עדי מרציאנו ידעה שבתה נועה (19) אוהבת לכתוב, אולם רק לאחרונה גילתה את יומניה האישיים. "בשבעה עליתי לחדר שלה עם חברה ממטה החטופים, וסידרנו אותו קצת", היא מספרת. "ידעתי שהיא כותבת משהו, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות, ופתאום מצאתי 'פנקס תודה' (ראו בהמשך) ועוד יומנים".
הופתעת?
"אני לא מתפלאת על כך שהיא כתבה תודה על הדברים הקטנים של החיים. היא הייתה ילדה בוגרת לגילה, ששמה לב לאחר ותמיד רגישה למי שעצוב. היא למדה במגמת גיאוגרפיה וסייבר והתבלטה בכל דבר שעשתה - הדריכה בתנועת נוער, הייתה במאית בהצגת סוף השנה בבית הספר".
עדי היא מזכירה רפואית, אבי, אביה של נועה, עובד ברכבת ישראל. הם מתגוררים במודיעין, הורים גם ליובל (17), הדר (14) ואיתי (10). על מותה של נועה נודע להם כמה שבועות אחרי שנחטפה. לדברי דובר צה"ל, היא נלקחה לדירת מסתור, ובמהלך מתקפות צה"ל באזור, מחבל חמאס שהחזיק בה נהרג, היא נפצעה ופונתה לבית החולים שיפא, ושם נרצחה.
מה ידעת על השירות הצבאי שלה?
"היא רצתה לשרת עם חברה מהקורס, והשיבוץ בחמ"ל בנחל־עוז הגיע משום מקום. שאלו אותי אם אני לא מפחדת, אבל לא הרגשתי פחד מיוחד. הקפצתי אותה פעמיים לבסיס והיה נראה לי שהגזרה די שקטה ורגועה לעומת גזרת איו"ש, שנראתה מלחיצה יותר.
"ואז, פעם אחת באנו לבקר אותה בשבת בבוקר, הגעתי לש"ג, ומיד חשבתי, מה זה? כך נראה בסיס 500 מטר מהגדר? בש"ג עמד בחור אחד והיה מחסום קטן, מידלדל, של חניונים בשכונות, כזה שפשוט לפרוץ אותו. זה נראה עלוב. הבנות לא היו מוגנות, אם היה להן נשק זה היה נראה אחרת לגמרי. אני מצרה על כך שלא התרעתי למי שהיה צריך. מצד שני, סמכתי על צה"ל".
6 צפייה בגלריה
"אני מצרה על כך שלא התרעתי. סמכתי על צה"ל". ההורים, עדי ואיתי מרציאנו
(צילום: דנה קופל)
הרבה תצפיתניות מספרות עכשיו שהתעלמו מההתרעות שלהן.
"כבר בשבועיים הראשונים שלה שם נועה אמרה לי, 'אמא, התצפיתניות מתריעות ולא כל כך מקשיבים להן'. הייתה הרגשה של זלזול, את זה אני יכולה להגיד באחריות מלאה. היא הרגישה שלא מספיק מעריכים אותה. פעם היא זיהתה מנהרה והעבירה את זה הלאה למפקדים שלה. שבוע לאחר מכן שאלתי מה עשו עם המידע, והיא אמרה, 'לא מעדכנים אותנו'. היא הרגישה כמה פעמים שמשתיקים אותן. פעם היא אמרה לי, 'מגיעים אנשים מהצד הפלסטיני וכמו שאני מתצפתת עליהם הם מתצפתים עליי'. מצד שני, היא גם אמרה שמערכת התצפיתניות בגבול עזה היא הכי משוכללת שיש ושהיא שמחה לשרת שם. היא אהבה את התפקיד ואת חברי קיבוץ נחל־עוז שהיה פתוח בשבילן. הן היו יכולות להיכנס חינם לבריכה בכל זמן שרצו, דברים קטנים שגרמו להן להרגיש שהקיבוץ מעריך אותן. היא תכננה להתחיל קורס פיקודי בנובמבר ולעבור לקצונה בינואר".
"כבר בשבועיים הראשונים נועה אמרה לי, 'אמא, התצפיתניות מתריעות ולא כל כך מקשיבים להן'. הייתה הרגשה של זלזול"
איך נראה ה־7 באוקטובר?
"הטלפון שלי היה על שקט, ויובל, הבת שלי, אמרה, 'נועה מחפשת אותך'. כשדיברתי איתה שמעתי רעש של יריות, צרחות של בנות והמולה. נועה נשמעה לא היסטרית ולא בוכה, היא אמרה שהן במיגונית עם פיג'מה והייתה חדירת מחבלים לבסיס. הייתה שם גם אורי מגידיש (ששוחררה מהשבי, אמ"ר). אחר כך אבא שלה דיבר איתה ואמר לה לא לדאוג, שיחלצו אותה. בשבע וחצי שוחחנו שוב וכבר לא שמעתי יריות. היא לחשה וביקשה לנתק. הבנתי שהיא כנראה מתחבאת ואני מפריעה לה. ניתקנו את השיחה ומאז לא שמעתי ממנה. ביום ראשון קיבלנו תמונה שלה שפורסמה בטלגרם. כשחילצו את אורי הייתה לי תקווה שהבאה בתור זו נועה, כי חשבתי שהיו ביחד.
"כשצפיתי בכתבה על בית החולים שבו רצחו אותה, חשבתי, 'למה?'. אם רק היו משאירים אותה שם, היינו במקום אחר. היא לא עשתה שום דבר רע לאף אחד, ואני בטוחה שגם בשבי הייתה שקטה וטובה".
מתוך היומן של נועה מרציאנו
הטקסט לא נערך ומופיע כאן כמו במקור, למעט קיצורים נדרשים
רגע לפני הגיוס: "האם הבנות יתחברו כבר בלילה הראשון?"
15.4.2023
יום לפני הגיוס
קצת קשה לי לדעת במה להתחיל... אני בכלל חשבתי שהפעם הראשונה שאכתוב בך תהיה מחר - ביום הגיוס. אבל משום מה לא הצלחתי להתאפק.
השעה 13:35 ואני ממש באריזות אחרונות (למרות שכבר סיימתי אתמול).
הבוקר התעוררתי עייפה... אתמול יצאנו לחגוג את הגיוס שלי. מלא חברים הבריזו, אבל עדיין היה כיף - הם נתנו לי טיפים, המון טיפים, אבל עדיין אני מרגישה שלא סיפרו לי כלום. אני האחרונה שמתגייסת... קצת מוזר. מעניין איך יהיה מחר. האם הבנות לחדר יתחברו כבר בלילה הראשון, כמה קשה תהיה הטירונות ומתי אני אפסיק להשתמש ביומן הזה?!
התיק מאוד כבד... מקווה שלא יהיה לי קשה לסחוב אותו. אני ממש מקווה שלא שכחתי כלום. למרות כל החששות, אני ממש מחכה להתגייס. חיכיתי לזה כל חיי, אפילו אם בחודשים האחרונים היו לי רגעי משבר קשים מאוד... אני פשוט לא יכולה לחכות!
כאן אסיים... אעדכן אותך מה היה,
ושיהיה לי בהצלחה!
טירונות: "במטווחים היה לי ממש כיף"
23.4.2023
שלום יומני היקר,
עאלק לכתוב בך כל יום. גם כן אני מדמיינת דמיונות.
במילה אחת: היה מדהים! באמת!
החברות מדהימות, המפקדת ממש סבבה.
כמובן שיש דברים פחות טובים כמו הנקודות - קיבלתי 2 נקודות שזה שעה ביציאה - הנקודות הכל כך רבות, הריבים עם המחלקות האחרונות על השירותים וההליכות הרבות.
אני ממש אהבתי את המדים. הנעליים בהתחלה קצת הציקו, אבל התרגלתי.
החברות הכי טובות שלי הן (כאן פורטה רשימת שמות, אמ"ר) ועוד מלא בנות מתוקות ממש! יש איזה שלוש שממש ממש מעצבנות. אחת מהן ניגבה את הסנדל שלי בחרא! של יונים! אגב חרא של יונים, האוכל די סבבה. אני חיה על שוקו ולחמנייה, אבל אני בסדר עם זה...
המ"מ ראתה בי פוטנציאל לפיקוד - מה שאני ממש רוצה.
כרגע אנחנו יושבות שבוזות ולא מוכנות כל כך לשבוע שיבוא, סליחה - לשבועיים! פעם ראשונה סוגרות (נשארות שבת בבסיס, אמ"ר) ועוד בשבוע של עצמאות! זה ממש קשה.
מעניין איך אהיה במטווחים והאם אקבל עוד נקודות.
מקווה שאחזור לכתוב בך עוד כמה ימים.
עד אז שיהיה לי בהצלחה!
שבת ראשונה בבסיס: "בירכנו 'המוציא' בעצמנו!"
29.4.2023
שלום יומן יקר,
הנה אנחנו בנוהל שבת ראשון שלנו! שבת ראשונה מיני רבות!
השבוע היה קשה. מאוד. למדנו על מפות ונשקים ואז הגיע יום הזיכרון. צפירה ראשונה על מדים.
לצערי היה לי ממש קשה. הייתי בתורנות ובקושי נתנו לנו לשמוע את הצפירה, שזה, לציין - להיות בטקס! זה עבורי היה רגע שבירה ראשון השבוע. ביום הזיכרון דיברנו הרבה על חברות שלי ועל אנשים שאבדו. ואז, כאילו כדי להזכיר לי שהכול בסדר ולא נפלנו (מנטלית), ואם כן, אנחנו ממשיכות לקום - הכיסא שישבתי עליו נשבר! הייתי הבדיחה היומית, אבל נורא נהניתי וצחקתי גם אני.
יום אחרי, יום העצמאות, היה לפי דעתי מהימים הכי כיפיים שהיו לי בצבא עד עכשיו, למרות שהייתי בתורנות שוב. ישבנו ביחד, ריכלנו, צחקנו ונהנינו ברמות. באותו יום קיבלנו את הנשקים ויום אחרי הלכנו למטווחים - יצא שסחבנו המון באותו יום, כי התנדבתי ונידבו אותי הרבה. במטווחים עצמם היה ממש כיף. בהתחלה השתמשתי בכלל בעין הלא נכונה, אבל ברגע שעליתי על זה הצלחתי לירות. באותו יום קמנו בחמש והלכנו לישון רק באחת, אז יצא שהתפרקתי.
בכיתי מעייפות, מכאב, מגעגוע שהיה לי לבנות ועוד. יום אחרי, יום שישי, היה טוב יותר. ההתארגנות לשבת, הארוחה ביחד, הקידוש, הכל היה כל כך מושלם. אפילו שרנו ובירכנו 'המוציא' בעצמנו!
אני מתפללת שכל שבת שאשאר תהיה ככה!
נשארו לי רק שמונה ימים עם הבנות המדהימות האלה, מקווה שאצליח לנצל כל רגע.
אה, ולנשק שלי קוראים דודו.
"ביום הזיכרון דיברנו הרבה על אנשים שאבדו. ואז, כאילו כדי להזכיר לי שהכול בסדר ולא נפלנו (מנטלית), ואם כן, אנחנו ממשיכות לקום - הכיסא שישבתי עליו נשבר! הייתי הבדיחה היומית, אבל נורא נהניתי"
בקורס: "התלהבתי מהתפקיד החשוב שיש לתצפית בגזרה"
הנמענת בקטעי היומן הבאים היא המפקדת שלה
16.5.2023
הקשב המ"מ,
כרגע אני נמצאת בהמתנה לראיונות במיון חנית, ורציתי להתחיל מלהודות על ההזדמנות.
כבר הרבה שנים אני שואפת להגיע לקריירה צבאית, והרבה זמן אני מתכננת ומכינה את עצמי להיות, או לפחות לנסות להיות, החיילת הכי טובה שאני יכולה להיות (חוץ מהקטע הפיזי).
בטירונות זה הגיע לי, משום מה, קל מאוד. הרגשתי שאני יכולה להציג את עצמי ולהיות מי שאני ולהיות דומיננטית וחברותית ברמה מאוד מאוזנת. עכשיו עם המחלקה החדשה אני מרגישה שאני פחות מצליחה להביא את עצמי ולהציג את מי שאני לכל הבנות.
לשמחתי הצלחתי להתחבר לכמה וכמה בנות שכנראה בלעדיהן היה לי מאוד קשה.
גזרת עזה היא גזרה שאפילו לא חשבתי עליה, ואפילו לא כל כך רציתי אותה. כשקיבלתי את הגזרה מאוד הופתעתי והיה לי קשה גם עם העובדה שבסך הכול נשארתי לבד במחלקה... עם הזמן גם התחברתי ונקשרתי יותר (כאן מופיעים שמות הבנות, אמ"ר), שזה גם דבר להודות עליו.
אתמול הגיע הרגע שהכי חיכיתי לו והתחלנו ללמוד על הגזרה, ולמען האמת מאוד התלהבתי מהמשמעות הגדולה והתפקיד החשוב שיש לתצפית בגזרה. עכשיו אני ממש מחכה להמשיך וללמוד עליה עוד, ובכללי את התפקיד.
כרגע אני די בלחץ מהראיונות - בגלל שיש כאן כל כך הרבה בנות מדהימות, ובגלל שאני כל כך רוצה להתקבל - עד עכשיו לא חשבתי על זה יותר מדי, ויותר על פיקוד, אבל כשההזדמנות הגיעה ממש התלהבתי...
אני די בלחץ, למרות שמהשמירה בש"ג שהייתה לי מאוד נהניתי. מקווה שאצליח יותר להתחבר לבנות ולהכיר עוד בנות ובכללי לעבור את הקורס בהצלחה ובהנאה.
שמחה להתחיל את הפרק החדש ומודה לך שאתה מלווה אותי.
שבוע טוב,
נועה מרציאנו.
23.5.2023
הקשב המ"מ,
רציתי לספר לך על פנקס שהולך איתי לכל מקום כבר שנתיים - פנקס תודה.
פנקס תודה הוא פנקס שבו אתה מודה על דברים שאתה רוצה להודות עליהם ביום־יום.
זה יכול להיות דבר גדול, כמו שיש לך אחים ואחיות, או דבר קטן, כמו התארגנתי בזמן הבוקר.
פנקס התודה הוא פנקס לזכרו ולעילוי נשמתו של אבינועם דוד כהן, מפקד בחיל התותחנים שנפל מקורס קצינים ונפל בתשרי 2017 בזמן פעילות מבצעית בגולן. לאחר מותו מצאו פנקס ירוק בן יותר מ־110 עמודים וכולם מלאים בתודות. השבוע יותר מכל שבוע עד כה לדעתי הייתי צריכה להודות על דברים.
אם זה שהחלפתי מישהי בשמירה ועשיתי את זה טוב, אם זה שמישהי החליפה אותי בשמירה כשאני לא הרגשתי טוב, אם זה שהחברות במחלקה ובחדר דאגו לי, אם זה שהיה לי עם מי לאכול ארוחת בוקר, אם זה שאת היום הכי קשה השבוע העברתי עם חברה טובה שהצלחתי להתקרב אליה יותר ואם זה שהצוות עזר לנו בפירוק מכולות.
דווקא כשקשה צריך למצוא נקודות אור שיעזרו לנו להתמודד עם הקושי וזו הייתה אחת מהנקודות האלו - התודה.
בקורס: איך לגבש את המחלקה
31.5.2023
הקשב המ"מ (כאן מופיע שם המפקדת),
רציתי לכתוב לך בהמשך לפורום חנית שהיה בנושא מנהיגות ובהמשך לשיחה שהייתה לנו בשמירה בקשר לגיבוש המחלקה.
בשמירה דיברתי איתך על כך שאני עדיין לא מרגישה לגמרי את גיבוש המחלקה ושמפקדת 4 הציעה לי ליזום משהו.
היום בפורום דיברנו על כך שבין היתר מנהיג צריך להיות אחד שמוביל ויוזם ושלמעשה אנחנו מתאימות להיות מנהיגות. ישר נזכרתי ברעיון של גיבוש המחלקה, ואז הבנתי שכבר אין צורך.
איפשהו מאז אני מרגישה שהתחברנו הרבה יותר... אני עדיין מתלבטת אם ליזום משהו, ואם כן, האם אצליח להוביל ולהזרים את שאר הבנות. כרגע ממש יושב לי בראש הרעיון של פתקי חוזק. כל אחת, בהגרלה, מקבלת שם של מישהי אחת במחלקה ובכל יום צריכה להשאיר לה בחדר פתק ובו משהו טוב עליה. אם זו חוויה טובה, אם זה רגע שבו היא הרגישה שהיא פרחה, משהו שהיא שמה לב אליו באישיות שלה (טוב כמובן) והכול בסודיות!
זה יכול להיות גם סתם ציטוט או שיר אבל עדיין, כשמשאירים לך פתק כזה שהייתה בו מחשבה זה מעלה לך חיוך. עשו לנו משהו דומה במסע הישראלי וזה עבד מעולה!
עדיין מתלבטת ואשאל חלק מהבנות מה דעתן ואם הן אהבו את הרעיון ויזרמו איתי. מקווה שכן וזה יעבוד, וגם אם לא - לא נורא, המחלקה שלנו בין כה וכה מהיותנו טובות (:
(ללא תאריך)
הקשב המ"מ,
לצערי השבוע התחיל באווירה עכורה – החברה הכי טובה שלי הוקפצה לפיגוע והייתה חלק מסיכול מחבל - היא מצאה אותו בתצפית והכווינה אליו את הכוחות וצפתה בקרב היריות... היא עברה חקירות והיה לה ולחמ"ל מאוד קשה כי הן הכירו את הלוחמים.
משם "המשכתי הלאה" כמה שאפשר והתחלנו הסמכה מבצעית והכוונות שהלכו ממש טוב והבנות של החמ"ל התחברו עוד יותר.
אתמול היה ערב יחסית קשה, אבל החברות מהמחלקה ומהבית וגם הסגל עזרו לי להירגע וגם החדשות בבוקר ממש הרגיעו אותי.
השבוע היה לנו גם אימון שהריצה בו הלכה לי ממש טוב, ספינינג שממש נהניתי בו ואז מבחן הכש"ג (כושר גופני, אמ"ר), שהפעם היה לי יותר קשה מתמיד. הסמלת עזרה לי מאוד וכנראה שלא הייתי מסיימת את המסלול בלעדיה, אבל לצערי אני פשוט לא מצליחה לעבור אותו. כרגע יש חשש, המכשול הכי גדול שלי. אני רוצה לעבור אבל הגוף לא מאפשר... המפקדת סיפרה לי שגם היא הייתה סובלת מקוצר נשימה ולמרות זאת מכש"ג של 28 דקות הגיעה ל־18 דקות, ככה שזה כן אפשרי בסופו של דבר ואני מקווה שאגיע לתוצאה כזו.
סיום הקורס: "מחכה לשבירת דיסטנס"
הקשב המ"מ
איך אפשר לסכם קורס שלם?
הכול התחיל כשציפיתי לקבל מצרים וקיבלתי עזה ומעט נשבר לי הלב.
אבל אז הבנתי את היתרונות והיופי שבעזה והמשמעות העצומה.
הייתי חולה בימים הראשונים והרגשתי שממש נהרס לי הרושם הראשוני, אבל גם משם הצלחתי לעלות ולהכיר המון חברות והיום אני כבר מחוברת כמעט לכל המחלקה.
אחרי היה שבוע האדומים, שאליו ניסיתי להגיע עם כמה שיותר אנרגיות. הייתי ברמפה, במדיח, בשמירות, בהקפצות, קצת בכ"כ (כיתת כוננות, אמ"ר), באפסנאות ובמה לא.
גם בשבוע הזה חליתי ועלו חששות בקשר לקו. דיברתי עם המפקדת ואיתך בשמירה וקצת נרגעתי. בסך הכול השבוע הסתיים ממש בטוב והתגבשנו יותר, המחלקה והפלוגה...
מאוד התלהבתי מהעמדה שקיבלתי והצלחתי ללמוד אותה טוב ומהר. נורא נהניתי גם ללמוד עם הבנות שאיתי בחמ"ל ולהכיר אותן יותר.
התחילו גם האימונים... כמו שאמרתי, אני קצת חוששת שלא אצליח להוריד את הזמנים שלי בכש"ג (כושר גופני), ולצערי הצלחתי לשפר רק בעשרים שניות. אני מנסה להמשיך לשפר ולהתאמן בקו. מקווה שאצליח כדי שאוכל להיות מפקדת.
אם כבר העליתי את עניין הקווים, ממש שמחתי לעלות סוף סוף ולראות את האווירה בחמ"ל, אבל עם זאת, באותו יום שינו לי את העמדה ועכשיו עליי ללמוד אותה מחדש. יש לזה המון יתרונות, ואני דווקא מרוצה, בכל מקרה אני מאמינה שהכול לטובה ובאמת בזכות ההחלפה התחברתי יותר לרותם שעזרה לי מאוד. יש עוד המון שעזרו לי בדרך, כמו מיה שרצה איתי את הכש"ג האחרון, גילי שמעלה את מצב הרוח ומאוד מצחיקה אותי תמיד, עמית שתמיד דואגת לי וקורן שתמיד איתי.
יש לי עוד זמן לכתוב, אז אכתוב לך על המסע שהיה היום בבוקר. האמת - ידענו שאין קטיף ובכל זאת הופתענו. היה ממש כיף במסע והיה לי את רוני שדחפה אותי ואני דחפתי אותה בעליות, מה שממש עזר לי והעלה לי חיוך. מאוד התרגשתי בטקס והופתעתי מהעזרה של המפקדת, אבל מהר מאוד שמחתי. היא המפקדת שלי עוד מהטירונות ועברה איתי כל כך הרבה, שלא יכולתי שלא להתרגש. מחכה לעלייה אל הקווים לשבור דיסטנס, שאוכל לדבר איתן ולשתף בחוויות. מודה לך שוב על הכול - מתחילת הטירונות עד סוף הקורס על שעוררת בי השראה ותמכת בי.
מתוך פנקס התודה של נועה
תודה על היכולת לשמוח ולשמח
תודה על חברות מדהימות שהכרתי ועוד אכיר
תודה על אופטימיות
תודה על שיצאתי מהמטווחים
תודה על צחוק
תודה על הטירונות
תודה על שעברתי את הריצה כמעט בשלום
תודה על עידן, ג'ולי, עדן, מיקה, רון ושני
תודה על היכולת להמשיך ללמוד
תודה על שאני מכירה את הארץ שלי
