לפני שלושה שבועות ירדה שירה איסקוב במעלית של חניון גן העיר בתל־אביב. מישהי נכנסה למעלית. כאשר הגיעו לקומה מינוס אחת, שתיהן יצאו החוצה. "ופתאום היא אומרת לי, שירה? הייתי בטוחה שאשמע מילות תמיכה ואהבה, ואז היא אמרה, 'זאת אני', וציינה את שמה, ועדיין לא נפל לי האסימון. ואז היא אמרה לי, 'הייתי ארוסתו של אביעד לפני כמה שנים, וביטלתי את החתונה שבוע לפני האירוע'".
"כשיצאנו מהמעלית היא אמרה, 'זאת אני', וציינה את שמה, ועדיין לא נפל לי האסימון. ואז היא אמרה לי, 'הייתי ארוסתו של אביעד לפני כמה שנים, וביטלתי את החתונה שבוע לפני האירוע'. הייתי בשוק"
אני מנחשת שהופתעת.
"הייתי בשוק. אמרתי, 'אני לא מאמינה שאני פוגשת אותך'. הכרתי את הסיפור הזה ואת שמה, אבל לא ידעתי איך היא נראית. עולם קטן. מה הסיכוי ששתינו ניכנס לאותו חניון, נרד לאותה קומה? היא סיפרה שהיא ביטלה כי הבינה שהיא נכנסת לסיר לחץ איתו ושהכל תמיד היה צריך להיות לפי המילה שלו, ושהוא היה נעשה תוקפני ועצבני, לא אלים אבל לא נעים. אמרתי לה, 'יש לך מזל גדול'".
מתרגלת לשירה החדשה
עדיין אין שטיח סף בכניסה לדירתה הצפון תל־אביבית של איסקוב (32), אבל בשבוע שעבר הותקנו מצלמות אבטחה מסביב. אחרי פסח היא צפויה לעבור לדירה. בינתיים היא מארגנת הכל כדי שתהיה נחיתה טובה לה ולבנה.
"אני מסתכלת על עצמי במראה ולא מזהה את עצמי", היא אומרת בעצב, "תראי איך הייתי". מהסלולרי שלה ניבטת אליי התמונה של 'לפני', שפורסמה בכלי התקשורת וצולמה חודש לפני מה שהיא קוראת לו "המקרה".
את לא חושבת שיעבור זמן ותחזרי לעצמך?
"אין אותה כבר, את השירה הזו. ולא תהיה. גם בנפש. כל החלק השמאלי בפנים נשבר, הלחי והלסת והאף והשיניים. קשה לי. אתמול הראו לי תמונות שהצטלמתי עם ח"כ עודד פורר, זו לא אני. צריך להתרגל ל'אני' החדש. כל החיים הייתי מישהי אחת ופתאום אני מישהי אחרת. מהפך בפנים, בשיער".
"אין אותה כבר, את השירה הזו. ולא תהיה. גם בנפש. כל החלק השמאלי בפנים נשבר, הלחי והלסת והאף והשיניים. קשה לי"
שירה איסקוב התפרסמה בראש השנה האחרון. ב־18 בספטמבר, בעקבות מריבה, החליטה לעזוב את הבית עם בנה ולנסוע להוריה בצפון, ומצאה את עצמה נאבקת בבעלה, שלפי עדותה חבט בה במערוך, דקר אותה בסכין וניסה לחנוק אותה בידיו כשהוא אומר, 'תמותי כבר', תוך שבנם צופה במתרחש. בעקבות התערבות השכנים, איסקוב הובהלה במסוק כשמצבה אנוש למחלקת הטראומה של "סורוקה" בבאר־שבע.
כמה היית מחוברת לנושא האלימות כלפי נשים? כשקראת על נשים שנרצחו על ידי בני זוגן, מה חשבת?
"לא הרגשתי אף פעם שאני חלק מהנשים האלה. לא הייתי מודעת לכך שאני בתוך אלימות, גם כשהייתה אלימות בשנה שעברה והמשטרה התערבה ואביעד היה בצו הרחקה מהבית. לא משנה שהיו כל מיני עניינים של לבוש ושל 'אל תעשי ככה'. לכן הצטלמתי לתוכנית 'עובדה' (שודרה בקשת 12, אמ"ר), כדי שנשים יבינו את מה שאני לא הבנתי".
"אני אישה עם דעה, שנותנת את הטון. בשום תסריט לא חשבתי שאהיה קרובה למה שעבר עליי. לפני קצת יותר משנה היה לנו ויכוח, ואמרתי אז שאני נוסעת לכרמיאל, ובפעם ההיא הוא רק לא הסכים שאני אקח את האוטו. הוא אמר, אין לך אוטו, איך תיסעי? אז לקחתי רכבת"
לא הבנת שאת אישה תחת אלימות, כי לא חשבת שאת בטייפקאסט של הנשים האלה.
"כן. אני גרה בצפון תל־אביב, עובדת במשרד פרסום, ואין שום קשר לפריפריה ולמצב כלכלי לא טוב".
אישה חזקה, אפשר להגיד?
"כן. אישה שעומדת על שלה, שזה עוד יותר מעצבן את הגברים (מגחכת). אישה עם דעה, שנותנת את הטון. בשום תסריט לא חשבתי שאהיה קרובה למה שעבר עליי. לפני קצת יותר משנה היה לנו ויכוח, ואמרתי אז שאני נוסעת לכרמיאל, ובפעם ההיא הוא רק לא הסכים שאני אקח את האוטו. הוא אמר, אין לך אוטו, איך תיסעי? אז לקחתי רכבת. את מבינה? חשבתי שאותו דבר יקרה עכשיו. רק כשנפרדתי מהרופאים בבית החולים הבנתי באיזה מצב הייתי".
5 צפייה בגלריה
"למרות שאני מחייכת ונראית חזקה ומשדרת חיוביות, אני עדיין חלשה"
(צילום: עדי אורני, סגנון: לימור ריחאנה)
למה את רוצה לחזור לתל־אביב כבר השנה?
"חייתי פה ב־11 השנים האחרונות. זה הבית. ברגע שאוכל להיות לבד עם הילד, אעזוב את הבית של ההורים. כרגע, למרות שאני מחייכת ונראית חזקה ומשדרת חיוביות, אני עדיין חלשה, עוברת טיפול אצל מומחה לסחרחורות כי קריסטלים באוזניים זזו. אחרי כל טיפול יש לי בחילות והקאות. ביד ימין שנפגעה עדיין קשה לי להרים את הבן שלי יותר מעשר שניות".
איך בנך מתמודד עם מה שהוא ראה?
"הוא הפסיק לדבר אחרי המקרה. הוא לא דיבר ולא צחק. רק לפני שבועיים חזר לדבר. משבוע לשבוע הוא במגמת שיפור. בחודשיים הראשונים בגן היה לו מאוד קשה. הוא היה סגור עם עצמו, פחות שיתף פעולה ולא רצה לשחק. עכשיו הוא צוחק ומשחק עם ילדים ומשתולל בחצר. חזר להיות כמו כולם".
"כואב לי שהבן שלי לא יגדל עם אבא, ושהוא צריך לספר מי זה אבא שלו. הוא לא אשם. אני יכולה להמשיך, להתחתן, והוא תמיד יהיה הבן שלו. לשמחתי, הסבירו לי שזה לא תורשתי. פחדתי שכן"
הוא שואל איפה אבא?
"הוא לא שואל, אבל כשהוא רואה אותו בטלוויזיה, כי מדברים עלינו הרבה, הוא נלחץ. 'אבא בא', ומתחיל להיות סהרורי. לימדו אותי להסביר לו שאבא לא פה בבית, שאמא שומרת עליך. בהתחלה אמרתי, כשהוא יגדל אני אספר לו, ופסיכולוגים אמרו לי, 'להפך, דברי איתו, הוא מרגיש שאת מסתירה ממנו משהו, זה רק לטובתו'. כשחזרתי לכרמיאל וקיבלנו את הטיפול הרגשי עבורו, סיפרתי לו על מה שקרה, והוא קפץ עליי ונתן לי חיבוק. חזר להיות הבן שלי. אני בונה מולו אמון. אומרת לו איפה אני. אסור להסתיר ואסור לשקר".
והאמת לעתים קשה ומכאיבה.
"כואב לי על הילד ועל מה שהוא עובר. כואב לי שהוא לא יגדל עם אבא, ושהוא צריך לספר מי זה אבא שלו. זה לא פייר. הוא לא אשם. אני כאילו יכולה להמשיך, להתחתן. הוא תמיד יהיה הבן שלו. לשמחתי, הסבירו לי שזה לא תורשתי. פחדתי שכן. הוא יגדל בבית חם ואוהב ויהיה בסדר גמור".
5 צפייה בגלריה
"וא לא כובל אותי עכשיו אליו. אני יכולה להמשיך בחיים שלי"
(צילום: עדי אורני, סגנון: לימור ריחאנה)
הבן שלי לא יגדל בשנאה
בתשעה בפברואר קיבלה איסקוב גט לאחר שדיין בית הדין הרבני איים לכלוא את משה אם לא ייתן גט מיידי. "כשהדיין אמר לי, 'תראי שאחרי הגט תרגישי אחרת', חשבתי שהוא סתם אומר לי את זה. אחרי הגט באמת הרגשתי את השמחה ואת האושר הזה. הוא לא כובל אותי עכשיו אליו. אני יכולה להמשיך בחיים שלי. מרגע לרגע אני מתעצמת עם ההרגשה הזאת".
יש גם תחושות כואבות מול אובדן חלום המשפחה המאושרת?
"את זה אביעד אמר לי כשרציתי להתגרש בשנה שעברה. הוא אמר שבהתחלה יש תחושה, כן, אני אתגרש ואני חזק, ואחר כך אתה שואל, איך פירקתי, למה לא נתתי לזה הזדמנות. בבית הדין הוא אמר, 'היינו צריכים להיות משפחה של ארבע נפשות ועכשיו אנחנו כלום'. בלב אמרתי, 'אולי אתה כלום. אני והבן שלי זו משפחה'. ירדה לי דמעה כשהוא אמר את זה. כאב לי על העובר שאיבדתי ועל כל מה שאני עוברת.
"בבית הדין אביעד אמר, 'היינו צריכים להיות משפחה של ארבע נפשות ועכשיו אנחנו כלום'. בלב אמרתי, 'אולי אתה כלום. אני והבן שלי זו משפחה'"
"הוא ביקש להקריא מכתב שכתב לי, דרש ממני לסלוח לו כדי שאוכל להיות אמא טובה לילד. כאן לא התאפקתי ואמרתי, 'אתה שמעת את הצרחות שלו, התחננתי לפניך, כשיורד לי דם מהראש, שתרחיק את הילד, ואתה אומר לי את זה?'. עם זאת, יש לי בחירה. על אבא של הבן שלי לא מדברים בבית ליד הילד. הבן שלי לא יגדל בשנאה. שנאה היא דבר הרסני. אני שומרת את כל התמונות שלנו כמשפחה לפני ושל הילד עם אבא שלו, כדי שהוא יוכל לראות את זה".
איסקוב הפכה, בלי שהתכוונה, לדמות ציבורית, כמעט גיבורה לאומית. הרחוב הישראלי רוצה לחבק אותה, חיבוק חזק מדי לפעמים. "החיבוק הזה תומך ועוזר, אבל אף אחד לא הולך לישון איתי בלילה וחווה את הרגשות והמחשבות שלי. אף אחד לא נמצא איתי בטיפולים שלי ושל הילד. בסוף את לבד עם הדברים".
"החיבוק הציבורי תומך ועוזר, אבל אף אחד לא הולך לישון איתי בלילה וחווה את הרגשות והמחשבות שלי. אף אחד לא נמצא איתי בטיפולים. בסוף את לבד עם הדברים"
הצעות לפוליטיקה הגיעו?
"המון הצעות. אין סיכוי. זה נכון להם, לא לי. אני עדיין צריכה לסיים את הניתוחים והטיפולים שלי, שהילד יחזור לשגרה בריאה, ואז אשב עם עצמי ואחליט מה יהיה הצעד הבא. כרגע המחשבות שלי במקום אחר".
איסקוב אולי תחזור יום אחד לחיים מתחת לרדאר. כרגע היא נעזרת בפרסום כדי לחזק נשים אחרות, והשתתפה באופן מקוון בדיון של הוועדה לקידום מעמד האישה של הכנסת. "אני לא יודעת לאן אקח את הפרסום שלי", היא מושכת בכתפיה, "החיים הביאו אותי לנקודה הזו, אבל הרצון הוא לחזור להיות שירה שלא מזהים אותה. אני רוצה להגיד, 'נתתי לכן את הסימנים, אל תשתקו', ואז להיעלם".
- הראיון המלא עם שירה איסקוב מתפרסם בגיליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
פורסם לראשונה: 08:17, 07.03.21
