שמונה שנים עברו מאז היום שטלטל את חייה, ורותי רבינוביץ עדיין לא נרגעה מצירוף המקרים המדהים שהוביל אותה להתחקות אחר חייה של אמה והוליד את ספרה "הגלויות" (הוצאת אוריון), שיצא לאור לאחרונה.
זו הייתה שבת חורפית ושקטה, ורותי, אספנית עתיקות, שכבה על הספה בסלון ביתה וגלשה באינטרנט באתר של מכירות פומביות. היא גללה ועברה על גלויות ישנות של נופי הארץ, וכשהתעייפה וכבר החליטה לסיים ולכבות את האייפד, ראתה לפתע אוסף גלויות ולידן הכיתוב: "התכתבות משפחתית מעניינת - משפחת אנדל, שנת 1939".
"זה עניין אותי", היא אומרת, "כי אנדל הוא שם הנעורים של אמא שלי. התחלתי לעבור על הפריטים, והתעוררתי כאילו קיבלתי זריקת קפאין לוורידים".
מה היה שם שכל כך עורר אותך?
"גיליתי 23 גלויות שנשלחו אל הנערה רגינה אנדל שהתגוררה באנגליה: 15 גלויות בגרמנית וביידיש מאת הוריה חיים־הרמן ואסתר אנדל מגלדבק, גרמניה, שלוש גלויות מאחותה סופי באמסטרדם, וחמש גלויות מאת אחיה מקס בפריז. בום! כל השמות, המקומות והתאריכים התחברו לסיפור של המשפחה שלי. לא היה לי ספק שהגלויות האלה נשלחו אל אמא שלי".
"היו לי המון שאלות: איפה היו הגלויות האלה עד היום? מה כתוב בהן? מה אני עושה עם זה? ואז קראתי שוב והתברר לי שהגלויות כבר נמכרו. בית מכירות ישראלי שהחזיק בהן מכר אותן חודשיים לפני כן לסוחר עתיקות יהודי מבלגיה תמורת 650 דולר.
"אמרנו לסוחר מבלגיה שהגלויות נשלחו אל אמא שלנו והן שייכות לנו, אבל הוא לא היה מוכן להעניק לנו וגם לא הסכים למכור במחיר שהוא עצמו קנה. הוא דרש 1,500 דולר. זה היה מרגיז, אבל החלטנו לשלם וזהו"
"שאלתי את עצמי מה עושים עכשיו, והתקשרתי מיד לאחותי, אסתר ליפשיץ, שנקראת על שם סבתנו אסתר אנדל. גם לה היו שאלות: את מי זה מעניין חוץ מאיתנו? למה מישהו קנה את ההתכתבות של אמא עם משפחתה? ולמה שמישהו יקנה את זה ממנו? אבל אותי עניין בעיקר מהי ההסתברות למצוא באופן אקראי לחלוטין - מבין מיליארדי פריטים שנמכרים באינטרנט - דווקא את הגלויות 'שלנו'.
"החלטנו לעשות מעשה. פנינו לבית המכירות, הצגנו את עצמנו כבנותיה של הנמענת, וקיבלנו מהם את הטלפון של הסוחר מבלגיה. צלצלנו אליו, דיברנו איתו בטלפון בעברית, אמרנו שהגלויות נשלחו אל אמא שלנו והן בעצם שייכות לנו, והוא היה מוכן לשלוח לנו צילום של הגלויות, אבל את הגלויות עצמן לא היה מוכן להעניק לנו וגם לא הסכים למכור במחיר שהוא עצמו קנה. הוא דרש 1,500 דולר ולא היה מוכן להתפשר בשום אופן. זה היה מרגיז מאוד, חלפה בראשי המחשבה ללכת עם זה לבית המשפט, אבל בסוף החלטנו שזה ייקח לנו שנים והמון אנרגיות שליליות. החלטנו לשלם וזהו".
רותי זוכרת את ההתרגשות הגדולה, את הימים שבאו אחרי הגילוי, וגם את יום השבת ההוא, שבו גילתה את הגלויות ובסופו סיפרה לחברה על החוויה העזה שעברה. "היא נתנה לי לדבר, שתקה, ואז אמרה לי: את יודעת מה התאריך היום? 9 בנובמבר, 75 שנה לליל הבדולח".
זה תאריך משמעותי במיוחד עבורך?
"אמא שלי תמיד סיפרה שזה היה היום שבו הבינה שהיא חייבת לצאת מגרמניה. מזל שהיא הספיקה. היא הייתה כבר נערה בת 17, והיא הגיעה לאנגליה ב'קינדרטרנספורט' (משלוחי הצלה של ילדים יהודים מגרמניה הנאצית) ממש ברגע האחרון, כי הוציאו לשם רק ילדים רק עד גיל 18".
8 צפייה בגלריה
משפחת אנדל, תמונה שצולמה ככל הנראה ב־1928. רגינה, אמה של רותי (מוקפת בעיגול) ולידה אחיה מקס וסופי. מימין: ההורים הרמן חיים ואסתר והדודה סאלה
(צילום: אלבום פרטי)
צריף רעוע, רכוש משותף
באנגליה, מספרת רותי, נשלחה אמה לחוות ההכשרה תורנהם פולד של "ברית חלוצים דתיים". "היא שהתה שם עשרה חודשים ואז הצליחה לקבל סרטיפיקט והגיעה לפלשתינה. מצאתי את שמה בארכיון הבריטי הלאומי בתוך רשימת הנוסעים הזרים שיצאו מאנגליה ב־1939. היא יצאה מנמל סאות'האמפטון בערב חג המולד, 23.12, על אונייה שהפליגה לאוסטרליה ועצרה בנאפולי ובחיפה, והגיעה ארצה בינואר 1940".
מה את יודעת על חוות תורנהם פולד?
"עשיתי על זה תחקיר שלם. זו הייתה חווה פרטית שיהודי בריטי קנה כדי להקים בה הכשרה עבור ילדי הקינדרטרנספורט לקראת העלייה ארצה. היא הייתה קרובה לעיר מנצ'סטר וקיימה יחסי גומלין עם הקהילה היהודית שלה, שתרמה והתנדבה שם. במשך תקופת קיומה עברו בחווה כמה עשרות יהודים, נערים ונערות מגרמניה ומאוסטריה, שגרו בצריפים רעועים שהגשם דלף דרכם. ההכשרה התנהלה כמו קיבוץ, עם רכוש משותף, הייתה להם רפת והם סיפקו חלב כשר ליהודי מנצ'סטר. בבוקר הם עבדו בחקלאות ואחרי הצהריים למדו עברית, אנגלית, היסטוריה של ארץ ישראל ושיעורי דת. הם ניהלו גם חיי תרבות מגוונים עם הרצאות ודיונים על נושאים פילוסופיים. החווה התפרקה בשנות ה־40 המוקדמות".
"כשהוצאתי את הגלויות מהמעטפה, הרחתי אותן ונגעתי בהן בגעגועים ובהתרגשות. לאורך כל העבודה חשבתי: מי שולח היום גלויות? מי כותב מכתבים? ומה נשאר בכלל אחרינו מכל המיילים והווטסאפים שאנחנו שולחים היום?"
מה הרגשת כשהגלויות הגיעו לרשותך?
"אני זוכרת שהוצאתי אותן מהמעטפה, הרחתי אותן ונגעתי בהן בגעגועים ובהתרגשות. אחר כך פרשתי אותן על השולחן והתחלנו במלאכת התרגום. אחותי ואני דוברות גרמנית ויידיש מהבית. ההורים שלנו תמיד דיברו אלינו בגרמנית, ואנחנו ענינו להם בעברית. ולמרות זאת זה היה אתגר - כתב היד לא היה ברור לגמרי, ובחלקו היה דהוי, מקומט ומוכתם. נעזרנו בקרובת משפחה שדוברת גרמנית כשפת אם, וישבנו יחד לעבודה של פיצוח כתב סתרים, מילה אחר מילה, תאריך אחר תאריך. לאורך כל העבודה חשבתי: מי שולח היום גלויות? מי כותב מכתבים? ומה נשאר בכלל אחרינו מכל המיילים והווטסאפים שאנחנו שולחים היום? זה לא כמו לשבת ולכתוב מכתב".
מה ידעת על חייה של אמך בגרמניה, לפני שנשלחה לאנגליה?
"אמא הייתה אישה דברנית, אבל לא נהגה לדבר על הדברים הכואבים. ידעתי עליה רק פרטים ביוגרפיים שטחיים. בארץ שמה היה רבקה לב, אבל ידעתי ששם נעוריה היה רגינה אנדל, שאביה היה חייט ואמה עקרת בית, ושהם נספו בשואה.
"אמא לא נכנסה לפרטים, ואני אולי לא שאלתי מספיק. כנראה שעצם האזכור של המשפחה היה נושא כאוב. ידעתי רק שהמשפחה התפזרה לכל עבר עוד לפני המלחמה. המצב בגרמניה כבר היה רע מאוד, וההורים רצו להציל את הילדים. סופי, אחותה של אמא, קיבלה ויזה להולנד ועזבה לשם. אמא יצאה לאנגליה בקינדרטרנספורט. האח מקס קיבל מתנת בר מצווה, נסיעה לדוד בצרפת למשך מספר חודשים, וכשהמצב בגרמניה החמיר, ההורים ביקשו שיישאר שם. הוא נשאר בצרפת ועבר שם את המלחמה".
את יודעת איך הוריה של אמך מצאו את מותם ומה עלה בגורלם של סופי ומקס?
"אני יודעת שהוריה של אמא נשלחו בינואר 1942 לגטו בריגה, לטביה, ושם, לפי רישומי הגרמנים, הם נספו. דודה סופי נשלחה מאמסטרדם לאושוויץ. היא לא שרדה. הדוד שלי מקס, שהסתתר בצרפת בזמן המלחמה, התחתן עם צרפתייה ונשאר שם. הוא ואמא היו היחידים ששרדו מהמשפחה הגרעינית. דוד מקס הגיע לבקר אותנו מספר פעמים, ואנחנו גם ביקרנו אותו".
"כשאנחנו צעירים אנחנו חושבים שהורינו יהיו שם תמיד. אנחנו מתעוררים מאוחר מדי, כשכבר אין את מי לשאול. רק אז מתחילים לחפש קרובי משפחה רחוקים ולהרכיב אילן שורשים. נעזרתי בעבודת השורשים שבתי עשתה בבית הספר, כי ההורים סיפרו לנכדים דברים שלא סיפרו לילדים"
יש לך ייסורי מצפון לגבי השיחות שאף פעם לא ניהלת עם הורייך?
"כשאנחנו צעירים אנחנו חושבים שהורינו יהיו שם תמיד. אנחנו מתעוררים מאוחר מדי, כשכבר אין את מי לשאול את השאלות החשובות - על הילדות שלהם, על הנעורים, מה הם עשו ומה הם חשבו. רק אז מתחילים לחפש קרובי משפחה רחוקים ולהרכיב אילן שורשים. בשלב התחקיר נעזרתי בעבודת השורשים שהבת שלי עשתה בבית הספר, כי ההורים שלנו סיפרו לנכדים דברים שלא סיפרו לילדים. מהעבודה הזאת למדתי על הבית שאמא גדלה בו ומצאתי פרטים שעזרו לי לספר את הסיפור שלה".
בזכות סירה גנובה
אמה נפטרה בשנת 2008, כשהיא בת 87. "היא מעולם לא הזכירה את הגלויות שאבדו לה, והיא דווקא דיברה הרבה על ארגז שנעלם לה כשעלתה לארץ והיה מלא במזכרות מבית הוריה: הבובה שלה, הכרית, חליפה שאביה תפר לה לקראת הנסיעה. אז אולי הארגז בכל זאת הגיע לארץ והגלויות היו בתוכו".
ניסיתן לברר מי שמר על הגלויות האלה במשך 75 שנה?
"השאלה הזו והשאלה אילו חפצים נוספים נשמרו מתכולתו של הארגז הן עדיין תעלומה גדולה. ביקשנו מבית המכירות פרטים על מי שהעביר להם את הגלויות למכירה, אבל הם סירבו להשיב לנו בגלל צנעת הפרט. אני אשמח מאוד אם פרסום הכתבה יביא לאיזשהו גילוי".
רבינוביץ (64), תושבת חיפה, נשואה, אם לשלושה וסבתא לשתי נכדות, היא בוגרת החוג להיסטוריה, שפה וספרות אנגלית באוניברסיטת חיפה, חובבת אספנות וירידי עתיקות. לפני שנה וחצי פרשה לגמלאות מאוניברסיטת חיפה, שם הייתה, בתפקידה האחרון, ראש אגף המינהל. "יש אנשים שחוששים מאוד מהפנסיה", היא אומרת, "אבל אני ידעתי בדיוק מה אעשה: אכתוב את הספר".
"אמי מעולם לא הזכירה את הגלויות שאבדו לה, והיא דווקא דיברה הרבה על ארגז שנעלם לה כשעלתה לארץ והיה מלא במזכרות מבית הוריה. אז אולי הארגז בכל זאת הגיע לארץ והגלויות היו בתוכו"
הסיפור אכן יוצא דופן, זועק שיכתבו אותו.
"כן. לפעמים אני חושבת על עצמי - נולדתי בחיפה, עברתי שלוש דירות שכולן בתוך שכונת נווה שאנן, למדתי בתיכון, הייתי בתנועה, התגייסתי לצבא, למדתי באוניברסיטה, ואז עבדתי שנתיים בבנק ואחר כך עבדתי באוניברסיטה עד גיל הפרישה. לא פרצתי שום גבול, לא קרה לי שום דבר דרמטי, חייתי חיים כאלה שקטים.
"זה נורא משעמם, ובעיקר יחסית למאורעות הדרמטיים והדברים הנוראים שעבר הדור של הוריי. לכל אחד מהם יש סיפור חיים שיכול למלא ספר. למשל, הסיפור של אבא שלי. המשפחה שלו ברחה מגרמניה לאיטליה בשנת 1935. כיוון שאביו היה טבח, מקצוע מבוקש בפלשתינה, סבא וסבתא שלי קיבלו סרטיפיקט ועלו ארצה, אבל הילדים שלהם היו כבר מעל גיל 18 והם נתקעו באיטליה".
ההורים בפלשתינה והילדים באיטליה. הם הספיקו להגיע לפני המלחמה?
"כן. סבא הועסק כטבח על האונייה 'תל־אביב', האונייה העברית הראשונה ששטה בקו טריאסט־חיפה, וסידר לאבא ולאחיו לעבוד על האונייה כנערי סיפון. האונייה הזו לא הפליגה הרבה זמן, רק שנתיים, עד שפשטה את הרגל. הייתה שביתת עובדים, היא נתקעה בנמל חיפה, ובזמן שהיא עגנה שם שמו עליה שמירה כדי שאנשים שלא צריכים לרדת לא ירדו. אבא סיפר שלילה אחד היה שומר יהודי ובלילה הבא שומר ערבי, ובזמן שהשומר הערבי ישן הם גנבו את הסירה שלו וברחו לחוף. ככה הם עלו לארץ בצורה בלתי לגאלית. אחרי זה הוא שירת בצבא הבריטי שש שנים. איזה סיפור חיים".
לא היה חרם בבית
כשהיא נשאלת על זיכרונות מבית הוריה, מספרת רבינוביץ: "אבא שלי היה אדם שקט. בנעוריו בגרמניה למד להיות קונדיטור, ובארץ עבד קשה מאוד במאפייה. החג האהוב עליו היה פסח, אז המאפייה הייתה סגורה. הוא נהנה משנות הפנסיה שלו, אהב לעבוד בגינה, לטפל בנכדים. הוא נפטר בשנת 2002 בגיל 87. אמא הייתה הדומיננטית בבית, אהבה לדבר, אהבה אנשים. היא הייתה יורדת לזרוק זבל ושוכחת לחזור. אחרי שעה היינו שואלים אותה 'אמא, איפה היית?', והיא הייתה אומרת 'אוי, השכנה תפסה אותי לשיחה'. היא הייתה אישה מאוד ישרה, אומרת בדיוק את מה שהיא חושבת, ללא כחל ושרק. כשרק הגיעה ארצה היא התפרנסה מעבודות ניקיון. אחרי החתונה הייתה עקרת בית ועסקה בגידול שלנו. היא הייתה אימהית, דאגנית ומפנקת".
חשבת אי־פעם שתכתבי ספר על נעוריה?
"האמת היא שלא ציפיתי שמהסיפור של הגלויות יֵצא ספר של 250 עמודים. התחלתי בכתיבת סיפור קצר, ולאט־לאט הוא התרחב. רציתי לבטא מה אמא שלי הרגישה כשהיא קיבלה את הגלויות האלה מהוריה בגרמניה, בזמן שהיא כל כך רחוקה באנגליה.
"הגלויות כאילו מינוריות, אבל סיפורי היום־יום של הוריה משרטטים תמונה של מצוקה הולכת וגוברת. גרמניה הלכה וסגרה עליהם. אז זה לא סיפור שואה קלאסי של מחנות ריכוז, אבל זה הסיפור שליד. עד אז לא ישבתי וחשבתי על אמא שלי כנערה ומה עבר עליה, כתבתי את הספר קודם כל בשבילי, אבל זה היה תהליך מאוד מעניין וזה עשה לי טוב".
ואז?
"ביקשתי חוות דעת ממישהי שעבדה בהוצאות לאור ומכירה את התחום, והיא אמרה שרואים שיש לי כישרון כתיבה אמיתי אבל הוסיפה שהנושא של השואה 'כאילו מוצה כבר'".
"היא אמרה שהוצאות הספרים כבר לא רוצות להשקיע בסיפורי שואה, ולכן כדאי לפנות להוצאות קטנות. שלחתי את הספר לשלוש הוצאות ספרים בתחילת ימי הקורונה, קיבלתי שני סירובים, ואז חזרו אליי מהוצאת 'אוריון' ויצאנו לדרך.
"הגלויות כאילו מינוריות, אבל סיפורי היום־יום של הוריה של אמא משרטטים תמונה של מצוקה הולכת וגוברת. גרמניה הלכה וסגרה עליהם"
"בגלל הקורונה הספר התעכב, אבל עכשיו הוא בחנויות וגם זמין דיגיטלית באתר 'עברית'. ובכל זאת הגיע אליי מייל מאדם שאני לא מכירה, שקנה את הספר וכתב לי שקרא אותו בשקיקה. התברר שאמא שלו הייתה גם היא בהכשרה בשטקלסדורף, גם אמא שלי הייתה שם עוד לפני שנשלחה לאנגליה, והיו לו כל מיני שאלות. שלחתי לו מאמר שמצאתי ותמונות, ושוחחנו. זה חיבר אותי לאנשים שזה נוגע להם".
את רואה את עצמך כבת הדור השני?
"לאו דווקא בתור דור שני, אבל כבת לעם היהודי שהשואה היא הנושא המשמעותי והכאוב בהיסטוריה שלה. חלק גדול מהמשפחה שלי - סבא, סבתא, דודה מהצד של אמא, וכל המשפחה הגדולה של אבא חוץ ממשפחתו הגרעינית - נספו בשואה. בכל יום שואה אני מדליקה לזכרם נר זיכרון וצופה בכל סרטי השואה, ואני נדהמת מהסיפורים שנחשפים שם. ההורים שלי לא חזרו לגרמניה הרבה שנים. כשהם היו כבר מאוד מבוגרים הם נסעו פעם אחת לפגוש מכרים ומשפחה בבאדן־באדן. אבל לא היה חרם בבית. להפך, הוריי תמיד אמרו שתוצרת גרמנית היא תוצרת טובה".
הגלויות שנמצאו: ההורים בגרמניה כתבו לאמה של רותי, שהייתה באנגליה
16.3.39
רגינה ילדה אהובה,
את גלויתך היקרה קיבלנו, ומה שאת כותבת, שהמסמכים הגיעו מאוחר — זה נכון. כשנהיה בחוץ המסמכים יעזרו, כי הם יקדמו אותנו בתור לוויזה. עכשיו נצטרך לחכות עוד הרבה זמן. אם היה לך מכר שיכול לערוב לנו, כדי שנוכל לחכות באנגליה לוויזה לארה"ב, זה יכול היה לעזור. איך את מעבירה את הזמן שלך? כתבי הכל בפרוטרוט. איך את מסתדרת עם אנשי ההכשרה? ולאן את הולכת כל ימי השבוע? קיבלתי מסופי שלוש תמונות קטנות מאמסטרדם. היא נראית, בלי עין הרע, טוב מאוד.
בעניין השמלה שלך — התופרת עדיין לא סיימה את התפירה, ולכן צריך לחכות עוד עם המשלוח, אבל נראה שהיא יצאה נחמד מאוד. נשלח אותה אלייך כשתהיה מוכנה. חוץ מזה אין כל חדש. הישארי בריאה ועליזה, ילדתי היקרה רגינה. שולחים לך ברכות לבביות ונשיקות שני ההורים שלך והאחים, ואנו מאחלים לך את הטוב ביותר. בעזרת השם נתראה בקרוב.
12.4.39
ילדתי האהובה רגינה!
קיבלנו את הגלויה האהובה שלך, וקראנו אותה בשמחה. תודה לאל ששלומך טוב. הייתי בשני הלילות של הסדר אצל גברת היימברג, כי אבא היה ב־DUMTE. היו לנו מספיק מצות. אלוהים לא זונח. הוא דואג לנו. רק מה יהיה? עוד חבילה קיבלנו. ילדתי היקרה, רגינה, מה שאת כותבת בקשר לעבודה במשק בית זה מתאים לי, אם את חושבת שאני אוכל לעשות זאת. אני לא מפחדת מהרבה עבודה. יותר מאשר לעבוד, אי אפשר לדרוש. ילדתי היקרה רגינה, אם את יכולה להשיג עבורי משרה, אז דאגי שזה יהיה כמה שיותר מהר, כי מהעבודה של אבא זה לא מספיק לשכירות, ותמיד מתרגזים שאין מספיק כסף ואי אפשר לקנות כלום. זה יהיה לי נחמד אם אני אוכל לבוא לאנגליה ואוכל להרוויח משהו ולהיות יחד איתך, כי אני לא מפחדת מעבודה. כתבי לי על כך, כמה שיותר מהר. חוץ מזה אין חדש.
הישארי בריאה ועליזה, ילדתי האהובה רגינה.
ברכות ונשיקות מהאהובים עלייך — ההורים והאחים. מסרי ברכות גם למשפחה המאמצת שלך.
22.8.39
ילדתי היקרה רגינה,
אני מודיעה לך בשמחה שהייתי באָאכֶן, והצלחתי לשחרר את אבא. תודה לאל על כך. העיקר שאני יחד עם אבא. אנחנו בינתיים אצל גברת היימברג. אנחנו צריכים עכשיו להתחיל מהתחלה. היינו היום בתחנת המשטרה להתייצבות, שאנחנו ללא קורת גג. שהמשטרה תדאג לנו לחדר אצל צווילנברג ואיך שזה יהיה איתנו. והלאה אני לא יודעת. בשבילנו אין מקום. אנו צריכים להמשיך הלאה.
ילדתי היקרה רגינה, אל תדאגי לנו, אלוהים לא יעזוב אותנו לבד בצרות האלה. כתבתי לדודה אַלטֶה על הצרה הזאת, אם היא יכולה לעזור שאנחנו נבוא לאנגליה. אנחנו מקווים שהכל יצליח.
הישארי בריאה ועליזה, ילדתי היקרה רגינה. הרבה ברכות ונשיקות מהורייך האוהבים.
1.9.39
ילדתי היקרה רגינה,
את הגלויה האהובה שלך קיבלנו.
כפי שכבר כתבתי לך קודם, אבא תודה לאל בבית. עכשיו אנחנו רוצים לנסות לצאת באופן חוקי מגרמניה. היינו השבוע שוב בחברת העזרה. הם אומרים שהכניסות לכל המדינות סגורות עכשיו. חברת העזרה לא צריכים לעשות עכשיו שום דבר. אנחנו גרים עכשיו אצל משפחת צווילינגר, המוזיאון הכי נקי! הגענו די רחוק בגלל הירש. אני אמרתי מיד לאבא שלא יתעסק איתו. עכשיו אנחנו לבד, צריכים להתחיל הכל מחדש, כמו ב־1920. אז היה לנו כסף והיום אנחנו עניים. ככה זה כשלא מקשיבים. אבל אנחנו רוצים לקוות שאלוהים לא יעזוב אותנו.
ואל תמשיכי לדאוג. מה שלומך? העשירים שיש להם כסף, הם יכולים גם היום להסתדר. הם נוסעים לכל מקום. רק בשביל העניים הכל סגור. חוץ מזה אין חדש. האם יש לך כבר תשובה מדודה אַלטֶה? גם אני כתבתי לאלטה שהם ידאגו לעשות משהו בשבילנו. מה כותב לך ריכרד? מה הוא חושב על המצב?
הישארי בריאה ועליזה, ילדתי היקרה רגינה.
הרבה ברכות לבביות ונשיקות מהורייך האוהבים ומהאחים שלך.
