רובי בר, בת 45 משלומי, נשואה ואם לשלושה (16, 11, 6), מנהלת גן ילדים. בימים אלה מתגוררת במלון בירושלים:
"אני גרה בשכונה הכי צפונית של שלומי. כשאני פותחת חלון, אני רואה את הגבול. אחרי המראות הקשים מהדרום בבוקר 7 באוקטובר חששנו שזה יקרה גם אצלנו, ומיד הכנתי מזוודה עם ציוד לשבועיים.
"היו אנשים ביישוב שהתפנו מרצונם, רוב השכנים ברחוב שלי עזבו, אבל חיילים שהוצבו אצלנו נתנו לנו תחושת ביטחון. ב־16 באוקטובר התחיל פינוי רשמי. בחרנו להגיע לירושלים, וקיבלנו במלון שני חדרים עם דלת מקשרת. תושבי הסביבה, מהגבעה הצרפתית, תרמו ציוד, עשו פעילויות לילדים ועטפו אותנו בחום.
"כעבור שבועיים במלון, הילדים אמרו, 'אנחנו רוצים את האוכל שלך'. בגלל שהבן הגדול שלי אלרגי לדגים, חלב, בוטנים ושומשום בצורה מסכנת חיים, אישר לנו המלון לבשל בכיריים חשמליות בחדר. בהמשך קנינו גם טוסטר, מקרר קטן ומיקרוגל. זה לא אידיאלי לבשל על כירה חשמלית ואחר כך לשטוף כלים בכיור של האמבטיה, אבל זה המצב.
"לאט־לאט הבנו שאפשר, וכדאי, לצאת מהמלון, גם למען הילדים וגם בשביל הבריאות הנפשית שלנו. המעבר מעיר קטנה לענקית היה עבורנו שוֹק: כל נסיעה קטנה היא לא פחות מרבע שעה. הכרנו את הרכבת הקלה, ונדהמנו מהמחירים, שהרבה יותר גבוהים מאשר בצפון".
ביקרת מאז בשלומי?
"הגענו לירושלים בבגדים קצרים ועם הזמן התחיל להיות קר. אמנם קיבלנו תרומות ותקציב לקנות בגדים, אבל זה לא הספיק, אז בדצמבר נסעתי עם בעלי לשלומי ואחר כך לקחנו את הילדים לסוף שבוע שם. מאז עשינו עוד כמה ביקורים".
איך מעבירים את הזמן בירושלים?
"הפכתי לאחראית ההסעות של הילדים לבתי הספר: מדי בוקר אני מפזרת אותם ובמהלך היום מוודאת שהם חזרו למלון בבטחה. בנוסף עברתי תהליך לקראת התנדבות בפגייה בבית החולים הדסה הר הצופים, ובקרוב אתחיל. אני גם עוזרת למבוגרים שיושבים בלובי בענייני טכנולוגיה. עושה לי טוב להעניק מעצמי לאחרים, אני מנסה למצוא נקודות אור במציאות הזו.
"בעלי חזר צפונה, הוא עובד חיוני במפעל ביטחוני, ורוב הזמן אני כאן לבד עם שלושה ילדים. קשה לי, אבל אני מחשיבה את עצמי כאישה חזקה. לפעמים אני נשברת והם רואים את זה, אני לא מסתירה, אבל זו המציאות ואני צריכה לקום. אף אחד לא יכול להבין מה זה חיים של מפונים עד שלא יהיה בנעליים שלנו".
מיכל: "נכנסתי לחוסר מעש"
מיכל אוחיון, בת 49 משלומי, גרושה ואם לשלושה (20, 17, 16), פקידת קבלה והזמנות במלון בנהריה. בימים אלה נמצאת בחל"ת ומתגוררת בירושלים
"אני גרה בצפון שלומי, ממש מול חזבאללה. ב־7 באוקטובר קמתי בשש כדי להתארגן לעבודה, ורגע לפני שיצאתי מהבית עדכן אותי הבן שלי על חדירת מחבלים בעוטף עזה. אמרתי, 'טוב, זה בדרום. אם יקרה משהו, לכו לממ"ד, מקסימום אני חוזרת הביתה תוך עשר דקות'. רק כשהגעתי לעבודה הבנתי מה קורה. יומיים־שלושה אחר כך כבר היו אזעקות בשלומי. קיבלתי חדר במלון שבו אני עובדת, והבאתי את הילדים לשם.
"אחרי כמה ימים התחילו לדבר על פינוי, וכשהגיע המועד, נתנו לנו שעתיים לארגן תיק ולנסוע. לא רציתי להתפנות, אבל הבן הגדול שלי הכריז, 'אני הולך מפה, אם את לא באה, אני נוסע עם הדודה', והבנתי שאין לי ברירה.
"ארזנו לארבעה ימים. מי חשב שזה יימשך כמה חודשים? הנה, אנחנו עדיין בירושלים. תגידי לי כיום לחזור הביתה, אני פשוט לא מסוגלת. אני פוחדת, אנחנו קילומטר וקצת מהגבול".
איך היה במלון?
"גרנו בשני חדרים צמודים במלון 'דן', חמישה כוכבים. חדרנית מגיעה ומנקה, מחליפה מצעים, הרגשה של מלכה. האוכל היה נהדר, לא החסירו מאיתנו דבר, אבל זה לא היה בית.
"בגלל שזה רק חדר, נכנסתי לחוסר מעש. הייתי נכנסת למיטה, רואה טלוויזיה ונרדמת. המלון הכניס את הילדים לתחושה של חופשה, הם לא רצו ללכת לבית הספר שפעל במלון.
"בהמשך, כשארגנו חדר כביסה למפונות, היו שמחה וששון. גם בשתיים בלילה היה תור למכונה. הייתי נתקעת שם לחמש־שש שעות, מקפלת כביסה של אחרות מרוב שעמום. בחיים לא חשבתי, שאעמוד מול מכונת כביסה ואבהה בה מסתובבת".
לא מזמן עזבתם את המלון.
"עברנו לדירה מרוהטת ליד שוק מחנה יהודה. אני שמחה שיש לי סלון ומטבח, ושאני יכולה לבשל לעצמי. הנה, כבר יש תחושה של בית. דבר ראשון, נישקתי את מכונת הכביסה. איזה אושר שיש לי מכונה משלי. גם הילדים התאפסו. הם הולכים לבית־ספר, ושניהם עובדים, אחד בשווארמה והשני בפיצה, ומרוויחים כסף משלהם. הם גם התחילו לגלות את העיר והתאהבו בה. אני מרגישה הכי בטוחה פה, כל מטר יש משטרה. אני עושה כל יום סיבוב בשוק ומבקרת את החברות במלון. חסרה לי העבודה שלי, אבל אני פה בשביל הילדים. לאחרונה עברתי סדנה להעצמת נשים ואני יוצאת לקורס ניהול ויזמות.
