מבצע "שומר החומות" תפס את הדוגמנית ניבר מדר בארצות־הברית. "בראן (סוזר, בן זוגה, י"מ) ואני טסנו לפגישות עסקים במיאמי, ובהמשך ללוס־אנג'לס ולניו־יורק. המלחמה הורגשה היטב בכל המקומות האלה", היא מספרת.
איך הרגשת?
"היה לי מאוד קשה להיות רחוקה, נלחצתי כששמעתי על כל הטילים. הרגשתי שאני חייבת לקחת חלק במסע ההסברה למען ישראל. בדרך כלל אני מעדיפה לא להשמיע את דעתי הפוליטית, אבל כאן זה כבר היה עניין פטריוטי: הרגשתי שאני חייבת לתפוס עמדה ולתמוך בארץ שלי. המטרה שלי כמובן לא הייתה להפיץ שנאה ודברי אלימות, אלא להפיץ כמה שיותר ידע. הרגשתי שיש המון בּוּרוּת, אם זה מהחדשות שבהן שידרו הרבה פייק ניוז, ואם זה מכוכבים כמו בלה חדיד שלא רק הסיתה נגד ישראל אלא גם הפיצה מידע שגוי. שיתפתי כל הזמן בסטורי שלי סרטונים שמסבירים את המצב מנקודת המבט הישראלית ושמשקפים את העובדות הנכונות. היה לי חשוב להראות ולהסביר שאנחנו, הישראלים, ממש לא עם כובש ואלים כפי שנוטים להציג אותנו. בכל מקום שהגעתי אליו המשכתי להגיד בגאווה שאני ישראלית. גם אם אנשים הרגישו לא בנוח להיכנס איתי לשיח, למשל כשהייתי באיזו פגישה עסקית או בין חברים, היה לי חשוב להיכנס איתם לשיח ולהסביר להם את העמדה של ישראל".
"בדרך כלל אני מעדיפה לא להשמיע את דעתי הפוליטית, אבל כאן זה היה עניין פטריוטי: הרגשתי שיש בארצות־הברית המון בורות בגלל פייק ניוז או כוכבים כמו בלה חדיד. היה לי חשוב להראות ברשתות שאנחנו לא עם אלים כפי שנוטים להציג אותנו"
בן הזוג שלך מוסלמי. איך זה השפיע עליכם בתקופה הזאת?
"בראן לא ערבי וגם לא ממש מוסלמי. הוא אלווי, זרם באסלאם (שמקורו כנראה בזרם העלווי, י"מ) שנמצא רק בטורקיה. גם המוסלמים יוצאים נגד הזרם הזה. בראן אומר שהמוסלמים שונאים אותם יותר מאשר את היהודים. הוא עצמו חילוני לגמרי. הוא לא מכיר תפילה אחת, מעולם לא קרא בקוראן, ובחיים שלו לא היה במסגד. הוא תומך בישראל, מבין אותנו לחלוטין והיה לצדי לאורך כל התקופה הזו".
עם החבר, בראן סוזר
ריק נוראי
התקופה הזו לא הייתה קלה, אבל הקושי שלה התחיל הרבה קודם. מדר (25) זוכרת היטב את הבוקר שבו התעוררה, לפני שנה, בחדרה הזמני בבית משפחתה בשלומי, שמעה את אמה אומרת לה ולשתי אחיותיה הקטנות שהיא יוצאת לסופר, והבינה שהיא בדיכאון. "תביני, מגיל 21 גרתי רצוף בניו־יורק", מספרת מדר. "בפברואר 2020 באתי לארץ לצילומים לקמפיין של פדני ולביקור משפחתי. המטרה הייתה להישאר בישראל שבועיים, ובגלל זה באתי רק עם מזוודה קטנה. ואז בום. קורונה. הטילו סגר וסגרו את נתב"ג. השארתי בדירה בניו־יורק את כל הבגדים והחפצים שלי. את הכלבה השארתי אצל האקס. בהתחלה עוד היה נדמה שהכל זמני, שאוטוטו פותחים והכל חוזר לקדמותו. אבל עברו עוד שבוע ועוד שבועיים, ושום דבר לא השתנה. בגלל שסגרו את ניו־יורק לא הייתה אפילו חברת משלוחים שתשלח את הבגדים והחפצים שלי לארץ. הייתי צריכה לקנות הכל חדש. מבחינה כלכלית זה היה מאוד מלחיץ. נכון שהרווחתי סכומים יפים ויש קצת חסכונות, אבל בזמן הזה המשכתי לשלם על דירה בניו־יורק בלי לגור בה, שילמתי ביטוח לאומי, ותחושת האי־ודאות התחילה לנקר: מה יהיה הלאה?".
"אחרי שלושה חודשים אצל הפסיכולוגית הבנתי שלא משנה כמה אני מדברת, עדיין משהו בגוף שלי לא מרגיש בסדר. אמרתי לעצמי: 'חמודה, או שתיקחי את עצמך בידיים, או שאת מגיעה למקומות מאוד שחורים'"
ומבחינה נפשית?
"זה היה הכי קשה. אני רגילה לחיות על הדקה ה־90. מסיימת עבודה במילאנו, משם קופצת על מטוס לאוסטרליה, קצב מהיר. פתאום כל העולם סגור. לא טסתי לשום מקום, לא הלכתי לשום מקום, לא עשיתי כלום. מחיים מלאי עשייה מצאתי את עצמי בשיעמום הכי גדול, בריק נוראי. זה משפיע על הנפש ברמות קשות. כבר בתור ילדה סבלתי מדיכאונות והתקפי חרדה, אבל בקורונה זה הגיע לרמות קיצוניות. לפני כן מעולם לא פניתי לטיפול, אבל הפעם הבנתי שאין לי ברירה. בהתחלה הלכתי לפסיכולוגית. הרגשתי ממש טוב לדבר איתה, היה לי כל כך הרבה מה להוציא, אבל אחרי שלושה חודשים הבנתי שזה לא מספיק, שלא משנה כמה אני מדברת, עדיין משהו בגוף שלי לא מרגיש בסדר. זה היה השלב שאמרתי לעצמי: 'חמודה, או שתיקחי את עצמך בידיים, או שאת מגיעה למקומות מאוד שחורים'".
מה זה אומר מקומות שחורים?
"מאוד־מאוד שחורים".
מחשבות אובדניות?
"כן, בדיוק זה. אז פניתי לפסיכיאטר, סיפרתי לו על חיי, והוא אבחן שאני סובלת מדיכאון כרוני. הוא רשם לי פריזמה, כדורים פסיכיאטריים, ומהר מאוד היה שיפור ניכר".
יש שהיו נלחצים מאבחנה כזו.
"אני דווקא שמחתי. במשך שנים, בגלל מה שיש לי, סבלתי מחוסר ביטחון. בתור ילדה סבלתי מתגובות קשות של הסביבה. אמרו שאני עצלנית, שאני לא חברותית. פתאום הבנתי שלכל הבולשיט שחוויתי יש סיבה. שיש לזה הסבר ביולוגי. שאני לא באמת עצלנית. ובאמת, כשאני בטוב, אני הכי פרודוקטיבית. הפסיכיאטר הסביר לי שזה משהו במוח שלי. הוא נתן לזה שם ואמר שיש לזה פתרון, שאני יכולה לקחת כדור והכל יהיה בסדר. מבחינתי זו הייתה הקלה גדולה".
רק כיום מבינה מדר מה שלא הבינה, בזמן אמת: כבר מגיל צעיר סבלה מדיכאונות קשים, "אבל לא הייתי מודעת לזה. אף אחד לא היה מודע".
"הפסיכיאטר הסביר לי שזה משהו במוח שלי. הוא נתן לזה שם ואמר שיש לזה פתרון, שאני יכולה לקחת כדור והכל יהיה בסדר. מבחינתי זו הייתה הקלה גדולה"
במה זה התבטא?
"לא רציתי לצאת מהמיטה בבוקר. הייתי הולכת לבית הספר בכוח. לא בער בי הרצון ללמוד, וכשחזרתי הביתה לא בער בי הרצון לשחק עם חברים. מאחר שאני הבכורה וההורים שלי היו צריכים לעבוד, הייתה לי סיבה טובה להישאר בבית, כי הייתי צריכה לשמור על שתי האחיות הקטנות שלי (היום בנות 20 ו־19, י"מ). גם המורים התייחסו אליי רע. הייתי יושבת בכיתה, הם ראו שאני לא מקשיבה והשפילו אותי בפני כל הילדים. אמרו שאני עצלנית או אמרו להורים שלי בנוכחותי: 'מהילדה הזאת לא יֵצא כלום'. הם נתנו לי תחושה שאני טיפשה ולא תקשורתית".
איך התקפי חרדה ודיכאונות משתלבים עם קריירת דוגמנות מצליחה?
"זה לא פשוט בכלל. ממש עד לאחרונה, עד הרגע שבו הלכתי לפסיכיאטר, סבלתי מדיכאונות. אם היו לי צילומים, הייתי מכריחה את עצמי לצאת מהמיטה, אבל ברור שהתנהלתי בצורה לא טובה על הסט. לא הייתי רעה או משהו, אבל היה נראה שאני חווה יום לא טוב. אם לא היו צילומים הייתי יכולה להיות במיטה יום שלם, אפילו שבוע שלם. הייתי ישנה עד מאוחר, מזמינה ארוחת צהריים, רואה טלוויזיה כל היום. לי כבר אין מה לראות בנטפליקס. ראיתי הכל".
"הדיכאונות גם גרמו לי לאכילה רגשית. כשלא טוב לי, אני אוכלת. ובתור דוגמנית, אפילו אם את מעלה קילו, זה מורגש וזה אסור. תמיד באו אליי בטענות, בארץ ובחו"ל. היו אומרים, 'מה הבעיה להתאמן שלוש פעמים בשבוע ולאכול סלט עוף?'. לא הבינו שאני לא יכולה"
וזה פוגע בעבודה?
"ברור. בימים כאלה לא הייתי מסוגלת לענות לטלפונים או להשיב למיילים. אם בדיוק הציעו לי עבודה, הייתי מפסידה אותה. הדיכאונות גם גרמו לי לאכילה רגשית. כשלא טוב לי, אני אוכלת. ובתור דוגמנית, אפילו אם את מעלה קילו, זה מורגש וזה אסור. לפני כל אודישן מודדים היקפים מחדש. הרבה פעמים העירו לי כי לא הייתי במידות הנכונות והפסדתי עבודות בגלל זה. תמיד באו אליי בטענות, בארץ ובחו"ל. היו אומרים, 'מה הבעיה להתאמן שלוש פעמים בשבוע ולאכול סלט עוף?'. לא הבינו שאני לא יכולה. שיש ימים שטוב לי ואז אני יכולה להתאמן ולאכול כמו שצריך, ויש ימים שאני פשוט לא מסוגלת. אנשים לא מבינים מה זה לסבול מדיכאון. שמה שנראה הפעולה הכי בסיסית - לקום בבוקר ולצאת מהמיטה - בשבילי זו מלחמה".
5 צפייה בגלריה
"אם לא היו צילומים הייתי יכולה להיות במיטה יום שלם, אפילו שבוע שלם"
(צילום: דודי חסון, נועה נוזי'יק)
ג'נטלמן של החיים
את בן זוגה הנוכחי, בראן סוזר (43), איש נדל"ן טורקי שחי רוב הזמן בניו־יורק, הכירה לפני שלוש שנים בארצות־הברית דרך חברים, אבל רק בשנה האחרונה הפכו לזוג. לדברי מדר, מהרגע הראשון שהכירו סוזר לא הסתיר שהוא מעוניין, והיא זו ששמה ברקסים. לעובדה שהוא אלווי, פלג שמשתייך לאסלאם, בהחלט היה חלק בזה. "אמנם לו ולמשפחתו אין כל קשר לדת", היא אומרת, "אבל ישראל היא מדינת דת, ומאוד קשה לאנשים בה לקבל את האחר. ברור שחששתי להיכנס איתו לקשר ומאיך שיקבלו את זה אצלנו. זו הסיבה שגם אחרי שהתחלנו לצאת, אמרתי לו שאני רוצה שניקח את הדברים באיזי. אמרתי לו, 'בוא נתקדם ונראה'".
"בראן חילוני לגמרי, מעולם לא קרא בקוראן ובחיים שלו לא היה במסגד. אבל ישראל היא מדינת דת, וקשה לאנשים בה לקבל את האחר. ברור שחששתי להיכנס איתו לקשר ומאיך שיקבלו את זה אצלנו"
איך התאהבתם?
"באוגוסט האחרון, כשפתחו את השמיים, הרגשתי שאני חייבת לטוס ולהתאוורר. טסתי לטורקיה עם חברים, כי באותו זמן היא הייתה אחת המדינות היחידות שלא היה צריך להיכנס לבידוד כשמגיעים אליה. בראן, כמוני, הגיע כמה חודשים קודם לביקור מולדת בטורקיה ונתקע שם בגלל הקורונה. אז הוא הצטרף לטיול, הראה לנו מקומות, ואחרי כמה שבועות התחלתי לראות אותו באור אחר. הוא ג'נטלמן של החיים, חכם, משכיל, כריזמטי וחתיך על־חלל. התחלנו לעבור לפסים רומנטיים, ואחרי חודש בערך הבנתי שהתאהבתי בו לגמרי. אז כבר לא היה אכפת לי שהרומן שלנו יצא החוצה. הבנתי שאני מאושרת, שהוא עושה לי טוב יותר מכל הגברים הקודמים שיצאתי איתם, ושזה מה שהכי חשוב".
גם הוא מפורסם בארצו. איך מקבלים שם את הזוגיות שלכם?
"בהרבה פרגון. זה לא שאין שם שנאה כלפי יהודים, בדיוק כמו שאצלנו יש שנאה כלפי לא יהודים. אבל טורקיה בסך הכל מדינה מודרנית. נתקלתי רק בדיווחים מפרגנים, וגם המשפחה שלו והחברים שלו קיבלו אותי בחום. כשאני שם, אנחנו גרים בדירה שלו באיסטנבול".
הקמת משפחה זה משהו שעומד על הפרק מבחינתכם?
"כן, הוא רוצה. אבל שנינו מעדיפים כרגע להתקדם לאט".
לאחרונה החליטה מדר להפסיק עם הכדורים הפסיכיאטריים. "הרגשתי שהגעתי לשלמות עם עצמי", היא מסבירה, "שהיום כבר אוכל להתמודד עם התקף חרדה או דיכאון. שאני יכולה לדבר ולהיתמך על ידי הסביבה שלי, להרים טלפון להורים או לחברים ולהגיד 'לא טוב לי. אני צריכה עזרה'. יש לי כדורי הרגעה אס.או.אס שאני יכולה לקחת בימים מאוד חרדתיים, אבל בסך הכל אני מרגישה שבזכות הטיפול שעברתי כבר יש לי כלים להתמודד".
נוסף על היותה פרזנטורית של פדני בשלוש השנים האחרונות ושל פקטורי 54, מדר יזמה לאחרונה פרויקט למען אגודת אלו"ט (שפועלת לקידום ילדים ובוגרים עם אוטיזם).
למה דווקא אלו"ט?
"זה נושא שקרוב ללבי, בין היתר כי יש לי בן דוד עם אוטיזם. בהתחלה היה לי קשה למצוא את הדרך שבה אני יכולה לחולל שינוי, אבל אז הבנתי שכל שינוי גדול יכול להתחיל בצעד קטן. בתור התחלה מספיק להתנדב למשהו קיים. פניתי לאלו"ט ואמרתי להם שאני מעוניינת לעזור. במסגרת הקמפיין הצטלמתי לקולקציה שיזמתי עבור 'פקטורי' ושהרווחים ממנה יועברו לעמותה. בנוסף אני עובדת עם פדני על פרויקט שקשור לאלו"ט שבקרוב יראה אור".
הראיון המלא עם ניבר מדר מתפרסם בגיליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
