לפני כמה שנים נתקלתי בסרטון יוטיוב של תוכנית טלוויזיה ששמה Adam Ruins Everything. נושא הסרטון היה "את עדיין יכולה להביא ילדים אחרי גיל 35", והמנחה, אדם קונובר, הסביר בו איך המדיה מפמפמת לנו שבגיל 35 חלה צניחה דרסטית בפריון, בעוד המידע הזה מבוסס על מחקרים לא מעודכנים. כבחורה בת 32 המידע הזה הניח את דעתי, וכך הסתובבתי לי מאז חמושה בסרטון, ובכל פעם שהנושא כרסם לי במחשבות, לחצתי על פליי והשתמשתי בו ככדור הרגעה. לא חשבתי לחפש עוד מידע, כי עצם המחשבה על כך הייתה להודות שוויתרתי על האפשרות להביא ילדים לעולם במסגרת זוגית רומנטית.
ברור לי שאני לא היחידה שהרגישה כך, וזה בעצם די מתמצת את הסיבות למוניטין הגרוע (ולא בצדק!) של הליך הקפאת הביציות, הליך יקר ולא נגיש, שם קוד לרווקות מאוחרת, סימן לכך שהתייאשת. בקיצור, שילוב קטלני שגורם לרווקות להתרחק ממנו כמו מבליינד דייט גרוע.
אני בת 35, אחות בכורה ונכדה בכורה, ובעוד רוב האחים ובני הדודים שלי כבר נשואים והורים לילדים, אני עדיין רווקה. אם הייתם שואלים את דניאל של לפני עשור איפה היא תהיה היום, היא בטוח לא הייתה מעלה על דעתה ביציות קפואות. הייתי בין הראשונות בחבורה שהיה להן חבר רציני בגיל 16, מערכת יחסים שנמשכה חמש שנים ובעקבותיה הגיעה עוד אחת ועוד אחת. למעשה, עד גיל 25 לא הייתי יותר מכמה שבועות לבד. לא הכרתי את עצמי ללא זוגיות. במשפחה צחקו עליי שאת גיל ההתבגרות חוויתי רק בשנות ה־20 שלי, כי אז הגיעו תובנות, שיברונות לב וחיפוש עצמי. אבל תמיד היה לי ברור שעל אימהוּת אני לא מוותרת.
שורה תחתונה: לפני ארבעה חודשים, אחרי שנחשפתי למונח "שימור פריון", שנשמע לי הרבה יותר קל לעיכול, החלטתי להפסיק להדחיק ולבדוק מה באמת כרוך בהליך.
צפו בפרק הראשון בסדרת הרשת שמתעדת את המסע של דניאל להקפאת הביציות
אז איך מתחילים?
קבעתי קפה עם חברה שהקפיאה ביציות לפני כמה שנים וניסתה בעבר לעניין אותי בנושא. הפעם באמת הקשבתי להמלצות שלה וקבעתי תור אצל הרופא שלה.
לפגישת הייעוץ עם ד"ר טל שביט, מנהל מערך הנשים והיחידה להפריה חוץ גופית אסותא רמת־החייל, הגעתי דף די חלק. לא רציתי לחקור יותר מדי, כי פחדתי ששוב אתקל במידע שישנה את דעתי. הגעתי אליו לבד – טעות, בדיעבד - כי עד כמה שניסיתי לא לעשות מזה סיפור גדול, כבר בפגישה הראשונה הבנתי שמדובר ברכבת הרים אמוציונלית, עוד לפני שאת בכלל פוגשת הורמונים. וכמו ברכבת הרים, תמיד נחמד שיש איתך מישהו שיחזיק לך את היד כשאת פוחדת, או את השיער כשאת חשה בחילה.
בפגישה הראשונה עברתי בדיקת אולטרסאונד וגינלית ונשלחתי לבדיקות של פרופיל הורמונלי שמטרתן להעריך את הרזרבה השחלתית. אני לא יודעת מאיזה שיעור הברזתי בבית הספר, אבל איכשהו פספסתי את ההסברים על מערכת הרבייה הנשית. לא ידעתי, למשל, שאישה נולדת עם כמות מוגבלת של ביציות, ובכל חודש מרגע קבלת המחזור החודשי, קבוצה של זקיקים (שבתוכם מבשילות הביציות) מתחילה במרוץ, כשרק אחד (לעתים נדירות שניים) מקבל מספיק הורמונים כדי לגדול ולבייץ. הסיבה שמזריקים הורמונים היא כדי שכמה שיותר זקיקים יתפתחו, ויהיה אפשר לשאוב כמה שיותר.
במהלך הטיפול מתחילים בזריקת הורמונים אחת שגורמת לזקיקים לגדול. בהמשך מזריקים זריקה שתפקידה למנוע ביוץ מוקדם, ועוד זריקה אחרונה כ־36 שעות לפני השאיבה, והיא גורמת להבשלת הביציות.
במשך תקופת ההזרקה צריך להגיע לבית החולים בכל כמה ימים, תלוי בתגובת המטופלת, ולעשות בדיקות דם ואולטרסאונד. כשהרופא מזהה שיש כמות זקיקים בגודל טוב, מתכוננים לשאיבה.
השאיבה עצמה נעשית בהרדמה מלאה ונמשכת כ־20 דקות. במהלכה הרופא עורך אולטרסאונד וגינלי, כשעל המתמר של האולטרסאונד יש מחט שבעזרתה שואבים את הביציות מהזקיקים. למחרת השאיבה, אחרי בדיקת מעבדה, מקבלים טלפון המבשר על כמות הביציות שהצליחו להקפיא.
אגב, החלטתי להקפיא ביציות ולא עוברים כדי להשאיר לעצמי אופציות פתוחות. המחשבה על בחירת תורם זרע לפני שהחלטתי אם אני בכלל פתוחה לאפשרות של הורות יחידנית הייתה מגבילה מדי. לכן ויתרתי על האופציה והחלטתי להקפיא רק ביציות.
שורה תחתונה: לא כדאי ללכת לבד לרופא.
פרק 2: יוצאת לדרך
(צילום: ירון שרון, דניאל פסו | עריכה: יפית שקרוב)
מי יזריק לי
זו לא קלישאה: כשאת רווקה כל כך הרבה שנים, את באמת מתרגלת ללבד. בהתחלה זה מרגיש נורא לבוא לבד לארוחות חג, לחופשות או לחגיגות ימי הולדת, אבל עובר מספיק זמן וכבר אין הרגשה כזאת בודדה. חזרה מארוחה משפחתית בשבת בצהריים לשנ״צ או הליכה לים לקרוא ספר עם עצמך הופכות לחוויות ממכרות שאת תוהה איך תצליחי להיגמל מהן בבוא העת. הלבד הזה גם מחשל וגורם לך קצת להקשיח את הלב ולא להיראות פגיעה וחלשה. אבל מהר מאוד הבנתי שאצטרך עזרה. אני פוחדת נורא ממחטים, בייחוד מכאלה שאת צריכה לנעוץ בעצמך בבטן התחתונה, וזה החלק שהטריד אותי יותר מכל. לכן ידעתי מראש שביום הזריקה הראשון איעזר בחברה שהתנדבה להזריק לי. לא היה לי פשוט לבקש ממנה, אמא לשני ילדים קטנים, לעזוב הכל ולבוא אליי בשש וחצי בערב כדי להזריק לי בפעם הראשונה. אבל היא באה בלי להסס והביאה איתה את בת השנתיים וחצי שלה שהגיעה מלווה בתיק רופא מפלסטיק לעזור לטפל בדודה דניאל. זה הפך את האירוע להרבה יותר קליל ומצחיק, שיתפתי אותו באינסטגרם, ובעקבות זאת פנו אליי חברות קרובות ורחוקות, והציעו לשבץ את עצמן בלו"ז ההזרקות.
ואז, בוקר אחד פגשתי בתור לבדיקת דם מכרה שלא ראיתי שנים, והיא סיפרה לי שהיא וחברה טובה שלה גם בעיצמו של ההליך ושאני מוזמנת להצטרף אליהן למסיבת הזרקות כל ערב בשמונה. לא הלכתי למסיבה, אבל זה היה נחמד לדעת שזו אופציה! (טיפים להזרקות ראו בהמשך).
שורה תחתונה: מצד אחד אל תהססי לבקש עזרה, ומצד שני אל תהססי לנסות להזריק לעצמך. בכל מקרה תזכרי: כמו כל דבר בחיים, מישהי כבר עשתה את זה לפנייך, וגם העלתה הדרכה ליוטיוב.
פרק 3: מתחילה להזריק
(צילום: ירון שרון, דניאל פסו | עריכה: יפית שקרוב)
מה עשיתי לא בסדר
זה קרה אחרי שמונה ימים של הזרקת הורמונים, בערב ראש השנה. הייתי בעיצומה של חלוקת מזון לניצולי שואה כשלצדי צידנית מלאה בקרח ובהורמונים, ולחץ להספיק לסיים בזמן לפני שייכנס לתוקפו הסגר (שבו תכננתי להישאר אצל ההורים, לכן הצטיידתי בהורמונים). תסכימו איתי שמדובר בנקודת פתיחה טעונה לשיחה טלפונית עם הרופא שלי, שצלצל להודיע לי שלפי הבדיקות שעשיתי באותו בוקר אני לקראת שאיבה, ושהוא מתלבט לגבי המשך הטיפול, מאחר שהוא ציפה לתוצאות שונות – אבל הוא חושב שעדיף שנמשיך כרגיל. את ההמשך אני לא כל כך זוכרת כי מאותו רגע נכנסתי להתקף בכי וכל מה ששמעתי הוא – "אין לך מספיק ביציות".
ברגע הקשה הראשון ישר האשמתי את עצמי. אחרי שסגרנו את השיחה צלצלתי אליו שוב ושאלתי אם עשיתי משהו לא בסדר – "אולי כוס היין ששתיתי בשבוע שעבר חיבלה בתהליך? טלטלתי את בקבוק התמיסה חזק מדי? הזרקתי לא טוב?". המחשבה שהציפה אותי באותו רגע הייתה: הגוף שלי אכזב אותי ולא עשה את מה שציפיתי ממנו. אוטומטית רציתי לסמס לכל מי שאני מכירה שהקפיאה ביציות, ולברר כמה שאבו לכל אחת. לא היה לי מושג מה נחשב ל"הישג" בעולם הקפאת הביציות, אבל זה לא מנע ממני להרגיש כמו כישלון באותו רגע.
כשצלצלתי לרופא שלי בפעם השלישית בחצי שעה, ביקשתי ממנו לוותר על הסבב הזה ולנסות שוב, להתחיל את כל ההורמונים מהתחלה ולראות לאיזה מספר אגיע. הוא הרגיע אותי ואמר שאמנם הבדיקות המקדימות הצביעו על תוצאות אחרות, אבל אנחנו עוד לומדים את הגוף שלי ויש עוד סבב. כמו כן, אני כבר בעיצומו של התהליך, מושקעת כספית והורמונלית, ולכן הוא חושב שכדאי להמשיך. באותו ערב חג הוקם חמ"ל לעידודי. בשלב מסוים קרובת משפחה לקחה אותי הצידה וסיפרה לי שלה קרה בדיוק ההפך - כשעשתה טיפולי פוריות הייתה לה כמות גדולה של ביציות אך מתוכן רק אחת טובה. לאט־לאט חלחלה בי ההבנה שמדובר בתהליך כל כך אינדיווידואלי, שתלוי בכל כך הרבה גורמים, וכמות היא רק פקטור אחד שלא קובע הכל. בסופו של אותו יום ניגבתי את הדמעות ושיננתי לעצמי כמו מנטרה – זה מה שהגוף שלי עשה, וזה הכי טוב ונכון עבורי.
שורה תחתונה: נמנעתי מלהיכנס להשוואות עם בנות אחרות שעוברות את התהליך, מתוך הבנה שאלה פרטים שלא עונים על שום צורך, מלבד הלקאה עצמית.
אבל למה אתה צועק עליי
עד שהתחלתי להזריק הורמונים, לא ידעתי מהי המשמעות האמיתית של להיות הורמונלית, ואני מצטערת על כל אותן פעמים שנפנפתי במונח הזה כתירוץ לאכילת דלי גלידה לפני מחזור. לא משנה כמה הזהירו אותי מראש, ברגע האמת התקשיתי להכיל את תופעות הלוואי שהביאו איתן ההורמונים. אחת הסיבות היא כי ההשפעה נבנית, כלומר – את לא מרגישה משהו שונה מיד עם ההזרקה הראשונה. אבל אז נעלבתי עד עמקי נשמתי כשאבא שלי ביקש ממני להוריד את הרגליים מהשולחן והתפרצתי עליו בבכי: "אבל למה אתה צועק עליי?!", מה שהוביל לנזיפות מצד אמא שלי שכעסה עליו: "למה אתה מעיר לה, היא הורמונלית", מה שגרם לו להגיד – "אז תבכי, זה משחרר", משפט שגרם לי לבכות יותר. בכל מקרה, מאותו רגע אפילו השכנים לא פנו אליי בביקורת עד לסיום ההליך.
היו עוד תקריות כמו קצרים בתקשורת עם קולגות, התרגשות חסרת פרופורציות משירים ברדיו וגם תסמינים פיזיים כמו רגישות בחזה, נפיחות בבטן וגירוי של השחלות. אבל ההשפעה הכי משמעותית הגיעה דווקא אחרי השאיבה. בגלל העלייה החדה בהורמונים והצניחה הפתאומית בסיום ההזרקות חוויתי תופעות לוואי כמו עייפות קיצונית, חולשה וחוסר יכולת להתרכז ביותר ממשימה אחת ביום. ההרגשה הזאת ליוותה אותי ימים רבים אחרי השאיבה, וככל שהזמן עבר היה לי יותר קשה לקבל אותה ולהקשיב לגוף שלי, וכך הוספתי לכל המעמסה הזאת גם רגשות אשם שאני "עצלנית" כי אני לא מצליחה אפילו ללבוש טייץ כדי להתאמן, ולא חרוצה מספיק כי אני לא מגיעה לכל המטלות שלי ומוכנה ללכת לישון כבר בחמש בערב. בשלב כלשהו פניתי לרופא שלי שאמר שזה נורמלי לחלוטין, ושלרוב התחושות האלה משתפרות אחרי קבלת הווסת הראשונה.
שורה תחתונה: תבכי, זה משחרר.
פרק 4: רכבת הרים הורמונלית
(צילום: ירון שרון, דניאל פסו | עריכה: יפית שקרוב)
למי לספר
אם שואלים אותי - לכולם. אני מודעת לכך שיש היום המון ביקורת על שיתוף היתר ברשתות החברתיות, אבל רק בזכות כמה נשים אמיצות שתיעדו את הליך הקפאת הביציות שלהן, החלטתי לשקול את העניין. השיתוף מנרמל את השיח סביב הנושא הרגיש הזה. ככל שהבנתי שמבחינתי ההליך הזה הוא כמו ניתוח להוצאת שקדים, ואין לי במה להתבייש - פטפטתי עליו עם כל מי שרק היה מוכן לשמוע. בוקר אחד, בעיצומן של הזרקות ההורמונים, נתקלתי בפינת הקפה בחברה לעבודה ששאלה בתמימות: "מה שלומך?". מיד פרשתי בפניה את כל פרוטוקול הטיפול שלי. כשהבטתי בפרצוף המבוהל שלה הבנתי שהיא התכוונה ל"מה נשמע" נימוסי, וזכתה ביותר מידע משהתכוונה לשמוע עוד לפני הקפה של הבוקר. למעט הפדיחה, היה בשיתוף משהו מאוד משחרר: לא הייתי צריכה להסתיר למה אני לא פנויה בערבים בימי ההזרקות, או למה אני עייפה או בוכה פתאום כשהשיר "שבט אחים ואחיות" מושמע ברדיו.
התגובה שהכי הפתיעה אותי הייתה של הסבתא המרוקאית שלי, אישה שבגילי הייתה אמא לארבעה ילדים. תבינו, בשנים האחרונות בכל ערב חג או אירוע המחייב הרמת כוסית, תמיד הברכה הראשונה שלה מופנית אליי: "בעזרת השם בשנה הבאה בחתונה שלך". לכן כשסיפרתי לה, ציפיתי שאצטרך להגן על הבחירה שלי ולהצדיק את העובדה שאני מתעסקת בהקפאת ביציות במקום במציאת בן זוג, אבל היא פשוט אמרה: "בשעה טובה!". האנשים הקרובים אליי דאגו להעביר לי את המסר: "זה מה שבחרת, אנחנו איתך", וזו ההרגשה הכי חשובה שאפשר לתת למישהי שעוברת את ההליך הזה.
שורה תחתונה: אני מבינה נשים פחות פטפטניות ממני, שיעדיפו לשמור על ההליך בדיסקרטיות. אבל החיבוק שקיבלתי מהסביבה עזר לי מאוד.
פרק 5: מי יזריק לי?
(צילום: ירון שרון, דניאל פסו | עריכה: יפית שקרוב)
ומה להגיד לבחורים בדייטים
בשנה האחרונה יצאתי למעט מאוד דייטים בגלל הקורונה. כך יצא שבמשך שבעה חודשים לא פגשתי אנשים חדשים. לקראת ההליך חשבתי לעצמי – אם פתאום אכיר מישהו, האם אשתף אותו? האם זה יבריח אותו? או שדווקא ההפך, והוא יתמסר להליך ואפילו יזריק לי כל ערב וכך נתגבש לנו, כפי שראיתי בסדרה "עושות כותרות". מרגע שנכנסתי לתהליך עד הסבב האחרון, תקופה של קצת יותר משלושה חודשים, יצאתי לכמה דייטים עם שני בחורים שונים.
כשהבחור הראשון רצה שנקבע ביום השאיבה, מצאתי את עצמי מספרת לו בכנות שלא אוכל להיפגש ביום שני, כי אהיה בחדר ניתוח. בהתחלה היה נדמה לי שהוא נרתע, ומיד כתבתי נגדו כתב תביעה שלם בראשי, על חוסר הבגרות והפתיחות שלו כלפי הנושא. מאוחר יותר התברר לי שמיהרתי להסיק מסקנות ושהוא אכן פוחד, אבל ממזרקים. ביום השאיבה הוא אפילו זכר לסמס כמה דקות לפני, ודאג לברר מה שלומי אחרי, כך שלא הרגשתי שזה עניין גדול מבחינתו. לאחר כמה ימים, כשנרגעה השפעת ההורמונים, ותופעות הלוואי מהשאיבה חלפו, אכן נפגשנו. זה נגמר אחרי חודש בגלל חוסר התאמה.
בדייט עם הבחור השני גיליתי את מה שכבר ידעתי: אכן יש גברים שחוששים לצאת עם נשים בנות 35 כי הם פוחדים שהן לחוצות חתונה וילדים. הוא כנראה נלחץ כששמע שאני בעיצומו של סבב שני של הקפאת ביציות, גם אם על פניו הוא שידר שממש לא.
בשני המקרים עלתה בי התהייה אם הנושא הזה בעצם ריחף כל הזמן באוויר ואולי הכביד על שלב ההיכרות וההתחלה. היום אני מבינה שאני לא יכולה לשפוט אנשים שהמילה 'ביציות' גורמת להם למבוכה. זה שאני מרגישה בנוח עם הנושא, לא אומר שכולם חשים כמוני. עם זאת, אני לא חושבת שיכולתי להתנהל אחרת. הקפאת הביציות מאפשרת לי להרוויח עוד זמן נטול חששות וסטרס, וגם סוג של הצהרת כוונות לגבי העתיד, מה שמהווה אמצעי סינון לא רע בכלל.
שורה תחתונה: גבר שנרתע מדבר כזה הוא כנראה לא הפרטנר המתאים לי.
פרק 6: בשורות לא טובות
(צילום: ירון שרון, דניאל פסו | עריכה: יפית שקרוב)
אז מה עכשיו
בישראל 2020 אנשים עדיין סבורים כי רווקות מאוחרת היא תוצאה של בררנות, מגורים בתל־אביב והסתנוורות מאפליקציות הדייטים. אם שואלים אותי, הסיבות הן בשלות, טיימינג, רצון להגיע למערכת יחסים שלמים ומודעים יותר וכן, גם טיפת מזל. אני מצאתי בשימור הפריון פתרון שמאפשר לי לסנכרן בין הגיל הביולוגי שלי לדרך שבה אני בוחרת לצעוד. לא מדובר בתעודת ביטוח, מבחינתי זה כמו להוסיף לחבילת הקלפים שלי עוד אס. אין לדעת אם אצטרך אותו, אבל מרגיע אותי לדעת שהוא שם.
במהלך התקופה נתקלתי בכמה טורי דעה של רווקות שמבקשות מהסביבה לצאת להן מהרחם ולא להציע להן להקפיא ביציות. אני מודה: צרם לי לקרוא את זה, כי ככה בדיוק הרגשתי לפני שצללתי לעולם הזה. ואז גיליתי שהקפאת הביציות מאפשרת לי להמשיך לחפש, לפחד, להתלבט ולא לדעת, עד שאחליט אחרת.
העובדה שההליך אינו מסובסד לא תואמת לדעתי את אורח החיים המודרני, אלא משמרת קו מחשבה מיושן שלפיו יש רק דרך אחת להביא ילדים לעולם, ונשים צריכות לבלות את שנות ה־20 שלהן בהריונות ולא לדחות את הנושא למען בניית קריירה או חיפוש האדם הנכון. מקומם לחשוב שאנחנו לא יכולות קבל מימון חלקי להקפיא את הביציות שלנו בגילי 30 פלוס.
הופתעתי לגלות עד כמה התהליך פחות מורכב ומאיים משחשבתי. בסופו של דבר נאלצתי להתעמת עם מצב הפריון שלי, וגם עם שאלות כמו עד איזה גיל אתלה את נושא הבאת הילדים במציאת בן זוג, ואם הורות יחידנית או משותפת היא אופציה מבחינתי. השאלות האלה אילצו אותי לחשוב על דברים שדאגתי להדחיק היטב במהלך השנים.
היום, כשאני אחרי, והביציות שלי שמורות במכל הקפאה במינוס 195 מעלות, אני שמחה גם על זה.
שורה תחתונה: אני מקווה להביא ילדים עם בן זוג שאני אוהבת, אבל שום אלטרנטיבה אחרת כבר לא מפחידה אותי, וזה מבחינתי השחרור האמיתי.
פרק 7: היום הגדול הגיע
(הליך הקפאת ביציות פרק 6 - דניאל פסו)
אז באיזה גיל מומלץ להתחיל?
לפי ד"ר שביט, יש שני גורמים עיקריים שקובעים הצלחה: הגיל שבו הוקפאו הביציות וכמות הביציות. ככל שעוברים את ההליך בגיל צעיר ויש יותר ביציות, הסיכוי להיריון טוב יותר. לדוגמה, לאישה בת 34 עם שבע ביציות יש סיכוי טוב יותר מאישה בת 40 עם 20 ביציות. עוד נתון מעניין – גיל הביצית הוא זה שנחשב מבחינת הסיכונים שמלווים את ההיריון. כלומר, אם נכנסת להיריון בגיל 40+ עם ביציות של גיל 30, הסיכונים נמוכים יותר.
שאיבת ביציות: כמה זה עולה? והאם זה מסוכן?
"לפי מחירון משרד הבריאות, המחיר הוא 7,550 שקל למחזור אחד של שאיבה, לא כולל התרופות, שעלותן נעה בין 1,500 שקל ל־10,000 שקל, לפי גיל האישה ונתונים אחרים שלה. עם זאת, הרבה בתי חולים עושים הנחות לא מבוטלות, והביטוחים המשלימים משתתפים בצורה משמעותית בעלות", כך אומרת פרופ' טליה אלדר־גבע, מנהלת היחידה לאנדוקרינולוגיה וגנטיקה של הפוריות במרכז הרפואי שערי צדק, לשעבר יו"ר האגודה הישראלית לחקר הפוריות (איל"ה), וחברה במועצה הלאומית לרפואת נשים. כשמדובר בהקפאה בגלל צורך רפואי, המצב שונה: "שימור פוריות לנשים לפני כימותרפיה והקרנות נעשה במימון של שירותי הבריאות, וכן לנשים בסיכון לאובדן מוקדם של הפוריות על רקע גנטי, אימונולוגי ועוד".
כמה מחזורי שאיבה נעשים בדרך כלל?
"לפי החוק, אפשר לבצע עד ארבעה מחזורים או הקפאה של 20 ביציות, מה שקודם".
כמה שאיבות נעשות בישראל בשנה?
"זה משתנה משנה לשנה. ב־2011, שבה נכנס לתוקפו בישראל החוק לשימור הפוריות, המאפשר לכל אישה בגילי 41-30 להקפיא ביציות, התקיימו 100 מחזורי שאיבה, ב־2017 התקיימו 2,000 מחזורים, ובשנתיים האחרונות כבר יש מעל 2,500 בשנה. גם באירופה ובארצות־הברית יש מגמת עלייה".
במה תלויים שיעורי ההצלחה?
"בגיל האישה בזמן הקפאת הביציות ובמספר הביציות שהוקפאו, כמובן. ככל שהגיל צעיר יותר, כך גדלים הסיכויים. צריך להביא בחשבון גם את העובדה שמעבר לגיל 38 הרבה נשים לא יצליחו להגיע ל־20 ביציות גם בארבעה מחזורים. חשוב גם לדעת שנשים שיש להן רזרבה שחלתית ירודה, צריכות להקפיא ביציות בשלב מוקדם יותר. לכן אני חושבת שכל אישה צריכה לעשות בדיקות להערכת הרזרבה השחלתית בתחילת שנות ה־20 לחייה כדי לקבל החלטה מושכלת על עיתוי ההקפאה. מדובר בבדיקת דם פשוטה ואמינה, לבדיקת רמת ההורמון AMH. למרבה הצער, הבדיקה הזו עדיין אינה בסל הבריאות (אך כן מסובסדת בביטוחים המשלימים)".
וכמה הפשרות של ביציות מבוצעות בשנה?
"אנחנו לא יודעים במדויק, אבל ברור שמרבעון לרבעון יש עלייה".
מהם הסיכונים הכרוכים בהליך?
"סיכוניים מיידיים הם רגישות לתרופות, סיבוכי ההרדמה והפרוצדורה עצמה, וכן תסמונת גירוי יתר שחלתי (נדיר ביותר). לא מוכרים סיכונים משמעותיים לטווח ארוך".
מהם שיעורי ההצלחה ללידה כתוצאה מביציות שהופשרו?
"בנשים שהקפיאו ביציות בגיל 35 הסיכוי ללדת בכל מחזור של הפשרת ביציות והחזרת העוברים לרחם מגיע לכ־30%. בגיל הזה, בטיפולי הפריה חוץ־גופית עם ביציות 'טריות', הסיכוי ללדת הוא כ־33%, כלומר רק מעט גבוה יותר".
ואם מקפיאים עוברים?
"שיעורי ההיריון גבוהים במקצת, ההבדל קטן".
כמה זמן שומרים את הביציות המוקפאות?
"מחיר ההליך אינו כולל הקפאה, שמחירה 829 שקל לחמש שנים. כל אישה שמקפיאה ביציות חותמת מה תרצה לעשות בביציות כעבור חמש שנים. נכון להיום לא משמידים ללא אישור מהאישה".
