זוכרות את "מועדון ארוחת הבוקר"? אני לא מתכוונת לבופה בורקסים, אלא לסרט אמריקאי מ־1985. למי שלא זוכרת, להלן תקציר: חמישה בני נוער, שלושה בנים ושתי בנות – לאף אחד מהם אין חצ'קונים משום מה - מקבלים עונש ונאלצים להעביר את השבת בספרייה של בית הספר, תחת השגחתו של מנהל קשוח שמכריח אותם לכתוב מאמר באמצעות דף ועיפרון, לא עלינו. בתחילת הסרט הנערים לא מכירים זה את זה, אבל בגלל שעדיין לא המציאו את האינטרנט, הם נאלצים לשוחח וליצור חיבור אנושי (אנשים בגילי בטח זוכרים מה זה, הצעירים שבכם מוזמנים לגגל). על כל פנים, נזכרתי שכשהייתי נערה בעצמי עפתי על הסרט, אהבתי את הדמויות, הזדהיתי והתייפחתי, אז החלטתי לבדוק איך הוא ייראה לי מהצד של האמא. נכנסתי למיטה עם פופקורן כי אני מבוגרת וכבר מותר לי לאכול איפה שבא לי, פתחתי את המחשב וצללתי פנימה.
המסקנה העיקרית שלי מהסרט היא שבני נוער הם חוצפנים וטמבלים. איך לא ראיתי את זה כשהייתי מתבגרת בעצמי? ובכן, כנראה בגלל שהייתי חוצפנית וטמבלית. אף אחד לא אוהב להתעמת עם עצמו, בטח שלא בני נוער. הרי כששמים למתבגרים מראה מול הפרצוף, הם מסדרים את השיער במקום לנסות להכיל מורכבות כלשהי. אבל בין כל הפטפוטים של גיבורי הסרט על מי הכי פופולרית בשכבה ומי כן או לא בתול – דיאלוגים מצוינים, אני לא אומרת שלא - היה משהו אחד ממש מעניין. כולם נשבעו שהם לעולם לא יהפכו להיות כמו ההורים שלהם, ואז אחת הנערות (היא קצת פחות טמבלית מכל השאר) אמרה שזה בלתי נמנע, כי כשמתבגרים, הלב מת. נזכרתי שכשהייתי בגילה, האמירה הזאת חיזקה בי את הידיעה המוחלטת שבני נוער הם מלכי העולם ושכולם צריכים להשתחוות להם וללב החי שלהם. היום, לעומת זאת, זה עשה לי חשק להתלונן על התסריט החוצפן והטמבל! מה זאת אומרת, הלב מת? איזה לב? הלב שלי? רק בגלל שאני כבר לא צעירה? תחזיקו אותי לפני שאני שולפת מכונת כתיבה וטיפקס ומפרטת במכתב זועם את דעותיי הנחרצות ושולחת אותו להפקה קולנועית שהתפזרה לפני כמעט 40 שנה!
טוב, במהלך החיפושים אחר הטיפקס (לא מצאתי אותו כי אין לי טיפקס) הספקתי להירגע, ואני מוכנה להודות שכן, זה נכון. כשמתבגרים, הלב מת. כלומר, הוא לא מת בקטע מלודרמטי כמו שנערה טיפוסית חושבת, אבל בכל שנה שחולפת הוא מתכווץ ומפנה את מקומו ללב אחר. הלב של הריקודים והבילויים והריגוש של האהבה הראשונה מתחלף בלב של משכנתה, בדיקות פוריות והריגוש של אירוח ראשון של המשפחה המורחבת בפסח. מצד שני, הנערה מהסרט דייקה בדבר אחר: זה באמת בלתי נמנע. אני זוכרת טוב מאוד מה זה להיות נערה וכמה נשבעתי שלעולם לא אהיה מבוגרת מבאסת, ובכל זאת הפכתי לאישה שאומרת לילדיה משפטים כמו "לפחות תיקח ביס מהסלמון, שייכנס לך קצת חלבון לגוף". כן. המשפט הזה יצא לי מהפה! מה זה צריך להיות? ממתי אני מומחית בחלבון? עד גיל 22 חשבתי שחלבון זה מושב בגליל. שלא לדבר על זה שאני מופתעת בכל פעם מחדש כשהבן שלי רוצה לצאת בערב, או לא מסדר את החדר או אומר לי דברים סופר־מקוריים כמו "בשביל מה צריך ללמוד הנדסה? אני לא אשתמש בזה כשאהיה גדול". בכל פעם מחדש אני בהלם מהנוער של היום. בכל פעם מחדש. בכל פעם.
אומרים שהעולם שייך לצעירים. אבל מי אומר את זה? הצעירים, כי הם חוצפנים וטמבלים. אז לידיעת האנשים עם העור המתוח ומערכת הרבייה שעדיין עובדת - העולם שייך גם לנו, הזקנים שצופים בסרט נעורים מהאייטיז ומגלים שהם מזדהים דווקא עם הדמות של המנהל. אנחנו פשוט לא מתרברבים בזה, כי אנחנו מנומסים ויש לנו שכל ולא דחוף לנו לצאת בהכרזות בסגנון פרסומת למשקה מוגז. גם אנחנו חשבנו שאף פעם לא נזדקן ושלעולם לא נהפוך להורים שלנו, וגם לנו זה קרה, ותנחשו מה? גם לכם זה יקרה. ועד אז, בלב הזקן שלנו יש חלק - שאמנם הצטמצם, אבל לא ייעלם אף פעם – שמחסיר פעימה בכל פעם שאנחנו מוצאים שאריות שקדי מרק שהילד שלנו החריש במיטה, ואנחנו ונזכרים איך פעם גם אנחנו התפללנו שאמא לא תגלה אותנו זוללים מתחת לשמיכה. וזה העולם שמחבר בין הדורות שלנו. עולם מועדון ארוחת הלילה.
>> לטור הקודם של ליאת בר-און: היה לי "זקיק יפה", אבל נשארתי אמא לשני בנים
