ב־10 ביוני, כחצי שנה אחרי שבעלי ואהובי, רותם לוי, נפל בפעילות מבצעית בעזה, הגעתי לבניין הרבנות הראשית בירושלים כדי לקיים טקס חליצה. הטקס התקיים בלשכתו של הרב הראשי, דוד לאו. בחדר היו עשרה עדים שלא הכרתי, הרב לאו, אחיו הגדול של רותם ואני. בשום שלב לא דמיינתי שככה יסתיים הסיפור שלנו, שרותם ייהרג בגיל 24 ושאני אהפוך לאלמנה בת 24.
אחרי שהדלקנו נר נשמה לעילוי נשמתו של רותם, הרב לאו שאל את אחיו של רותם ואותי שאלות כמו 'האם הכריחו אתכם לבוא לכאן, באונס, בכפייה?'. ענינו שלא ואז התחיל הטקס. אח של רותם הוריד את הנעל ומישהו מבית הדין נעל לו סנדל מיוחד לטקס הזה, במראה תנכ"י, וקשר לו את הרצועות במעלה הרגל. זה עניין הלכתי שלם וזה לקח כמה דקות. כשהוא סיים לקשור, אני התבקשתי לפרום לו את השרוכים ולחלוץ לו את הנעל ביד אחת. כשעצרתי לנשום, שאלו אם אני רוצה להמשיך בישיבה. המשכתי לפרום, הורדתי לו את הנעל וזרקתי את הנעל רחוק ממני. הדבר הבא היה שהביאו לי אבן קטנה, קירבתי אותה לפה וירקתי. הייתי צריכה להביא את האבן לאיש שנעל לגיסי את הנעל ואז הקראתי מתוך הדף בלי להסתכל על גיסי 'ככה ייעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו'. כל מי שהיה שם אמר 'חלוץ הנעל, חלוץ הנעל, חלוץ הנעל' ואז הטקס הסתיים.
לחשושים בשבעה
רותם היה קצין ביחידת יהל"ם ונכנס כבר בכניסה הראשונה לעזה. ב־18 בדצמבר הוא נהרג בקרבות בשג'אעיה. הם נכנסו לאזור כדי לפוצץ מבנה, שני מחבלים הגיחו וירו צרור. רותם, שהיה בראש הכוח, וסרן נתנאל סילברג, נהרגו. השיחה האחרונה של רותם הייתה אליי. דקות ספורות לפני שנהרג, הוא עוד הספיק להתקשר לספר לי על חבר שלנו שנהרג. הוא ניסה לחזק אותי, להגיד לי שהם עושים דברים משמעותיים וגם שעוד יומיים הוא יוצא לחופשת התרעננות, אבל הרגשתי בקול שלו מועקה.
כבר בשבעה שמעתי לחשושים. אדם דתי שהגיע לנחם שאל אותי אם אני בהיריון. אמרתי לו שלא, חשבתי שלאנשים אין בושה. לא הבנתי לאן הוא חותר. הוא ידע את מה שאני עוד לא הבנתי: שאצטרך לעבור חליצה על ידי גיסי, אחיו של רותם.
חיכו שאעלה את הנושא
במרץ האחרון טסתי עם אלמנות מלחמה צעירות נוספות לריטריט ביער הסודי בקפריסין. באחד הערבים דיברתי עם אלמנת צה"ל דתייה והיא שאלה אם כבר עברתי את טקס החליצה. בגלל שאני אלמנה ללא ילדים, אני צריכה לעבור את הטקס הזה. בתקופת התנ"ך היה ייבום: האלמנה מתחתנת עם האח של הבעל שמת ומקימה לו זכר או עוברת טקס חליצה, שבו גם האח וגם האלמנה משתחררים זה מזה והולכים לדרכם. כיום כולם עוברים חליצה, גם אצל החרדים לא קורה שמתחתנים עם האח. זה לא אתי ולא מוסרי. המחשבה להתחתן עם אח של רותם לא תעלה על הדעת. כשהיא שאלה את זה, צחקתי ועניתי 'לא עשיתי את הטקס, ואני גם לא מתכוונת'. אני דתייה, למדתי באולפנה על ייבום ועל חליצה ואפילו נבחנתי על זה בבגרות, אבל משום מה חשבתי שזה בגדר המלצה. היא אמרה לי שזו ממש לא בחירה שלי. שאלתי אותה 'מה זאת אומרת?'. היא הסבירה לי שגם היא עברה את הטקס הזה, ובמידה שלא אעבור אותו, אני נחשבת עגונה.
"דיברתי עם אלמנות המלחמה הזו שכבר עברו את החליצה. היו כאלה שהרגישו מושפלות. היו אחרות, כמוני, שראו את זה כטקס לא נעים שאת באה לעשות ולסיים. כמו מבצע צבאי"
חזרתי הביתה וסיפרתי להורים שלי על השיחה. התברר שאבא שלי ידע וחיכה שאני אעלה את הנושא, שזה יבוא ממני. כולם מסביבי הולכים על ביצים, לא רוצים לפגוע, כי בסופו של דבר זה טקס שמסמל שאני מוכנה להתחתן בשנית. הבנתי סופית שאני חייבת לעבור את הטקס הזה. בתור בחורה דתייה ומאמינה יש דברים שאני אוהבת בדת ויש כאלה שפחות, אבל זו המסגרת ואלו החוקים.
לא רציתי עדים שאני מכירה
שבוע אחרי שחזרתי לארץ, קצינת הנפגעים שלנו יצרה איתי קשר וביקשה לפגוש אותי. היא הגיעה לבית של ההורים שלי בבית־שמש, לשם עברתי אחרי שרותם נהרג, והתחילה להסביר לי על טקס החליצה. אמרתי לה שאני כבר יודעת. הוקל לה שזו לא היא שצריכה לבשר לי על זה. זה היה בדיוק שלושה חודשים אחרי שרותם מת, ולפי ההלכה, רק אז אפשר לקיים את הטקס. היא סיפרה לי שהרבנות הראשית וצה"ל יצרו שיתוף פעולה במלחמה הזו ושכל הדבר הזה ייעשה בשיח איתי. היא שאלה אם אני רוצה להביא עדים מטעמי. ידעתי שזה טקס קשה ולא רציתי שאף אחד מהמשפחה שלי או של רותם יהיה שם. העדפתי שהעדים יהיו אנונימיים ושלא אראה אותם יותר.
גיסי, אח של רותם, בן 28, בזוגיות, אבל זה לא פקטור. אנחנו חייבים לעבור את טקס החליצה. אנחנו חברים טובים והשיח היה פתוח. הגענו לזה באותה גישה של לא לתת לרגש לגבי הטקס יותר מדי מקום. אנחנו מספיק עצובים וכעוסים על זה שרותם איננו, ובואו פשוט נסיים עם זה.
התחלתי לחקור את הטקס הזה, מה קורה בו בדיוק, שלב אחרי שלב. רציתי לבוא מוכנה נפשית ולדעת מה הדברים שאני מחויבת לעשות ומה לא. דיברתי עם אלמנות המלחמה הזו שכבר עברו את החליצה. היו כאלה שהרגישו שעברו חוויה לא פשוטה, שהן יצאו מושפלות, שמה להן ולזה. היו אחרות, כמוני, שראו את זה כטקס לא נעים, שאין איך לרכך אותו ושאת באה לעשות ולסיים אותו. כמו מבצע צבאי.
גלידה לפני הצום
ערב לפני, חברות באו אליי עם גלידה כדי לעודד אותי. אחרי זה נכנסתי לצום. זו דרישת ההלכה, כדי שהרוק לא יהיה מהול באוכל – צום מרגע שאני הולכת לישון ועד סיום הטקס. הרב הצבאי אמר לי שאם אני מרגישה שאני לא מסוגלת לצום, אני לא צריכה. אני בן אדם של מסגרות, אני לא מורדת, אז צמתי. לא ישנתי טוב באותו לילה. בבוקר אמא שלי ואני נסענו לרבנות הראשית בירושלים. אח של רותם כבר היה שם. הרב לאו יצא אלינו ושאל מה ארצה לשתות ולאכול אחרי הטקס.
הייתי בלחץ, אבל גם הרגשתי שאני חזקה ושהגעתי מוכנה לזה. בסופו של דבר, הדבר הנורא מכול כבר קרה לי, רותם לא כאן והוא לא יחזור. לפני שרותם נהרג הייתי נסערת יותר מול סיטואציה כזו. מאז שהוא מת, הכול חסר טעם ולא חשוב. אני גם ככה שבורה. אי־אפשר לשבור אותי יותר מזה. אז כמו שהייתי צריכה להגיע עם תעודת נישואים, תעודת פטירה וצו ירושה למשרד התחבורה, כדי להעביר את הבעלות של הרכב של שנינו אליי, ככה הסתכלתי גם על הטקס הזה - כמשהו טכני שמעיק עליי ושאני צריכה פשוט לסיים איתו הכי מוקדם שאפשר.
גם אחרי שעברתי את הטקס, את החליצה של הנעל, היריקה, המעמד שיכול להיות משפיל לי ולגיסי, זה עבר לידי. כן, זו סיטואציה מביכה ולא נעימה, אבל הקושי שלי הוא שאמרו לי בסיום הטקס 'את מותרת לכל אדם'. לא בא לי להיות מותרת לכל אדם. בא לי להיות מותרת לבן אדם אחד שלא נמצא כאן. אני לא מעוניינת בחיים החדשים שנכפו עליי. יחד עם זה, שמחתי לגלות שהצלחתי לעבור את זה בסדר. אני מגלה בעצמי עוד ועוד כוחות שאני לא מבינה מאיפה הם הגיעו וזה מרגש אותי.
היכרות בבר במחנה יהודה
גדלתי בבית־שמש בקהילה דתית לאומית, חמישית מתוך שבעה ילדים. ההורים שלי אנשי חינוך. רותם גדל ביישוב אורנית, בבית דתי־לאומי. הוא השני מתוך ארבעה. כשהיה ילד, הם עברו לארצות־הברית בזמן שאמא שלו עשתה פוסט־דוקטורט במדעים. כשפגשתי אותו, הוא כבר היה דתל"ש.
בחופש הגדול של סיום התיכון נסעתי עם חברות לשוק מחנה יהודה בירושלים. רותם הגיע לשם עם חברים שהכיר במשחקים של מכבי תל־אביב. חברות שלי ואני התיישבנו בבר האהוב עלינו כשרותם וחבר שאני קצת מכירה חלפו על פנינו. עשינו שלום עם היד ואז הם עשו יו טרן והגיעו לשולחן שלנו. רותם התיישב לידי והתחלנו לדבר. היה משהו מיוחד בשיחה שלנו – החיוך, העיניים הטובות שלו. החיבור היה מיידי. בדרך הביתה אמרתי לחברות שלי: 'הוא יהיה בעלי'.
למחרת הוא שלח לי הודעה באינסטגרם. שבוע אחרי התחלתי שנת שירות בקיבוץ עין־הנציב וכבר באותו השבוע הוא בא לבקר אותי. אמרנו אחד לשנייה כמה מטורף החיבור בינינו. מאותו רגע היינו ביחד. זו הייתה האהבה הראשונה של שנינו. הוא היה צריך להתגייס בנובמבר ליהל"ם, למסלול מפרך. ידענו שאנחנו צריכים לבסס את הקשר, ונפגשנו המון. תוך כדי השירות הצבאי הוא הבין שהוא רוצה להיות קצין. חלקנו את אותו חלום, גם אני רציתי להיות קצינה, מאז שהייתי ילדה.
מצטיין נצחי
כשרותם התגייס, הייתה לו שעת ת"ש פעם בשבוע. 45 דקות הוא דיבר איתי וברבע השעה הנותרת התקלח ודיבר עם ההורים שלו. כשהוא חזר הביתה אחת לשבועיים־שלושה, בילינו את כל הסופ"ש ביחד, אצלו או אצלי. הוא כבר לא היה דתי, אבל כשהוא היה איתי, הוא לא נסע בשבת. ההורים שלי פתוחים, הם ראו איזה בן אדם מיוחד הוא ואיזו אהבה גדולה יש לנו. אמרתי לעצמי שאם הפער היחיד הוא הפער הדתי, אני מוכנה להתגמש.
התגייסתי באוגוסט 2018 כמ"כית טירונים במחנה 80, המשכתי לקורס קצינות ושובצתי כמ"מ בבה"ד 6, בהכשרות של נהגים בחיל לוגיסטיקה. רותם, שסיים מסלול לוחמים, המשיך מיד לקורס קצינים. הוא היה מצטיין טירונות, מצטיין סוף מסלול, המחלקה שלו קיבלה הצטיינות כשפיקד עליה (בתור מ"מ). כמעט כל ערב הוא היה יוצא עם החיילים לפעילות מבצעית. דאגתי לו, אבל לא עבר לי בראש שהוא יכול למות אי פעם.
כשהיינו בצבא, התחילה הקורונה והיה עוצר יציאות בבסיסים. רותם כתב לי מכתבים כל התקופה שלא נפגשנו. 'אני כותב את המכתב הזה אחרי פאקינג 43 ימים שלא נפגשנו. מחר אחרי 44 ימים, סוף סוף אנחנו מתראים. בובקי שלי, אוהב אותך מלאנתלפים ושלעולם לא נצטרך להיפרד לתקופה כזו ארוכה. את החמצן שלי'. כל מכתב הוא היה חותם ב'רותם שלך'. אחרי שהוא נפל, הכינו לי תכשיט שחרוט עליו 'רותם שלך'.
השתחררתי בתפקיד סמ"פ במרץ 2022. רותם, שהפך בינתיים לראש תחום ביחידת יהל"ם, השתחרר ארבעה חודשים אחריי ואז עשה קורס מ"פ במילואים. הוא אמר לי שככה בטוח יזמנו אותו למילואים. גם את הקורס הזה הוא סיים בהצטיינות.
פסיכומטרי שבועיים לפני המלחמה
אחרי ארבע שנים ביחד התחתנו. על הטבעת שאיתה הוא הציע לי נישואים הוא חרט "לנצח". היינו רק בני 21 כשהתחתנו ומבחינתנו, היינו מתחתנים עוד קודם. גרנו ביחידת דיור אצל ההורים של רותם, באורנית. בנובמבר 2022 טסנו לדרום אמריקה. אחרי שמונה חודשים, בסוף הטיול, בכינו במחשבה שלא תהיה עוד פעם כזו, שנהיה יחד 24 שעות ביממה.
חזרנו כמה חודשים לפני 7 באוקטובר. ניהלתי חנות בגדים וחיכיתי להתחיל תואר ראשון במנהל עסקים וכלכלה באוניברסיטת בר־אילן. רותם רצה ללמוד רפואה והתחיל להתכונן לפסיכומטרי. הוא היה שקדן ולמד כל יום מתשע בבוקר עד שמונה בערב. כשהוא אהב ורצה משהו, כל כולו היה בזה. הוא אהב את הצבא והמשיך בצבא. הוא אהב אותי, אז הוא אהב הכי בעולם. הוא אהב את מכבי תל־אביב, אז הוא אהב עד הסוף: הוא נהיה חבר בהנהלת ארגון האוהדים של הקבוצה בגיל 16. הוא ובני 45.
הוא ניגש לפסיכומטרי שבועיים לפני המלחמה. כשהיה בעזה, הוא קיבל את הציון והתקשר אליי. אמר לי שזה ציון שמספיק לו כדי להתקבל לרפואה והיה מבסוט, אבל גם אמר 'כמה זה רחוק ממני כרגע'. יש הרבה רבדים לאובדן, אחד מהם זה תחושת ההחמצה על המשפחה שלא נקים ועל הרופא שהפסדנו. הוא היה אדם מדהים שכל העולם הפסיד, לא רק אני. ועדיין, אני מתנחמת בזה שחיינו חיים מלאים, מאושרים והגשמנו חלומות בשבע השנים שהיינו ביחד.
6 צפייה בגלריה
"כל מכתב הוא היה חותם ב'רותם שלך'. אחרי שהוא נפל, הכינו לי תכשיט שחרוט עליו 'רותם שלך'"
( צילום: אלידור חדד)
פנקס בכיס המדים
בחול המועד סוכות בילינו עם המשפחה שלי בטיול בצפון. בשבת של שמחת תורה היינו בבית־שמש, אצל ההורים שלי. התעוררנו מאזעקות בתשע וחצי, נכנסנו לממ"ד ורותם, שנכנס לסלולרי, הבין שצריך להקפיץ את כל הפלוגה. הוא לקח מדים מהאחים שלי וארז. כל הזמן הזה בכיתי. זה היה בכי קשוח, מהשנייה שהבנתי שהוא יורד לדרום הרגשתי שהוא הולך למות. גם אחי הוקפץ ולא הרגשתי את המועקה הזו. עברתי עם רותם את השירות הקרבי שלו ואף פעם לא הרגשתי ככה. כשליוויתי אותו למכונית, למרות שאני שומרת שבת, צילמתי אותו.
דיברנו בערב ואמרתי לעצמי 'הוא חי. הנה, לא קרה כלום'. אבל המועקה וחוסר השקט ליוו אותי. אפילו דמיינתי את ההלוויה שלו, אבל ניסיתי להדחיק. לא דיברנו על תרחיש של מוות. רציתי שנהיה אופטימים, שלא תעבור לו לרגע המחשבה שיכול לקרות לו משהו. דיברנו על העתיד, על אחרי המלחמה, על זה שניסע לתאילנד. אבל רותם ידע למה הוא נכנס. הוא כתב יומן מלחמה בפנקס ושם את זה בכיס של המדים. הוא כתב שהם מצאו קלנועית מבארי ושזה רק מחדד לו למה הם כאן.
"כן, זו סיטואציה מביכה ולא נעימה, אבל הקושי שלי הוא שאמרו לי בסיום הטקס 'את מותרת לכל אדם'. לא בא לי להיות מותרת לכל אדם. בא לי להיות מותרת לבן אדם אחד שלא נמצא כאן"
בחנוכה הוא הגיע בפעם הראשונה מאז 7 באוקטובר לסופ"ש שלם. אלו היו שלושה ימים מלאים באושר ובאהבה. הוא גם הספיק לנסוע למשפחה של רועי ביבר, מפקד צוות ביהל"ם שנהרג בנובמבר, ולהביא להם חנוכייה. כמה שעות לפני שהוא יצא, הספקתי לומר לו בפעם הראשונה 'תדע לך שאם יקרה לך משהו, אני אמות'. הוא הסתכל עליי, חייך חצי חיוך ואמר 'את תהיי בסדר'. הבנתי שהוא לוקח בחשבון שיכול להיות שהוא ימות.
בבוקר שבו הוא נהרג, אחרי שדיברנו, אמרתי לעצמי שהיום יהיה יום טוב, שאני יכולה לנשום לרווחה כי שמעתי ממנו. כל התקופה הזו גרתי אצל ההורים שלי, ואחר הצהרים אמרתי לאמא שלי: 'רותם יוצא, בואי נלך לסופר לקנות לו דברים שהוא אוהב'. התחלתי להעמיס את העגלה בכל טוב כשאבא שלי התקשר ואמר, 'קיבלתי טלפון דחוף ואני חייב שתחזירי לי את האוטו'. חזרתי הביתה ולפני שפתחתי את הדלת ראיתי דרך הוויטרינה השתקפות של שני קציני נפגעים. התחלתי לצרוח.
דירה שכורה בתל־אביב
מאותו יום, העולם שלי חרב. היה לי דף מאוד מסודר של איפה נגור, כמה ילדים יהיו לנו, במה נעסוק. מישהו לקח את הדף, קימט אותו וזרק לפח. ארזתי את הדברים שלי וחלק מהדברים של רותם וחזרתי לגור אצל ההורים לעוד חמישה חודשים. כשהרגשתי קצת בשלה לפרוס כנפיים, שכרתי דירה לבד בתל־אביב.
אין לי פינת הנצחה בבית ואני לא מדליקה נרות נשמה. רותם חי איתי ואני חיה בשביל שנינו. על הדלת של הבית יש לב כתום כי רותם היה ג'ינג'י. חוץ מזה, לא כתוב כלום על הדלת. כאן לא ממש חיים, כאן גרים. כששואלים אותי מה אני עושה, אני עונה שאני אלמנה במשרה מלאה. העיסוק המרכזי שלי היום הוא ההנצחה של רותם. ולמרות הכול, אני אופטימית. אני עוד אתחתן ויהיו לי ילדים. אני אקום מזה.
מה זה טקס חליצה?
"על פי התורה, לאישה שהתגרשה או התאלמנה מבעלה אסור להתחתן עם אחיו מטעמי גילוי עריות", מסבירה הרבנית דבורה עברון, מנהלת כולל "דעה" (במדרשת לינדנבאום) מרשת אור תורה סטון להכשרת מנהיגות נשית הלכתית־רוחנית ומנהיגה רוחנית לשעבר של אוניברסיטת בר־אילן. "אבל יש יוצא דופן אחד: אלמנה שלבעלה לא היו ילדים. במקרה כזה צריך ייבום: כלומר, הגיס צריך להתחתן עם האלמנה כדי להקים זרע לאח שמת".
ואם הגיס כבר נשוי?
"גם אם הוא נשוי וגם אם יש לו ילדים הוא צריך לייבם את האישה, כי מותר לגבר לשאת כמה נשים. יש דיון שלם בגמרא מה גובר על מה: מצוות 'לא תעשה', שאין לשאת את אשת האח, או מצוות 'עשה', שיש לקיים מצוות ייבום. המסקנה היא שמצוות 'עשה' גוברת על מצוות 'לא תעשה'. האח שמתחתן עם גיסתו הוא זה שמקבל את הנחלה של האח שמת. יש פה דאגה לא רק לשם האח אלא גם להמשכיות הרכוש ולכלכלה של האלמנה".
הרבנית דבורה עברון, מנהלת כולל "דעה" צילום: יונית שילרואם מישהו מהצדדים לא מעוניין בסידור הזה? מה אומרת ההלכה?
"אם האח לא רוצה לייבם, נתנו לו את האפשרות לעבור חליצה. אם האלמנה לא מעוניינת, הרצון שלה לא רלוונטי. ההנחה היא שכלכלית אין לה דרך אחרת להתקיים, כך שהסיכוי שלא תרצה להינשא לגיס הוא אפסי.
"בתקופת הגמרא המליצו להמעיט בייבום ולעשות כמה שיותר טקסי חליצה. אגב, עד לפני שני דורות, עוד היו עדות, למשל בתימן, שעשו ייבום. היום ההלכה היא גורפת. מקיימים רק חליצה".
ואם הגיס הוא ילד קטן?
"מחכים שיהיה בגיל בר מצווה, ובינתיים לאישה אסור להינשא".
בואי נדבר על מרכיבי הטקס עצמו.
"אנחנו מרגישות שמדובר בטקס שמשפיל את האישה, אבל ההנחיה היא להשפיל את האיש שלא מוכן לקיים את המצווה להקים שם לאחיו. בטקס, שמתואר כבר בתורה, האלמנה והאח מגיעים לבית הדין. האישה חולצת את סנדלו של הגיס, זורקת רחוק ויורקת. יש מחלוקת בגמרא, אם בפניו או לרצפה – מה יותר מלבין פנים, ואז היא אומרת 'ככה ייעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ויקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל'. (דברים כ"ה, פסוק ה'). כלומר, הבית של זה שחלצו את נעלו".
אולי זה נועד להשפיל את הגבר, אבל מי שמסונדלת פה היא האישה שנשארת עגונה אם לא תעבור את הטקס.
"אחרי מלחמת יום כיפור, בדומה לעכשיו, חיילים צעירים מתו והיה צריך לקיים טקסי חליצה, אבל אז קרו מקרים מצערים שגברים דרשו מגיסותיהם לשלם עבור חליצה, עבור השחרור שלהן. לכן הפעם הרב הראשי, הרב לאו, הודיע מההתחלה שהוא מטפל בזה באופן אישי".
בעיניים לא דתיות, הטקס הזה נשמע אנכרוניסטי והזוי. אין דרך לדלג עליו?
"רכיבי הטקס קשים מאוד. לא מספיק להתמודד עם השכול, האלמנה ואח המת צריכים להתמודד גם עם זה. הטקס עצמו והסמליות שבו פחות מתאימים לימינו וצריך לתווך את זה וללוות אותם רגשית. אבל אין דרך לבטל את הטקס, זה מה שהתורה דרשה. אלה לא תקנות חז"ל שאז אפשר להגיד 'מדרבנן' ולמצוא הקלות. נישואים וגירושים במדינת ישראל הם על פי ההלכה האורתודוקסית, כך שייבום וחליצה הם חלק מעסקת החבילה. עם זאת, בתוך ההלכה יש פתרונות והציפיות שלי מהדיינים היא לעשות את המקסימום כדי למצוא אותם".
איך, למשל?
"למשל, במקרים שבהם אפשר, לעשות ביטול קידושין. כלומר, לפסול את הקידושין של הזוג ואז האישה לא נחשבת לנשואה, וכך לא יהיה צורך בחליצה. אבל זה פתרון קשה רגשית לאישה שאיבדה איש שאהבה ועכשיו אומרים לה שהם לא היו נשואים. פתרון הלכתי נוסף הוא להפקיד גט על תנאי: מי שיוצא למלחמה כותב שאם הוא ימות, הגט שהפקיד חל מרגע שנתן אותו. אבל יש התנגדות הלכתית גדולה לזה. גם הצבא לא מעוניין בזה כי זה מוריד את המורל לחיילים. צריך לחץ שיגיע מהשטח, שארגוני נשים וארגונים דתיים ילחצו על הרבנות הראשית ועל הרבנות הצבאית כדי שתהיה מוטיבציה הלכתית להכשיר את המהלך הזה".
