הדרך שבה אנשים יתגברו על גירושים תלויה במידה רבה בנסיבות הפרידה ובמי יזם אותה, ועדיין, רובם יעברו שלבי אבל דומים, שיכללו תמיד את שלב הכעס. הכעס הוא הששון גבאי של הרגשות, תמיד ישתלט על ההצגה, ויופיע גם אצל מי שנחשב לצד היוזם/ הפוגע. כן, גם הוא ימצא סיבות להאשים את הצד השני שגרם לו לעשות את מה שעשה, או שמשהו בסעיף של חוזה הגירושים לא יהיה לרוחו. כי כולם כועסים. לפעמים גם כיף לכעוס. זה משחרר. אפילו קראתי פעם מחקר שזה שורף קלוריות.
אבל אחריו מגיע השלב הטוב באמת: שלב הסליחה. לרוב שלב זה מתרחש אחרי שחלף מספיק זמן מרגע הפרדת הבתים, חוזה הגירושים כבר מנוילן ומאוחסן באיזו מגירה, המשמורת על הילדים משופשפת, וכל אחד הסתגל למציאות חייו החדשה.
פתאום אנחנו מרגישים שאנחנו כבר לא זועמים על הצד השני, ובעיקר סולחים לו על חלק גדול מהדברים בהם האשמנו אותו בעבר. וזה מאוד כיף לסלוח. זה כבר מ־מ־ש משחרר! זה שואב החוצה את כל הטינה ואת האנרגיות השליליות שהחזקנו בגוף, ובעיקר גורם לנו להרגיש נפלא עם עצמנו. "כי הנה, למרות כל מה שהוא עשה לי, אני סלחתי לו. איזה אדם מדהים אני". והשלווה הזו נותנת לנו רוגע ופניוּת, ואנחנו מתחילים לעשות פילאטיס או טניס או לרוץ, וזה בכלל שורף קלוריות.
אלא ששלב הסליחה, כך מתברר, אינו השלב האחרון. יש שלב למתקדמים, שמגיע רק כמה שנים טובות אחרי הגירושים, כשכבר הספקנו לשכוח באיזה מגירה נמצא חוזה הגירושים. האמת היא שהשלב הזה הרבה פחות נעים, כי בו אנחנו סוף־סוף יכולים להסתכל בצלילות על הזוגיות שהייתה לנו ומבינים לראשונה שעל חלק מהדברים שהאשמנו את הצד השני, אנחנו אחראים בעצמנו. ולא רק בגלל שלפעמים ההתנהגות שלנו תרמה לכך, אלא בעיקר כי יש דברים שהצד השני מעולם לא הסתיר מאיתנו. אנחנו אלה שבחרנו לא לראות אותם.
לאחרונה נתקלתי בציטוט שיוחס לפרידה קאלו: "אנחנו מבלים את חיינו בניסיון להיראות יפים יותר וחכמים יותר, אבל הבנתי שאלה שאוהבים אותנו רואים אותנו עם הלב שלהם והם מייחסים לנו תכונות מעבר למה שיש לנו. לעומת זאת, מי שלא רוצה לאהוב אותנו, לעולם לא יהיה מרוצה מכל מאמצינו". החלק הראשון של המשפט בהחלט נכון ומעצים: אנחנו צריכים לאהוב את עצמנו ולהיות בטוחים במי שאנחנו. החלק השני ראוי למחשבה - איך אנחנו מייחסים לאנשים שאנחנו אוהבים תכונות שלא קיימות אצלם כלל.
רובנו רוצים להתאהב ולמצוא את עצמנו בזוגיות מאושרת, ולכן נוטים להסתכל על החלקים הטובים בבן הזוג ומהדברים הפחות טובים להעלים עין. רק שלפעמים, בתת מודע, יש גם דברים שאנחנו בוחרים במכוון לא לראות. ומה קורה ברגע שהחלקים הללו מחליטים להתנגש בפנטזיה הנהדרת שבנינו? מה קורה ברגע שהתכונות שרק אנו ייחסנו לצד השני אינן עומדות במבחן המציאות? האם הצד השני אכן אשם? או שמא אנחנו לפעמים, בתת־המודע, יש גם דברים שאנחנו בוחרים במכוון לא לראות. ומה קורה ברגע שהחלקים האלה מחליטים להתנגש בפנטזיה הנהדרת שבנינו? האם הצד השני אכן אשם או שמא אנחנו?
כך או כך, אחרי השלב הזה מגיע שלב סליחה נוסף, הפעם הסליחה לעצמנו. אני עדיין לא יודעת אם זה שורף קלוריות, אבל בהחלט מקווה לעדכן.
