לפני חמש שנים האדריכלית והאמנית רינת (שיינה) דוידוביץ־רוזנצוויג ובעלה אלעד רוזנצוויג, הפכו הורים לאדם ואיתמר. אדם נולד ראשון וכעבור 41 יום הגיע איתמר לעולם. "כשנודע לי שאני עומדת להפוך אמא לשניים, הרגשתי שקרה לי נס", היא מספרת. "חיכיתי כל כך הרבה שנים לילד ותמיד חלמתי שיהיו לי תאומים. אמא שלי אמרה: 'אין לנו תאומים במשפחה, תרדי מזה'".
"אני ואלעד כל הזמן הולכים בין הטיפות לטוב ולרע. אני תמיד אומרת שגם כשאין מזל, צריך טיפת מזל"
אדם ואיתמר הם אחים ביולוגים אך אינם תאומים. אחרי עשור שבו לא הצליחו להביא ילד לעולם, פנו בני הזוג לשירותי פונדקאות. כשהפונדקאית הרתה עם איתמר, גילתה רינת שהיא עצמה נכנסה להיריון באופן טבעי, ובדיעבד התברר שהיא נקלטה עוד לפני הפונדקאית.
כנגד כל הסיכויים? בהחלט. אפשר לומר שחייהם של בני הזוג רצופים הפתעות, חלקן לא בהכרח משמחות. לפני קצת פחות מ־20 שנה נכנס אלעד לניתוח פשוט של הוצאת פוליפים מהאף, שסיכויי ההצלחה שלו עומדים כמעט על 100%. אבל הדברים השתבשו. מאוד. המנתח שכח להוציא את הפדים שתפקידם לעצור את הדימום מהאף, וכתוצאה מכך אלעד נכנס לתרדמת של חודש. אחרי שהרופאים קבעו שגזע המוח סובל מפגיעות קשות והיה חשש אמיתי לכך שהוא יישאר צמח, הוא התעורר. "אני ואלעד כל הזמן הולכים בין הטיפות", היא מסכמת. "לטוב ולרע. אני תמיד אומרת שגם כשאין מזל, צריך טיפת מזל".
טעות גורלית בניתוח
היא בת 45, הוא בן 46, מתגוררים במושב משמר־השבעה. הם הכירו כששירתו יחד ביחידת המחשוב של חיל המודיעין. "אני הייתי בת 19 ואלעד היה החבר הראשון שלי עם כל מה שמשתמע מכך", מספרת רינת. "האהבה שלנו הייתה גדולה ומיוחדת. מיד אחרי השחרור כבר עברנו לגור יחד".
אלעד החל לעבוד בתחום המחשבים. רינת נרשמה ללימודי הנדסת אדריכלות ובסיומם המשיכה ללימודי תואר ראשון באדריכלות ועיצוב פנים. למרות האהבה הגדולה, קצת לפני שמלאו לה 28, הם החליטו להיפרד. "נקלענו למשבר", היא מסבירה. "אלעד רצה להתקדם הלאה, להתחתן, להקים משפחה, ואני בתוכי הרגשתי עוד ילדה. אבל נשארנו חברים טובים. בראש שלי תמיד הרגשתי שבסוף נחזור זה לזו. אמרתי שכנראה שנינו צריכים לחוות עוד קצת ממה שיש בחוץ, אבל שהאהבה שלנו בסוף תנצח. יצאנו עם אחרים לפרקי זמן קצרים, וכל הזמן הזה שמרנו על קשר".
עשרה חודשים לאחר הפרידה, אלעד סיפר לה בשיחת טלפון שלמחרת הוא עומד לעבור ניתוח פשוט. "אלעד סבל מאסתמה קלה", מספרת רינת. "גם אמא שלו ואחיו סבלו מהמחלה ועברו ניתוח להוצאת פוליפים ששיפר להם את איכות הנשימה והשינה. הוא הסביר לי שמדובר בניתוח קצר בהרדמה מלאה שנעשה בבית חולים פרטי, אינו מצריך אשפוז ושבשעות אחר הצהריים הוא כבר צפוי להשתחרר. אמרתי לו 'אוקיי, דבר איתי כשתחזור הביתה".
אבל הוא לא חזר.
"למחרת, ברבע לחמש אחר הצהריים קיבלתי טלפון מדודה של אלעד. היא אמרה: 'אלעד צריך אותך, תבואי מהר'. שאלתי אותה מה קרה והיא לא ענתה. נסעתי לבית החולים מבוהלת, אבל לא עלה על דעתי שהוא בסכנת חיים".
"נקלענו למשבר. אלעד רצה להתקדם הלאה, להתחתן, להקים משפחה, ואני בתוכי הרגשתי עוד ילדה. אבל נשארנו חברים טובים"
אז מה קרה?
"כשהגעתי ראיתי את בני המשפחה שלו בוכים וקוראים תהלים. הם סיפרו לי שבסיום הניתוח, אחרי שהמנתח כבר יצא מהחדר, אלעד הפסיק לנשום והרופאים עדיין לא יודעים מה הסיבה. הם חיברו אותו לאקמו (מכונת לב־ריאה) אבל הוא נותר מחוסר הכרה. ביקשתי לראות אותו. הפנים שלו היו נפוחות מאוד, כמעט בגודל הכרית. זה היה מחזה מצמרר".
אלעד הועבר לבית החולים תל־השומר ועבר במשך יומיים סדרת בדיקות, שבסופן מצאו הרופאים את הסיבה להפסקת הנשימה: הפדים שנשכחו באף. העובדה שאלעד נותר למשך זמן מסוים ללא אוויר גרמה לנזק מוחי ולתרדמת. התחזיות של הרופאים היו פסימיות מאוד. "כבר החלו לדבר עם הוריו על העברתו לבית לוינשטיין", מספרת רינת. "אבל כולנו סירבנו לקבל את הדין. בכל יום ביקרנו אותו ושהינו לצד מיטתו, עשינו משמרות כדי שלא יישאר רגע אחד לבד. למרות שהרופאים אמרו שהוא לא שומע דבר, שכרנו עבורו טלוויזיה, השמענו לו מוזיקה, ניהלנו איתו שיחות. הרופאים כתבו בדוחות שלהם: 'המשפחה אינה מודעת למצב'. בכל יום הרופאים אמרו לאמא שלו שהיא צריכה לקבל את העובדה שאלעד יישאר צמח ושחייבים לפנות אותו מהאשפוז, אבל היא התחננה שייתנו לה עוד קצת זמן. ואז, אחרי חודש זה קרה. הנס המיוחל שלא הפסקנו להתפלל עבורו, סוף־סוף הגיע".
פתאום הוא התעורר.
"כן. זה קרה בזמן שאני ואבא שלו היינו לצידו. מדי יום האחיות היו שואבות לאלעד את הליחה שהצטברה אצלו. בימים הראשונים הן נהגו להוציא את בני המשפחה בזמן הפעולה אבל עם הזמן ויתרו לנו ונותרנו לשבת. פתאום ראינו את אלעד מטה את ראשו אחורה ופוקח עיניים. האחות קראה בשמו, הוא מלמל משהו וחזר לישון. האחות מיהרה לקרוא לרופאים שהיו המומים.
"אלעד לא התעורר בבת אחת. זה לא כמו שרואים בסרטים שהמטופל פוקח עיניים ומתחיל לדבר כאילו כלום. זה היה תהליך הדרגתי. בכל יום עלתה התדירות שבה הוא פקח עיניים. לאט־לאט הוא ניסה יותר לדבר. היה ברור שהוא כבר לא בגדר צמח. מצד שני, עדיין לא היה ברור עד כמה הוא נפגע מבחינה תפקודית וקוגניטיבית".
"בכל יום הרופאים אמרו לאמא שלו שהיא צריכה לקבל את העובדה שאלעד יישאר צמח ושחייבים לפנות אותו מהאשפוז, אבל היא התחננה שייתנו לה עוד קצת זמן. אחרי חודש זה קרה"
ומה מצבו כיום?
"ככל שחלפו הימים התברר שאלעד התעוור (הוא יכול להבדיל רק בין חושך לאור), הוא מתקשה בדיבור (יש לו לשון כבדה. לאנשים זרים קשה להבין אותו, אבל אני מבינה אותו בלי שום בעיה) ושיווי המשקל שלו נפגע. הוא לא יכול ללכת באופן עצמאי ומתנייד באמצעות סקוטר וסובל מפגיעה במוטוריקה העדינה בידיו - הוא זקוק לעזרה באכילה ומסוגל לאכול רק מתוך כוס".
הצעת נישואים בצימר
כבר מהרגע הראשון החליטה רינת שהיא לא עוזבת אותו. חודש לאחר שהתעורר מהתרדמת, הועבר למחלקת השיקום בבית החולים שבו שהה קרוב לשנה, והיא המשיכה לשהות לצידו. "היה לי ברור שאני לא מוותרת עליו", היא מסבירה. "במהלך התקופה שהוא היה בתרדמת חשבתי כל הזמן איזו טעות עשיתי שלא הקשבתי לו כשהוא רצה להתחתן. מבחינתי, ברגע שהוא התעורר, קיבלתי הזדמנות חדשה. היה לי חשוב לוודא שני דברים: שהוא לא סובל מפגיעה קוגניטיבית ושהוא יכול לתפקד מינית. אמרתי לעצמי 'אם בפנים זה עדיין אותו אלעד, ואם נוכל להביא ילדים יחד ושהוא גם ייהנה מחיי מין, כלומר, לא רק יוכל לספק זרע, אני מבחינתי חוזרת אליו'".
"וידאתי שאלעד לא סובל מפגיעה קוגניטיבית ושהוא מתפקד מינית. אמרתי לעצמי 'אם בפנים זה אותו אלעד והוא ייהנה מחיי מין', אני חוזרת אליו"
היית אז בחורה צעירה, ואפילו לא הייתם זוג בזמן הזה. אף אחד לא היה מאשים אותך אם לא היית נשארת.
"נכון, אבל הסיבה שהחלטתי להיות איתו לא באה מהמקום הזה. זה היה בגלל שבאמת נורא אהבתי אותו ומבחינתי הפגיעה שלו הייתה רק חיצונית. מאז האירוע לאלעד הייתה רק פעם אחת נקודת שבירה. זה קרה כמה שבועות אחרי שהתעורר, כשכבר הסבירו לו בדיוק מה קרה לו. בוקר אחד הוא סירב לקום מהמיטה. כל המשפחה שלו ניסתה לשכנע אותו וכלום לא עזר".
מה גרם לו להתעשת?
"החלום שלו היה שיהיה לנו בית פרטי כדי שהוא יוכל לשחק עם הילדים שלנו על הדשא. אמרתי לו 'אלעד, קום. אנחנו הולכים להגשים את החלום. יהיו לנו ילדים ואתה תשחק איתם בגינה'. וזה עבד. הוא קם ומאז לא נשבר אפילו פעם אחת.
"מרגע שאלעד חזר הביתה מערכת היחסים שלנו חזרה להיות רגילה. יש לו מטפל פיליפיני שעוזר להאכיל ולקלח אותו, אבל חוץ מזה אני ואלעד בדיוק כמו זוג רגיל. למרות שהוא לא מסוגל לראות, אנחנו צופים יחד בטלוויזיה ואפילו יוצאים לקולנוע. אלעד נהנה להקשיב. אנחנו גם הולכים למסעדות ולנופשים יחד, לפעמים עם המטפל ולפעמים בלעדיו".
באחד הנופשים הללו אלעד גם הפתיע אותה והציע לה נישואים. זה קרה שנה וחצי אחרי ששוחרר מהשיקום. "הוא הזמין לנו שני לילות במלון בצפון", מספרת רינת. "נסענו רק אני והוא, בלי המטפל, ובגלל שעדיין לא היינו מתורגלים מספיק, העדפנו להזמין שירות חדרים במקום לאכול במסעדת המלון. בערב הראשון, בזמן שהכניסו לנו את הארוחה, נכנסה לחדר גם זמרת אופרה שהסבירה שאלעד ביקש להקדיש לי שיר. אחרי שסיימה היא הגישה לי קופסה שבתוכה הייתה עוד קופסה ועוד אחת, ובקופסה האחרונה הייתה טבעת. אלעד שאל 'תתחתני איתי?', עניתי לו 'ברור'".
"החלום של אלעד היה שיהיה לנו בית פרטי כדי שהוא יוכל לשחק עם הילדים שלנו על הדשא. אמרתי לו 'אלעד, קום. אנחנו הולכים להגשים את החלום'"
הם נישאו חצי שנה לאחר ההצעה, ועוד לפני כן החלו לנסות להביא ילדים לעולם. כאמור, במשך עשור הם לא הצליחו. שנינו עברנו בדיקות ולא התגלתה בעיה אצל אף אחד מאיתנו. עברנו להזרעות ובהמשך לטיפולי IVF שבמהלכם נקלטתי פעם אחת אבל ההיריון נפל אחרי שלושה שבועות. בשלב מסוים ההורמונים כבר השפיעו עליי ממש לרעה. מאחר שהיו לנו עוברים מוקפאים עלה הרעיון להשתמש בפונדקאית, אבל לקח לי זמן לקבל את ההחלטה הזו. נורא רציתי לחוות היריון ולידה. לא רציתי לוותר על זה. רק בזכות תהליך ארוך שעשיתי עם הפסיכולוגית שלי, שאליה התחלתי ללכת אחרי מה שקרה לאלעד, הצלחתי בסוף לשחרר".
הם בחרו בפונדקאית ישראלית, גרושה ואמא לשניים. "רציתי שזו תהיה מישהי שאוכל לפגוש ולשוחח איתה, לדעת במאה אחוז שלא מדובר בניצול", היא מסבירה. "וגם שאוכל ללוות אותה לאורך כל ההיריון וללכת איתה לבדיקות".
בניסיון השני הפונדקאית נקלטה ורינת זוכרת היטב את הרגע שבו התבשרה על כך: "מאז הפגיעה אלעד כבר לא עובד, אבל נכנס עמוק לעולם הספורט. דרך עמותת אתגרים הוא רוכב על אופניים (אופני טנדם שמיועדים לשני רוכבים כשהוא מפדל מאחור. י"מ) ועוסק בשיט. קיבלתי את הטלפון בזמן שהוא היה בים וחיכיתי לו במרינה. כשהוא יצא צעקתי לעברו: 'אלעד, אנחנו בהיריון'. שנינו בכינו מאושר".
הגשמת חלום במושב
באותה עת הם עוד לא ידעו שמדובר באושר כפול. "במהלך השבוע השביעי של הפונדקאית, אחרי שאני ואלעד כבר ליווינו אותה לבדיקת דופק, שמתי לב שאני הולכת ומשמינה", נזכרת רינת. "אמרתי לחברה שלי 'אין לי מה ללבוש, הבגדים לא עולים עליי'. היא אמרה 'אולי את בהיריון?' ואני עניתי מיד 'מה פתאום היריון? למעלה מעשור לא נקלטתי, אז עכשיו אני אקלט?'. היא שכנעה אותי לקנות בדיקה, שגם אותה עשיתי רק אחרי שבוע מרוב שסירבתי להאמין".
לא שמת לב שאת לא מקבלת מחזור?
"במסגרת העבודה הנפשית על עצמי וההחלטה לשחרר, הפסקתי לעקוב אחר הווסתות. לכן, אפילו כשבדיקת ההיריון הביתית יצאה חיובית, לא מיהרתי לשמוח. סיפרתי על כך לאלעד, אבל אמרתי לו שלא יפתח ציפיות, שאלך לגינקולוגית ונראה מה היא תגיד".
"במהלך ההיריון הפונדקאית ואני עשינו יחד את כל הבדיקות אצל אותם רופאים"
ומה היא אמרה?
"היא עשתה לי אולטרסאונד ולא רק שהיא אישרה בפניי שאני בהיריון, אלא התברר שאני בהיריון מתקדם יותר מהפונדקאית שלנו. הייתי בשוק".
לא נלחצת שתצטרכי לגדל שני תינוקות במקביל?
"ממש לא. בגלל מצבו של אלעד, גם כשציפינו לתינוק אחד, ידעתי שאשכור עזרה. עבורי, העובדה שזכיתי לחוות היריון בעצמי, הייתה בגדר נס. הרגשתי שאלוהים נגע בי. פיצוי על כל מה שאני ואלעד עברנו. במהלך ההיריון אני והפונדקאית עשינו יחד את כל הבדיקות אצל אותם רופאים".
איך זה הרגיש שאת נושאת ויולדת תינוק אחד, ובמקביל תינוק שני שלך אצל מישהי אחרת?
"אני מודה שזה טריקי. בגלל שאני יודעת שלא אני נשאתי וילדתי את איתמר, אני חושבת שאוטומטית אני עושה אפליה מתקנת. אני כל הזמן מנשקת ומחבקת אותו בגלל שהוא לא היה בתוכי".
הוא יודע איך הוא הגיע לעולם?
"כן. היה לי ברור שאספר לבנים, התייעצתי עם אנשי מקצוע וקראתי המון ספרים בנושא. לפני חצי שנה סיפרתי להם בצורה ספונטנית, כשהם היו איתי במכונית. יש להם זוג תאומים בגן והם תמיד הניחו שגם הם תאומים. למרות שהם לא חוגגים יום הולדת במשותף, הם לא עשו את החיבור. יום אחד, כשאספתי אותם מהגן, הם שאלו מי מהם היה למטה ומי מהם היה למעלה אצלי בבטן".
מה אמרת?
"שאמא ואבא מאוד רצו ילדים וכבר היה להם עובר, אבל הבטן של אמא הייתה מקולקלת ולא יכלה להחזיק אותו. לכן הם שמו את העובר בבטן של מישהי אחרת שנורא רצתה לעזור לנו, וככה נולד איתמר. בינתיים, בזמן שאיתמר גדל בבטן של אותה אישה, הבטן של אמא חזרה לעבוד כמו שצריך וכך נולד אדם. ההסבר הזה סיפק אותם. זה גם ממש לא ביאס את איתמר. הוא רק אמר שהאישה שהסכימה לעזור לנו הייתה מאוד נחמדה. דווקא את אדם הסיפור הטריד יותר. מרוב שהדגשתי עד כמה רצינו את איתמר ועד כמה האישה עם הבטן הטובה הסכימה לעזור לנו, אדם בסוף שאל: 'אמא, גם אותי רצית?".
אחרי שנולדו התאומים, הם הגשימו את החלום של אלעד ועברו להתגורר בבית פרטי עם גינה ודשא. אבל מדובר בהגשמה חלקית. "לא רק שאלעד לא יכול לראות את ילדיו, הוא גם לא יכול היה להחזיק אותם כשהם היו תינוקות", היא אומרת בעצב. "בגלל שאין לו תחושת ויסות בכפות הידיים, הוא לא יכול לדעת אם הוא לוחץ חזק מדי. אבל הוא היה שוכב על מזרן פעילות והיינו משכיבים אותם עליו. היום, כשהם גדולים, הוא כבר לגמרי שותף בגידולם. יחד עם המטפל שלו הוא אוסף אותם מהגן, לוקח אותם לסרטים, לג'ימבורי וכמובן שהוא כבר יכול לנשק ולחבק אותם, כי הם יכולים להגיד לו אם הוא לוחץ חזק מדי".
איך אלעד מתמודד עם העובדה שהוא לא יכול לראות אותם?
"הוא אומר שהחיים הם זכייה מבחינתו. אלה הקלפים שהוא קיבל ואיתם צריך להתמודד. זו הסיבה לכך שהיה לי קל להמשיך איתו במערכת זוגית. לא הייתי יכולה להתמודד עם מישהו דיכאוני, כזה שאני צריכה להרים כל הזמן. בגלל שהוא תמיד היה חיובי ואופטימי, מעולם לא עלו בי הרהורי חרטה. אלעד שמח שיש לו אותי ושיש לו את הילדים והוא לא ממורמר בכלל".
בעקבות הרשלנות בניתוח, אלעד קיבל פיצויים. לדברי רינת מדובר בסכום כסף שבזכותו הם לא אמורים להיות מוטרדים מענייני פרנסה, אבל כמובן שהיא הייתה מוותרת על כל שקל ממנו תמורת זה שהיו מחזירים את אלעד למי שהיה לפני. "אין שום פיצוי על כך שכל החיים שלך נפגעו, שאתה לא יכול לראות וללכת ושלעולם לא תדע איך נראים ילדיך".
"לא הייתי יכולה להתמודד עם מישהו דיכאוני, כזה שאני צריכה להרים כל הזמן. בגלל שאלעד תמיד היה חיובי ואופטימי, מעולם לא עלו בי הרהורי חרטה"
למרות הרווחה הכלכלית רינת המשיכה לאורך כל השנים בעבודתה כאדריכלית. אחרי סיום התואר הראשון, נרשמה לבית הספר לאמנות קלישר ומאז היא גם אמנית יוצרת. עבודותיה הוצגו במגוון תערוכות בארץ ובעולם, ובתחילת נובמבר תושק בבית האמנים בתל־אביב תערוכת יחיד חדשה שלה בשם "אדם מסיכה", שבה יוצגו עבודות שמתבססות על הסיפור האישי שלה.
"לקחתי ראשי בובות של חלון ראווה, חתכתי אותם לשתיים, ויצקתי לתוכם חומרים שונים כמו שעווה, בטון וחומרי בנייה נוספים", היא מספרת. "למעשה לקחתי משהו מושלם ונקי, ויציקת החומרים השונים עליהם, והאינטראקציה שנוצרת ביניהם, גורמת להם להפוך למשהו לא מושלם. עבורי, אלעד היה הגבר המושלם: איש מחשבים, חתיך, ספורטאי, ואז קרה מה שקרה. לכאורה, כלפי חוץ, זה נראה לא מושלם, אבל הבסיס נשאר אותו בסיס. גם במצב הלא מושלם הזה, עדיין אפשר לראות את היופי. ככה גם בדיוק החיים שלנו היום. כלפי חוץ זה נראה מורכב וקשה, אבל יש לנו חיים טובים ויפים".
מבאס אותך שאלעד לא יכול לראות את היצירות שלך?
"פעם זה ביאס אותי מאוד. אבל מאז שנולדו הילדים, יותר מכל מבאס אותי שהוא לא יכול לראות אותם".
