליה", מספר אופיר, "שאלתי באיזו דירה היא גרה, והיא אמרה שבקומה רביעית בלי מעלית. שיחקתי אותה קוּל. 'כן, אין בעיה', ובראש דמיינתי את עצמי עולה עם בלון חמצן. ידעתי שזה לא יהיה רציני בינינו, איזה גבר נכה ייצא עם בחורה שגרה בקומה רביעית בלי מעלית?
"החניתי את הרכב, חיפשתי את הכניסה לבניין ולא מצאתי. צלצלתי אליה והיא הראתה לי את השביל מהחלון. הגעתי לשביל, שנראה כמו אחרי הפצצה של חיל האוויר. הכל בלגן, חשוך, אבנים משולבות שהפסיקו להשתלב. עמדתי שם ולא ידעתי איך אני עובר את זה. הרגשתי כאילו אני מול אתגר הנינג'ה, ודמיינתי את אסי עזר ורותם סלע מפרשנים את ההתרסקות שלי. הבנתי שאני לא יכול לעבור את זה לבד. התקשרתי אליה וביקשתי שתרד לעזור לי".
כך החל הקשר בין אופיר (39), סטנדאפיסט בעל מוגבלוּת פיזית, ואתי (40), אשת לוגיסטיקה ורכש. אחרי שנתיים וחצי יחד ומגורים משותפים בקריית־אתא, הם סופרים את הימים לחתונתם, שתתקיים ב־30 בנובמבר. כמו שביל האבנים המשולבות, גם הדרך לנקודה הזו לא הייתה פשוטה, שלא לומר מייאשת.
הבדידות: "אתה לא הטעם שלי"
אופיר נולד בקצרין. כשהיה בן שנה הבחינה אמו שהוא אינו מתפתח כראוי. אחרי סדרת בדיקות, נשלחה המשפחה לבית החולים "אלין" בירושלים, המתמחה בטיפול בילדים עם מוגבלויות פיזיות קשות. האבחנה שנמסרה להוריו הייתה מיופָּתיה (חולשת שרירים) כללית. "אופיר לעולם לא יהיה עצמאי", אמרו להם. הטיפול שהומלץ היה פיזיותרפיה ושחייה. המשפחה עברה לקריית־אתא כדי להיות קרובים יותר לסבים ולהיעזר בהם. "ההורים שלי עשו הרבה ויתורים בחיים, אבל אף פעם לא שמעתי מהם שום האשמה", מספר אופיר.
רק כשהיה בן שלוש החל לעמוד על רגליו, ואז התברר שכפות רגליו פונות פנימה ("הייתי נתקל רגל ברגל ונופל המון"). כשהיה בן שש עבר ניתוח ליישור כפות הרגליים, ואמו נאבקה כדי שילמד במסגרות חינוכיות רגילות. רק בגיל עשר, אחרי אינספור בדיקות, התקבלה האבחנה הנכונה לגבי מחלתו: שארקוֹ־מארי־טוּת, מחלה גנטית נדירה שמתבטאת בחולשה בשרירי הגפיים ובפגיעה בתחושה באזורים אלה, ומתבטאת אצל אופיר בעיקר בחוסר שיווי משקל בהליכה. "זה רק נשמע כמו קינוח צרפתי", הוא אומר בחיוך.
בגיל 14 עבר ניתוח חוזר לתיקון כפות הרגליים, ובגיל 17 ניתוח לתיקון עקמת. "אני לא אגיד לך שהייתה לי ילדות נוראית, ועדיין, כל הטיפולים ולהיות בבתי חולים, בואי, זה לא נורמלי. ובריכת 'אילן', זה נראה כמו מגרש חלקי חילוף לבני אדם! לזה חסרה יד, לזה רגל, זו טראומה".
בתיכון למד במגמת מחשבים, ובהמשך התנדב לצה"ל ושירת שנתיים כאחראי מחשוב בסיירת אגוז. כשהשתחרר למד כלכלה ומנהל עסקים במכללת עמק יזרעאל, והתגורר במעונות הסטודנטים. לאחר מכן חיפש במשך שנתיים וחצי עבודה ככלכלן. "לאן לא נסעתי, רק שמישהו יפתח לי את הדלת". עם הזמן הלך ביטחונו והתערער: "הרגשתי הכי לוזר בעולם והסתתרתי בבית. בשלב מסוים החלטתי לעשות סוויץ' בראיונות: אם בעבר לא דיברתי על המוגבלות, התחלתי לדבר עליה, בסגנון של 'נכה מעורר השראה'. למרבה המזל היה בוס שנדלק עליי בחברת 'כימיקלים לישראל', ובגיל 30 התחלתי סוף־סוף לעבוד".
דרכו הרומנטית הייתה קשה אפילו יותר. למעשה, מערכת היחסים הראשונה שלו החלה רק בגיל 33. "בתיכון אף אחת לא רצתה אותי", הוא משחזר בעצב. "אף אחת לא אמרה שזה בגלל הנכות, אמרו 'אתה נמוך', 'אתה לא הטעם שלי'. בסוף, כשאתה צובר עוד ועוד כישלונות, אתה מבין. ראיתי איך בנות מתייחסות לחברים שלי ואיך הן מתייחסות אליי.
"ניסיתי את כל אתרי ההיכרויות והאפליקציות, אבל ברגע ששמתי את המוגבלוּת על השולחן, כולן ברחו. כולם סביבך חווים זוגיות וסקס – ואתה לא. הרגשתי לא שייך לעולם הזה"
"אחרי הצבא ניסיתי את כל אתרי ההיכרויות והאפליקציות. בהתחלה לא כתבתי שיש לי מוגבלות, השארתי את זה לשיחה הראשונה. אף פעם לא עבדתי על מישהי, 'בואי ניפגש' ו... היי, נכה בהפתעה! אבל ברגע ששמתי את המוגבלות על השולחן, כולן ברחו. היו כאלה שנרתעו מכך שהמחלה עלולה לעבור בגנים, והיו כאלה שבכלל לא הגיעו לשלב השיחה על הגנטיקה. ברגע שהנחתתי את הפצצה של הנכות, עברתי לפרנד זון, שזה מאוד מתסכל, גם מבחינה רומנטית וגם מבחינה מינית. אתה רואה שכולם סביבך חווים זוגיות וסקס, ואתה לא. הרגשתי לא שייך לעולם הזה".
מה שעזר לאופיר להתמודד עם מצבים מייאשים, היה ההומור. "פעם חשבתי שנשים בוחנות אותי מכף רגל ועד ראש כי הן מעוניינות. היום אני יודע שזו הייתה החפצה הפוכה: מה לא הייתי עושה לו? רק שלא יתחיל איתי".
כשהיה בן 33, קיבלה אחותו, שצעירה ממנו בחמש שנים, הצעת נישואין. "קינאתי בה והייתי מתוסכל", הוא מתוודה. "דיברתי עם חבר ילדות, שהציע לי לכתוב פוסט בפייסבוק שבו אספר שאני מחפש אהבה. פחדתי לחשוף את הכישלון שלי. זה לקח זמן, אבל בסוף כתבתי פוסט שהפך ויראלי. פנו אליי עשרות נשים שהפוסט ריגש אותן".
אחרי כמה דייטים ("וסטוץ אחד!") החל אופיר במערכת יחסים, שנמשכה שלושה חודשים. "אחר כך נגמר הבאזז של הפוסט ושוב לא הצלחתי למצוא זוגיות", הוא משחזר. כששיתף שוב את הפוסט ההוא, קיבל פנייה נוספת, שהפכה לקשר בן חצי שנה.
בגיל 35 פנה לקואוצ'רית המתמחה במציאת זוגיות. המסר העיקרי שלה היה להתחיל להתעסק בדברים אחרים: "לפעמים לשחרר זה יותר טוב מלתפוס בכל הכוח", אמרה. חלק מהחזון שגיבש עם הקואוצ'רית עסק בניסיון להשפיע על ילדים עם מוגבלות. הוא החל להתנדב בעמותה לאנשים עם מוגבלות, לכתוב על חייו בפייסבוק ובבלוג "מהדורה מוגבלת" ולהעביר הרצאות בבתי ספר, ארגונים ועמותות. כשהרגיש שההרצאות משעממות אותו ואת הקהל, נרשם לסדנת כתיבה אצל רן שריג, שביקש ממנו לצחוק על המוגבלות שלו. התוצאה הייתה קטע סטנד־אפ בן חמש דקות, שזכה לשבחים ועלה לפייסבוק.
ההיכרות: "מה יש לי להפסיד?"
לאותו קטע סטנד־אפ נחשפה אתי, שלמדה בשכבה מעל אופיר בתיכון רוגוזין בקריית־אתא. "בגלל ההליכה שלו, אי־אפשר היה לפספס אותו בבית הספר", היא נזכרת, "אבל לא הכרנו באופן אישי. בשלב מסוים נחשפתי אליו בפייסבוק והתחלתי לעקוב אחריו. בכל פעם שהוא פרסם משהו, הרגשתי כאילו הוא מדבר אליי. הוא משתף את הקשיים והכאבים בצורה כל כך פתוחה, בכנות ובאומץ. הרגשתי שיש שם בן אדם ששווה לבדוק. מעולם לא עשיתי עניין כשראיתי אדם עם מוגבלות. לדוד של אמא שלי היה פוליו, ובבית חינכו אותי להסתכל על כולם אותו דבר, לראות את האנשים עצמם".
שבועיים אחרי פרסום הפוסט עם קטע הסטנד־אפ, חל יום הולדתו ה־37 של אופיר. "פתאום קיבלתי זר פרחים עם בקבוק יין ובלון", הוא נזכר, "היה שם פתק, אבל בלי שם. זו הייתה אתי. היא כתבה שאני קסם של בחור ושמגיע לי אהבה וזוגיות כמו לכל אחד אחר".
"האמת היא שלקח לי הרבה זמן לפנות אליו", מגלה אתי, "יומיים לפני יום ההולדת שלו דיברתי עם חברה, הראיתי לה דברים שהוא כותב, סרטונים שלו. אמרתי לה שאני שולחת לו זר פרחים ליום ההולדת, מה יש לי להפסיד? מקסימום, אם הוא לא ירצה אותי, לפחות אדע שניסיתי. לתדהמתי, החברה אמרה: 'למה שלא ירצה אותך'? עניתי לה: 'מה זאת אומרת? זה אדם עם מחשבה, עם אופי, עם טעם'. אנשים חושבים שבעלי מוגבלויות הם לא בררנים".
למה שלחת את הזר באנונימיות?
"כדי שאם זה לא יתאים לו, הוא לא יידע מי אני. ואולי הוא לא יאהב את העובדה שמישהי התחילה איתו? ואולי הוא בקשר ואני לא יודעת? זה היה מאוד לא אופייני לי. בחיים לא התחלתי עם אף אחד אחר. פה זה נראה לי שווה את המאמץ".
אופיר: "בגלל שהיא שילבה משפטים מדברים שפרסמתי, הבנתי שזו מישהי מפייסבוק. העליתי לשם את התמונה של הזר וכתבתי 'אני לא יודע מי את, אלמונית, אבל אהבתי מאוד. אם את בעניין, צרי קשר".
בתגובה לפוסט, שלחה אתי הודעה לאופיר. "ראיתי את הפרופיל שלה והיא מאוד מצאה חן בעיניי", הוא מספר. "אחרי יומיים־שלושה של התכתבות התחלנו לדבר, והיה קליק טוב וצחוקים".
ואז הגיעה הפגישה הראשונה, בביתה של אתי, כאמור, בקומה רביעית בבניין בלי מעלית. "אתי חשבה שיהיה לי קשה יותר להגיע לבית קפה מאשר לבית שלה", אומר אופיר בתדהמה שלא חלפה עד עצם היום הזה. "אבל היא הייתה כל כך יפהפייה ומהממת, שאמרתי, לא יעזור בית דין, אני את ארבע הקומות האלה מטפס. זה לקח זמן".
"לא יודעת מה עבר לי בראש", מתנצלת אתי, "חשבתי שאצלי בבית יהיה לו הכי נוח ונעים. היום אני מבינה שזה היה מטומטם לגמרי".
"עמדנו יחד מול פקידה רפואית, ובמקום לדבר איתו היא דיברה איתי. אמרתי לה: 'סליחה, יש פה בן אדם, הוא יודע לענות, דברי איתו!' זה יכול להטריף אותי"
אנשים יכולים לחשוב שהתביישת להיראות איתו בבית קפה.
"מה פתאום? זה אפילו לא עלה לי במחשבה. זה היה נטו עצלנות, כי הייתי מותשת אחרי יום עבודה. חשבתי שמסובך למצוא בית קפה נגיש. אם אני פניתי אליו, מן הסתם אני לא דופקת חשבון לאף אחד".
מה חשבת כשהוא אמר לך שקשה לו ללכת את השביל בחושך? זה לא הרתיע אותך?
"ידעתי שזה שביל בעייתי ושיש לו בעיה בהליכה, אבל לא הבנתי מה החומרה. הוא ביקש שארד למטה וירדתי מיד, אפילו לא חשבתי על זה. היום אני יודעת שהוא התבייש והתלבט עשר פעמים אם להתקשר אליי או לא. הדייט היה מקסים. ישבנו, דיברנו, צחקנו, שתינו וגם התנשקנו. אחרי חודשיים כבר עברתי לגור אצלו".
וואו, זה מהר.
"היה לנו חיבור מעולה, הבנו אחד את השני, ראינו אחד את השני".
לא חששת מהמגורים המשותפים?
"ייאמר לזכותו שמהשנייה הראשונה הוא היה כן, אמר מה הוא מסוגל לעשות ומה לא. הוא כן יכול לבשל, לשטוף כלים ולתלות כביסה, אבל לא יכול להרים קניות כבדות או לשטוף את הבית".
הקשר עם אופיר לימד את אתי על עולמם של בעלי מוגבלות פיזית. בין היתר, היא נדהמה לגלות שרבים חושבים שהם גם מוגבלים שכלית. "עמדנו יחד מול פקידה רפואית שהייתה צריכה לקבוע לו תור", היא מספרת, "ובמקום לדבר איתו היא דיברה איתי. אמרתי לה: 'סליחה, יש פה בן אדם, הוא יודע לדבר, יודע לענות, דברי איתו!' זה יכול להטריף אותי. זה קרה גם מול סוכנת ביטוח. ישבנו שנינו מולה והיא דיברה רק אליי. הוא מדבר איתה והיא עונה לי. אני יכולה להידלק מזה, תקשיבי, את יכולה לראות אותי מתעופפת באוויר. אני לא יכולה לראות שמזלזלים באדם בגלל שיש לו מוגבלות".
אופיר: "זה קרה לי גם בילדות. כשהלכתי לקנות בגדים עם אמא שלי, אף פעם לא פנו אליי. אמא מאוד התעצבנה על זה. כשהלכתי לקנות בגדים עם בת זוג קודמת, המוכרת אמרה לה: 'כל הכבוד שאת יוצאת איתו', כאילו שאני איזה כלב מצער בעלי חיים".
אתי, מה את עונה לכל מי שאומר לך "למה הכנסת ראש בריא למיטה חולה"?
"אוי, המיטה שלי בריאה לגמרי. מבחוץ כל אחד יכול לשפוט ולהגיד 'מה היא צריכה את זה?' אבל מי אמר שהאדם שהתחתנת איתו לא יכול להפוך לנכה מחר? אצל כל אחד יכול לצוץ קושי פיזי או כלכלי בחיים, אנחנו לא בסיפורי אגדות. האחים גרים התקשרו להגיד שתחזירו את הסרט שאתם חיים בו".
החלום הגדול: ילדים
אותו קטע סטנד־אפ בן חמש דקות לא הביא לאופיר רק אהבה, אלא גם קריירה חדשה. הוא כתב קטע נוסף, שעמו עלה להופיע בערב במה פתוחה במועדון "סטנד־אפ פקטורי" בתל־אביב. "כל החיים אנשים הסתכלו עליי, אבל עם סטיגמות", הוא מסביר. "כשאני עולה לסטנד־אפ ופותח את הפה, אני מקבל תגובות אחרות לגמרי. זה כבר לא מבטים של רחמים, אלא 'קרעת אותי, אחי' או 'אני על הרצפה'. בחיים לא הרגשתי ככה. זו תחושת ניצחון".
"כשאני עולה לסטנד־אפ ופותח את הפה, אלה כבר לא מבטים של רחמים, אלא 'קרעת אותי, אחי' או 'אני על הרצפה'. בחיים לא הרגשתי ככה. זו תחושת ניצחון"
עם התחושות הללו העלה אופיר מופע סטנד־אפ שלם, שכתב בשיתוף עם חברו, הסטנדאפיסט תמיר בוסקילה, והמחשבות על עזיבת עבודתו ככלכלן לא איחרו להגיע. "אמרתי לאתי: 'זה מה שאני רוצה לעשות, תתמכי בי?' והיא ענתה 'לך על זה, אני מאמינה בך'". "יש לו יכולת נדירה לזקק את החלומות שלו לדברים ספציפיים", היא מוסיפה, "ראיתי איך הוא מתקדם ועובד קשה וידעתי שזה הזמן לנסות להגשים את החלום, אחרת הוא יהיה ממורמר כל החיים".
אופיר עזב את עבודתו, והמשיך להופיע ולהירשם לכל במה פתוחה אפשרית. הקורונה עצרה את הכל. כיום הוא שוב על הגל, עוסק בסטנד־אפ ("אני מקבל הזמנות להופעות, ארגונים, עמותות") ומפתח סדרת טלוויזיה שתעסוק בחייו. אתי מחפשת כיום עבודה בתחום הלוגיסטיקה, שבו עבדה 15 שנה.
הצעת הנישואים הגיעה אחרי שנה ביחד, כאשר השניים נסעו לצימר מול הכנרת. "כשהגענו הוא הודיע שהוא רוצה לראות למחרת בחמש בבוקר את הזריחה. הוא חזר על זה אולי 30 פעם, אז ניחשתי", מספרת אתי. "קמתי מוקדם, ישבתי בחוץ והסתכלתי על הכנרת, ופתאום קלטתי שהוא שם שיר והתחיל לצאת אל המרפסת. הוא הולך לאט, אז עד שהוא הגיע אליי זה לקח שלוש־ארבע דקות וכבר ראיתי שיש לו קופסה ביד. הוא לא כרע ברך, כי אם הוא היה כורע, היינו צריכים לאשפז אותו. אמרתי 'כן', כמובן".
"אנחנו מתרגשים מאוד לקראת החתונה", מגלה אופיר, "זו באמת סגירת מעגל. עם כל הדרך שעשיתי, אתי היא הדבר הכי טוב שקרה לי ואני כל כך שמח ומאושר איתה. אם נצליח לתת תקווה לאדם אחד בכך שאנחנו חושפים את הסיפור שלנו, עשינו את שלנו".
אתם רוצים ילדים?
"מאוד. זה חלום גדול מאוד של אתי ושלי. שארקו־מארי־טות היא מחלה גנטית, אבל כזו שיכולה להיווצר גם כמוטציה בזמן היריון, וכך קרה אצלי. כשאביא ילדים לעולם, יש סיכוי של 50 אחוז שאעביר הלאה את המחלה, אבל אם מביאים ילד לעולם בעזרת הפריית מבחנה מיוחדת, שנקראת PGD, אפשר לוודא שהגן לא יעבור לילד".
הבנתי שיש לך מסר לאנשים עם מוגבלות פיזית שמחפשים אהבה.
"כל אחד זכאי לכך שיאהבו אותו כמו שהוא. לצערי אני נאלץ לומר: אל תבזבזו זמן על אפליקציות להיכרויות, שאינן המקום המתאים לנכים. זה שוק בשר. אם אני מצטער על משהו, זה שלא כתבתי את הפוסט הזה מוקדם יותר. אם אתם רוצים אהבה, תגידו את זה בקול רם, זו לא בושה. כולנו רוצים אהבה".
"תראו את האדם ולא את המוגבלות", מחזקת אתי, "אתם עלולים לפסול מישהו על שטות, ותראי מה זה, זה יכול להיות האיש שחיכית לו כל החיים".
אז את שמחה ששלחת לו זר פרחים?
"כן, הסתדר לי טוב. צריך לנסות בחיים, לפעמים זה מצליח".
