בינואר האחרון, שלושה חודשים לאחר פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", קיבלה שפרה כפיר שיחת טלפון מפתיעה. על הקו: חיילת בחטיבה 401 של חיל השריון שאמרה לה: "מצאנו דברים של אחיך ז"ל, מתי אפשר להביא אותם אלייך?".
שפרה ההמומה תהתה אילו חפצים נמצאו לפתע פתאום, יותר מ־50 שנה לאחר נפילתו של אחיה היחיד, יאיר פּלָט ז"ל, במלחמת יום הכיפורים, והיכן נמצאו. היא לא שאלה שאלות, משום שהייתה משוכנעת שמי שיביא את החפצים יספק תשובות, אלא שהחיילת שהגיעה לביתה ומסרה לה מכתב שנשלח לאחיה לא ידעה דבר על נסיבות מציאת המכתב.
אחרי לכתה צלצלה שפרה למי שכתבה את אותו מכתב: חברתה הטובה מאז ימי בית הספר היסודי, שרה. על המכתב הופיע התאריך 9 באוקטובר 1973. יאיר כבר לא היה בין החיים, אך המשפחה עוד לא ידעה זאת.
חברות מהיסודי
שפרה (67), המכונה שיפי, מרמת־גן, היא כיום אלמנה, אם לשלושה וסבתא לארבעה. לפני עשור פרשה לגמלאות מעבודתה ביחידת המחשוב בבנק גדול. היא נולדה בתל־אביב, בת לאב פלמ"חניק שהחזיק בדוכן פלאפל בעיר ולאם עקרת בית. אחיה, יאיר, היה מבוגר ממנה בשנתיים וחצי. "היינו משפחה מאושרת ונסענו המון לטיולים ברחבי הארץ", היא משתפת.
בשנת 1969 עקרה המשפחה לרחוב לאן ברמת־גן. יאיר, שהיה חובב צילום, הפך את חדרו לחדר חושך והחל לפתח תמונות. "כשהוא כעס עליי, הוא התנקם בי דרך התמונות: הייתי מוצאת תמונות שהורכבו מהגוף שלי וראש של כלב", היא צוחקת.
בבית הספר "המתמיד" הכירה שפרה, אז בת 12, חברות חדשות, ביניהן שרה, כיום בת 67, גרושה, אם לשלושה וסבתא לשישה מזכרון־יעקב, שעובדת באוניברסיטה הפתוחה. כשהשתיים עלו יחד לתיכון "קלעי" בגבעתיים, החברות ביניהן התהדקה.
שרה פרזמן, לשעבר ענפי, שגדלה כבת לניצולת שואה, הוקסמה מביתה השמח של שפרה והפכה לבת בית. מכיוון שלא היו לה קרובי משפחה בארץ היא "אימצה" את בני הדודים של שפרה ואף נסעה איתה לסבתה. למרות השעות הארוכות שבילתה בביתה של שפרה, עם יאיר דיברה מעט מאוד. "הייתי ביישנית", היא מסבירה. "יום אחד שיפי ואני חיסלנו את הסלט שיאיר הכי אהב, והוא אמר בצחוק: 'היא בקושי אומרת לי שלום, אבל את הסלט היא גמרה לי'".
קיווינו שהוא שבוי
בפברואר 1973 התגייס יאיר לחיל השריון. זמן קצר לפני פרוץ המלחמה נשלח כתותחן לבסיס ביר תמדה שבסיני. בבוקר 6 באוקטובר, בעוד משפחת פלט צמה, הטלפון בביתם צלצל. "נדהמנו", משחזרת שפרה, "אמא שלי גדלה בבית דתי, ובחיים לא צלצל אצלנו הטלפון בכיפור. על הקו היה יאיר, ששאל את אמא שלי שוב ושוב מה נשמע. בדיעבד הבנו שהוא ניסה להבין אם אנחנו יודעים משהו על המלחמה, שפרצה כמה שעות אחר כך".
בקרב שאירע בלילה שבין 6 ל־7 באוקטובר נפגע הטנק של יאיר באופן שמנע ממנו לנוע. מפקדו ונהג הטנק נהרגו, ויאיר נותר כמעט לבדו, מוקף בכוחות חי"ר מצריים. הוא המשיך להילחם, לבקש סיוע ולעדכן בקשר עד עלות השחר. כאשר אזלה התחמושת, הכוחות המצריים הסתערו עליו. מילותיו האחרונות, כך העיד לימים חייל ששמע אותו בקשר, היו: "חי"רניק עם תול"ר (תותח ללא רתע) עולה עליי, אני סוגר את הקשר". על גילוי אומץ לב, קור רוח ודבקות במטרה זכה יאיר לצל"ש מטעם אלוף הפיקוד.
שרה: "זה שמכתב יצא לדרך במלחמה קיומית אחת וחזר במלחמה קיומית שנייה, זה לא ייאמן".
שפרה: "אולי פשוט מישהו עשה סדר. כל הכבוד לחיל השריון שטרחו למצוא אותי"
מה ידעתם אז על גורלו?
"אף אחד מהצבא לא היה איתנו בקשר. התחילו להגיע מכתבים מחיילים במלחמה - ומאח שלי לא הגיע. לא ידענו מה קרה איתו. אבא שלי נסע לכל בתי החולים בארץ כדי לחפש אותו, ואותי שלחו פעמיים בשבוע למרתף הדמעות ברחוב אבן גבירול, שם נתלו תמונות של השבויים. היו 1,000 חיילים נעדרים, ובסופו של דבר גם הוא קיבל סטטוס נעדר".
חודש לאחר פרוץ המלחמה הגיע לבית משפחת פלט חבר של יאיר מהצבא, שהיה לא רחוק ממנו בקרב, וסיפר מה אירע. "קיווינו שהוא שבוי במצרים. אולי ידענו שהוא איננו, אבל לא רצינו להאמין. שבועיים־שלושה אחר כך שוחררו השבויים ויאיר לא חזר".
ביליתי ולא בכיתי
רק בפברואר 1974 קיבלה המשפחה הודעה כי יאיר נפל בקרב. "התרסקתי", היא נזכרת, "לא אמרו לנו איפה מצאו אותו ולא הביאו שום דבר מהחפצים שלו. למחרת הייתה ההלוויה ולא ישבנו שבעה, כי לפי ההלכה, אם קוברים אדם יותר מחודש לאחר שנפטר, לא יושבים עליו שבעה. זה אחד הדברים הכי קשים לי עד היום. למחרת הלכתי לבית הספר. אין לי מושג איך עשיתי את זה. באותו יום נכנסתי לארון למשך 40 שנה ולא סיפרתי כמעט לאף אחד שאני אחות שכולה".
למה?
"באותה תקופה לא הייתה התייחסות לאחים שכולים כמי שנפגעו, ותמיד אמרו לי: 'את צריכה להיות חזקה בשביל ההורים שלך'. אלה היו המסרים. זה היה גם משהו באישיות שלי, בניתי לי עולם שיכולתי להתמודד איתו, סוג של הישרדות. יצאתי וביליתי ולא בכיתי בכלל. לא דיברתי הרבה כדי לא לשקוע בעצב. כשהכרתי בצבא אנשים חדשים, ששאלו, 'כמה אחים אתם בבית', עניתי שאני בת יחידה, כדי שלא יתחילו לחפור לי בבור הזה וכדי שלא ירחמו עליי. בכיתי בבית, כשלא ראו.
"רק כשנחתם הסכם השלום עם מצרים, ב־1979, אמא שלי אמרה שכנראה יאיר לא חי. בגלל שלא הגיעה שום הוכחה שהוא באמת נהרג, ולא נתנו לנו לראות את הגופה, היא קיוותה עד אז שהוא שבוי. תמיד אמרתי בלב שאת הדירה של ההורים ברחוב לאן אני לא מוכרת, כי אם הוא יחזור פתאום, הוא ימצא אותי. זה פסיכי להגיד את זה, אבל ככה זה עבד אצלי, מצד אחד הדחקה ומצד שני געגוע אינסופי. לפני תשע שנים חזרתי לגור בבית ילדותי".
למרות האסון, בית הוריה של שפרה נותר מזמין ונעים, כך מעידה שרה: "שלושה חברים טובים של יאיר היו באים לשם מדי שבת אחר הצהריים. אחד מהם היה גבי. התחלנו לצאת, וכשהחלטנו להתחתן, הראשונה ששמעה על זה הייתה אמא של שיפי. היינו נשואים 20 שנה".
קיטבג וכלי גילוח
כשנה אחרי המלחמה קיבלה המשפחה את כל הציוד של יאיר מהארונית בבסיס שממנו יצא לקרב. "היו שם קיטבג, כלי גילוח וצחצוח, כל המכתבים שהוא קיבל ומדים עם הריח שלו, שאמא שלי שמרה במשך שנים".
לפני כתריסר שנים קיבלה שפרה מהצבא את פנקס החוגר של יאיר ושני תיקי מסמכים: האחד כלל את כל ההיסטוריה הצבאית שלו - והשני את תחקיר הקרב שבו נהרג".
ולפני שנה יצא שיר על יאיר.
"כן, זה היה פרויקט של עמותת 'האחים שלנו' לרגל 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, בשיתוף עם 'יד בן צבי'. העמותה חיברה בין מוזיקאים לאחים שכולים. נפגשתי עם סי היימן וסיפרתי לה על יאיר. היא חברה למוזיקאי אלעד שודלר כתב והלחין את השיר 'אני הילדה מרחוב לאן' וצילמו אותנו יחד לקליפ. ב־20 באוקטובר 23 היה אמור להיות אירוע הסיום של הפרויקט, שכמובן בוטל בגלל המלחמה".
בינואר האחרון, כאמור, קיבלה שפרה את שיחת הטלפון המפתיעה מחטיבת השריון שבה נלחם יאיר. "חשבתי: מה עוד יביאו לי מיאיר, שלא קיבלתי לפני 12 שנה? לא סיפרתי על זה לאף אחד וחיכיתי לביקור".
ואז הבנת שזה המכתב של שרה.
שרה: "שיפי רצתה לשלוח לי צילומים של המכתב שכתבתי לו, אבל לא הסכמתי, כי זה נשמע לי דבר קדוש. אמרתי לה: 'אני באה לראות את זה פיזית'. הגעתי אליה וראיתי את המכתב, על נייר מקושט עם פרחים, במעטפה תואמת, באיכות כזו, כאילו נכתב אתמול. כתבתי שם משהו לגמרי בנאלי: 'היי חייל, מה נשמע? פה בעורף אנחנו מתמזגים עם המקלטים ועם מקלטי הרדיו'. בכל ההיסטוריה שלי אין הרבה אנשים שיכולים להעיד שקיבלו ממני מכתב, אז מאוד הופתעתי שבכלל כתבתי לו - והדברים שכתבתי התיישרו עם הביישנות שאפיינה אותי. זה שמכתב יצא לדרך במלחמה קיומית אחת וחזר במלחמה קיומית שנייה זה סיפור שלא ייאמן".
זה באמת מוזר שהמכתב צץ במלחמה שדומה בעוצמתה לטראומה של כיפור.
שפרה: "אני לא אדם רוחני ולא יודעת למה המכתב הזה צץ אחרי 51 שנה. אולי הוא פשוט נשמר במקום הלא נכון ומישהו עשה סדר. כל הכבוד לאנשי חיל השריון שטרחו למצוא אותי ולתת לי אותו.
"המלחמה הנוכחית מעוררת את פצעי כיפור. אני מסתכלת בטלוויזיה על משפחות החטופים, שיכולות להחצין את הכאבים שלהן, שעה שאז לא הייתה בכלל אופציה כזו. בזמני מה היה? אבא של חבר לטנק התלבט עם אבא שלי אם לכתוב מכתב לשר הביטחון. אני הולכת כמעט כל שבוע לכיכר החטופים וחושבת על יאיר. אני חושבת גם על החיים שמצפים לאחים ולאחיות השכולים מהמלחמה הזו ועל הדרך הארוכה שמצפה להם, חיים שלמים של געגוע וחסר".
