ספק אם המבלים בבר התל־אביבי הומה האדם, באותו אחר צהריים מיוזע ורווי אלכוהול לפני שלוש שנים, ידעו איזה סיפור אהבה נולד מתחת לאפם. נועה רווה (46), מומחית בתחום הסייבר, הייתה אז בסיומם של נישואיה וישבה על הבר עם הדייט שלה, אישה שניהלה איתה יחסים פתוחים באותה תקופה. ״המקום היה עמוס כי באותו יום גם התקיימה בו חתונה, ולא היה הרבה מקום לשבת״, נזכרת רווה. ״הדייט שלי כל הזמן יצאה לעשות סמים וחשבתי לעצמי, מה אני עושה פה? הילדים שלי בבית, אני לא מוצאת את עצמי. ישבתי מבואסת, מי שבאתי איתה כבר לא עניינה אותי. הכול היה מאוס. ואז היא קמה שוב לשירותים, ואני ישבתי לבד והכיסא לידי היה ריק".
היקום החליט לשחק קצת עם הקלפים, ובדיוק אז עברה ליד הבר האמנית מרים כבסה (58). היא הציצה פנימה ועיניה צדו את רווה, שישבה לבד. ״חשבתי לעצמי, מי זו? מה זה הדבר היפה הזה? אמא׳לה", היא משחזרת. "נעלתי מיד את האופניים בחוץ, והלכתי אליה בלי להסיר ממנה את המבט. הרגשתי שהפנטו אותי".
רווה: ״ואני ראיתי את מרים כבסה מתקדמת לעברי. כמובן שידעתי מי זאת".
כבסה: ״התיישבתי לידה בכיסא הריק ואמרתי לה: 'תודה שחיכית לי'".
רווה: ״ואני עניתי, ׳תודה שבאת׳. התחילה בינינו שיחה של ארבע שעות. בינתיים הדייט שלי חזרה והתיישבה לידי בצד השני, אבל לא יכולתי לדבר איתה. עשר דקות לתוך השיחה מרים אמרה, ׳אני ממש מתרגשת שבאתי לפה, כי אני יודעת שהכרנו קודם׳".
כבסה: "זה היה הזוי. מי אומר בכלל דברים כאלה?".
אישה עם ביטחון כמו מרים כבסה, לא?
כבסה צוחקת. רווה מדגישה: ״אבל לא נלחצתי. זה ישר היה חיבור חזק״.
יותר לסבית ממך
דרום תל־אביב, שעת צהריים. הסטודיו של מרים כבסה, מהאמניות הישראליות החשובות בעולם, הוא מרחב שמח וצבעוני ועבודותיה תלויות על קירותיו. רווה וכבסה, שלא נפרדו מאז אותה פגישה על הבר, הן כבר זוג מוצהר וידוע. הן מחכות לי עם קפה שחור ועותק מרומן הביכורים הסקסי והנועז ״פרא אישה״, שרווה משיקה בימים אלה במסגרת הוצאת הספרים ״מלכה״ שהקימה עם כבסה. ״אנחנו שלוש שנים ביחד והן הכי מאושרות שהיו לי בחיים״, מצהירה כבסה. ״תמיד הרגשתי שאהבה זה החצי של החיים שעוד לא הגעתי בו לשלמות כמו בקריירה. היום אני כבר בתחושת השלמות הזו".
כבסה היא ילידת מרוקו שעלתה לארץ בגיל שלוש, גדלה כילדת חוץ בקיבוץ, שירתה כחיילת בודדה ולאחר מכן עזבה את ישראל והתגוררה בניו־יורק יותר מ־20 שנה. בשנים האחרונות היא גרה בדרום תל־אביב, אך הסטודיו שלה בתפוח הגדול עדיין פתוח ומציג עבודות מתחלפות שלה לטובת אספנים (״לא סיבלטתי אותו ולא עזבתי אותו״). ב־2022 קיבלה פרס מפעל חיים על פועלה מטעם משרד התרבות, ונכון לעכשיו היא האישה הצעירה ביותר שקיבלה את הפרס אי פעם. בימים אלה היא מציגה בשלוש תערוכות קבוצתיות - במוזיאון ישראל, מוזיאון ארץ ישראל ומוזיאון ״אנו״ לתולדות העם היהודי.
כבסה: "עד שהכרתי את נועה לא היה לי בית. לא הייתה לי תחושה של בית, לא ידעתי מה זה. כל החיים הייתי לבד"
רווה, שהתגרשה בינתיים מבעלה, היא אם לשלושה (16, 12, 9) וגרה בצפון תל־אביב. היא הגיעה מעולמות אחרים, פריבילגיים יותר, כהגדרתה. היא בתם של פרופסור לסטטיסטיקה בוגר סטנפורד ושל עובדת סוציאלית מבית החולים ״הדסה״, ילידת ירושלים שהעבירה חלקים מילדותה בניו־יורק וסן־פרנסיסקו בעקבות עבודת אביה. היא גדלה בבית שהעריך אמנות, למדה לתואר ראשון באמנות ופילוסופיה יהודית מאוניברסיטת תל־אביב ותואר שני במִנהל עסקים מהאוניברסיטה העברית. היא עבדה 15 שנה בחברה של מודיעין עסקי, ולאחר מכן בחברות סייבר. כשפגשה את כבסה עבדה כבכירה בחברת ענק בינלאומית לתשתיות.
בעוד שכבסה היא לסבית מוצהרת, רווה מגדירה את עצמה כביסקסואלית. ״עוד לפני שהתחתנתי הייתה לי זוגיות עם אישה במשך שלוש שנים", היא מספרת. "כשהילדים שלי שאלו, 'אמא, מה את?', עניתי: 'ביסקסואלית'. מגיל 15 הסתכלתי על בנות ועל בנים ושאלתי, מה אני ומי אני, כי ידעתי שאני לא לסבית אבל אני בטוח גם לא סטרייטית - ואלה ההגדרות שהיו אז. אמרתי אז למי ששאל שאני מתאהבת בבן אדם, לא במגדר. מי שנמשך רק למין אחד זה מוזר לי קצת. היום זה כבר יותר מגובש", היא פונה לכבסה: "אני כבר יותר לסבית ממך".
כלומר, אין סיכוי למצוא אותך בעתיד בקשר זוגי עם גבר?
״אני כבר לא אוכל להיות עם גבר. היום הבחירה שלי להיות עם אישה היא עניין ערכי. אני לא אהיה עם גבר נוכח המבנה החברתי שנשים עוברות בו דיכוי חמור. אין כמעט אפשרות להיות אישה משוחררת עם גבר לצידה. אני הייתי עם גבר חמוד ומאוד פרוגרסיבי שרצה אותי חזקה, ועדיין גברים מוגבלים להתניות החברתיות".
כבסה: "נשים ביסקסואליות הן גם ציידות וגם לקטיות, גם בונות ומשפצות וגם מבשלות. יש להן יכולות בהרבה עולמות. לאישה כזו יש הרבה יותר חופש לממש את עצמה בכל תחום שהיא רוצה".
בואו נחזור אחורה אל המפגש הגורלי ההוא. באיזה מקום הוא תפס אתכן?
כבסה: "שנה לפני כן עברתי פרידה מבאסת, ולקחתי שנה לעצמי לנקות את הראש. רציתי לעשות חישוב מסלול מחדש, להבין מה קרה בקשר ההוא, כי אי־אפשר לחזור שוב ושוב על אותו הסיפור. היו ביחסים שלי עם נשים דפוסים שחזרו על עצמם. בכל פעם זו הייתה מישהי שנראתה אחרת, זה הרגיש אחרת, אבל זה היה אותו הדבר. הבנתי שהשינוי יקרה דרך ריפוי פנימי".
חיפשת אהבה חדשה?
"לא ממש. חודש לפני שפגשתי את נועה קראתי ספר על אהבה נצחית וגלגול נשמות, וחשבתי איזה הזוי זה שכולנו מחפשים אהבה. אהבה צריכה למצוא אותי. זה בכלל לא בשליטה שלי. הרפיתי. כשהתיישבתי ליד נועה הרגשתי שאני מכירה אותה 150 שנה, ועכשיו אני צריכה להשלים את הסיפור שלנו".
זו הייתה אהבה ממבט ראשון?
כבסה: "הבנו את זה בשנייה הראשונה".
רווה: "אני רציתי לחוות את הסקס כדי לתת לזה אישור. אחרי שזה קרה, סגרתי את הדלת וכתבתי למי שהייתה אז החברה הכי טובה שלי, 'זה הסקס הכי מדהים שהיה לי בחיים'".
כבסה: "אני ונועה הרבה פעמים תופסות את עצמנו מתפעלות או נפעמות מול האהבה שלנו".
רווה: "אין נושא שאנחנו יותר אוהבות לדבר עליו מאשר על האהבה שלנו" (שתיהן צוחקות).
כבסה: "רציתי שהילדים של נועה יבינו שאני לא באה לקחת להם אותה. הם קוראים לי 'מאמא ספייר' או 'מימא'"
וזהו? מרגע ההיכרות חייכן הקודמים ננטשו?
רווה: ״לא עשיתי שום ויתור או הקרבה. לי זה הרגיש כמו כניסה לעולם שהכול אפשרי בו. שכל החלומות שלי יכולים להתגשם, כמו הכתיבה למשל, שתמיד הייתה בשושו ופתאום היה לזה מקום. ההיכרות עם מרים הייתה כרוכה בהשלה של דברים מיותרים. את ׳מה יגידו׳ השארתי מאחור".
כבסה: ״כשחווים משהו טוב, לא חושבים על דברים אחרים שאת מפסידה".
מאמי, תעבדי איתי
זמן קצר לאחר שהתאהבו, כבסה כבר הכירה את הילדים של רווה. בהמשך נסעו כולם יחד לחופשה בזנזיבר. תוך חצי שנה עזבה רווה את העבודה התובענית שלה והוזמנה על ידי זוגתה לעבוד יחד. היום היא מנהלת הסטודיו של כבסה והן עובדות יחד על תערוכת יחיד גדולה, רטרוספקטיבה, שתוצג בישראל ובעולם.
כבסה: ״במשך ששת החודשים הראשונים של הקשר ראיתי את נועה נוסעת כל פעם שעה וחצי לעבודה שלה בחברת התשתיות, שהייתה ברחוב רוטשילד, פרח כזו שיושבת עם חבורה של גברים. זה נראה לי הזוי ולא מתאים, מה גם שיש לה ילדים וזה מעייף לנסוע ולחזור. אמרתי לה, ׳מאמי, בואי תעבדי איתי׳. היא אמרה, ׳מה? אבל איך?׳. עניתי, ׳הכול יהיה מושלם, אל תדאגי'. שתינו לא ידענו איך זה יעבוד, אבל קפצנו למים ואמרנו שאנחנו נמציא את החוקים. תמיד הייתי מרים כבסה לבד בסטודיו. זו הייתה בחירה. זו זהות. המקום הזה נפרץ, וזה מרגש".
לעומת זאת, בחרתן לחיות בשני בתים נפרדים.
כבסה: ״זה לא מה שמגדיר את הקשר שלנו. הייתה תקופה שגרתי על יאכטה ונועה ישנה אצלי, אבל בתחילת המלחמה עברתי לדירה שלי ברחוב הרצל. אני כל הזמן עוברת. לפעמים נועה עם הילדים לבד וזה גם כיף. אני לא תמיד נמצאת שם. גם אני אוהבת להיות קצת לבד, לישון יום בשבוע לבד במיטה שלי, להתגעגע ולהיפגש בהתרגשות".
רווה: ״היום הבחירה שלי להיות עם אישה היא עניין ערכי. אין כמעט אפשרות להיות אישה משוחררת עם גבר לצידה"
נועה, איך הילדים שלך קיבלו את מרים?
רווה: "זה לקח זמן. היום הם מטורפים עליה. היא הכי מפנקת, והבית שלנו יפה יותר בזכותה".
כבסה: ״לילדים פרידה של ההורים זה פצע. גם אני באתי מבית של הורים גרושים, והאמא החורגת שלי לא ידעה איך להתנהל עם זה. במקרה שלנו פתאום אמא מביאה מישהי, לא גבר. האמא אולי מבסוטה, אבל הילדים צריכים זמן. רציתי שהם יבינו שאני לא באה לקחת להם את נועה. ואם פעם הדרך שלי לרכוש אמון הייתה לתת מלא מתנות, הפעם אמרתי, אני לא רוצה אמון כזה".
רווה: ״לפעמים מרים אפילו מכינה מחבת של אוכל והולכת. בלי שיחה. מחוות קטנות".
אילו שיחות היו לך איתם?
מרים: "הם שאלו אותי אם לא רציתי ללדת ילדים, ואמרתי, בכנות, שלא היה לי צורך, ותמיד חשבתי שאני אאמץ מתישהו. והנה הקשר איתם בא לי בפורמט הכי מתאים לחלום שלי. בשבילם אני יצורה שלא דומה לשכנה שלהם. הם גם צריכים לעכל אותי".
רווה: "וצריך היה להבהיר שזה לא במקום אבא שלהם".
כבסה: "לי היה חשוב להכיר אותו ולהיות בקשר טוב".
רווה: "אנחנו עובדות בזה כדי שיהיה נעים".
לשכב על הרצפה ולבכות
מהצד השני מתכננת כבסה עבור רווה התפוצצות של רומן הביכורים שלה - תכף נדבר עליו - ברחבי העולם, והוא כבר מתורגם לאנגלית, ״ואני רוצה שיהיה בעוד 17 שפות״, אומרת כבסה, ״זה החזון שלי". אבל אלה הדברים החיצוניים. המפגש הזה הוא יותר מכך.
״הקשר שלנו מרגיש כל הזמן כמו שדה של חולמות ומגשימות״, אומרת כבסה, ״כל מה שנשתול בו, גדל. לפעמים זה מפתיע: מה, רק שתלנו את זה וכבר זה גדל? בסטודיו יש לנועה יכולות של מים, היא מצליחה להיכנס למקומות עם אנשים בשיחות עמוקות, ואני יותר אש. ביחד זה מימוש החלומות".
התוצאה היא שלפני חודש רכשה כבסה לראשונה בחייה סטודיו שיהיה בבעלותה. עד עתה התנהלה בעשרות שנות הקריירה המוצלחת בין חללים שכורים. ״כל חיי לקחתי מקומות בשכירות, שיפצתי אותם, השקעתי את נשמתי, אבל בסוף היה להם בעל בית. לפני חודש, דווקא במלחמה, קנינו סטודיו בבית פנורמה. לקנות עכשיו סטודיו בישראל זו אמירה שמחזקת את העמדה שלי שהלב שלי פה והבית שלי פה. אני מושקעת.
"עד שהכרתי את נועה לא היה לי בית. לא הייתה לי תחושה של בית, לא ידעתי מה זה. כל החיים הייתי לבד. ילדת חוץ בקיבוץ, חיילת בודדה, אמנית לבד בניו־יורק, מציגה בתערוכות יחיד. המפגש עם נועה היה שינוי תפיסתי".
כריכת הספר האהבה היא הכוח שלכן בימים הקשים של המלחמה?
רווה: ״כן, אנחנו בשיא האמונה בעצמנו. הייתה לנו מתחילת המלחמה החלטה מודעת: לא, אנחנו לא ניפול".
כשפרצה המלחמה, כבסה לא הצליחה לצייר כמעט חודשיים. ״זה כמו לעבור התעללות״, היא אומרת, ״מישהו נתן לך אגרוף בבטן, ומה עכשיו לצייר? אני כאישה שמאלנית איבדתי את השמאלניות שלי. איך אפשר להתנהג בצורה כזאת ברברית? רציתי רק לשכב על הרצפה ולהתאבל ולבכות. לא רציתי לצייר".
רווה: "החלטנו שזו האחריות של שתינו, לשמור על הילדים ועל האנרגיה והעשייה ולא להיכנס לפחד".
כבסה: ״ראיתי את הילדים של נועה מסתכלים עליי, את המבט עם החשש והפחד. הם קוראים לי 'מאמא ספייר' או 'מימא'. הייתי צריכה להשרות עליהם הרגשה שהחיים שלנו בטוחים כאן, גם אם לא הייתי בטוחה בכך".
כבסה: ״חשבתי לעצמי, מי זו? מה זה הדבר היפה הזה? הרגשתי שהפנטו אותי. התיישבתי לידה ואמרתי: 'תודה שחיכית לי'"
את עוד זוכרת מה החזיר אותך לארץ?
"הייתה תקופה שהתחלתי לבקר יותר, ופתאום גיליתי מקום קטן בתל־אביב שעשו בו קפה טוב. אז תשאלי, חסרים בניו־יורק מקומות יפים? אבל משהו במבט, באיך שישראלים מסתכלים בעיניים, איזו חוצפה, חספוס ומגע – הם נוגעים לך בגוף ולא שומרים מרחק – זה מעורר אותי. תל־אביב הזכירה לי את החיים שלי בקיבוץ על האופניים".
כמה שמחת כשקיבלת לפני שנתיים פרס מפעל חיים?
"דווקא עכשיו בגילי, עם פרס מפעל חיים, אני מרגישה שיאללה, הקריירה מתחילה".
"פרא אישה", ספרה של רווה, מציג בחושפנות ובהרבה קסם ופתיחות את הקשר שלה עם כבסה. היא מתארת את הדרך שעברה מאז 2017, אז החלה במסע לגילוי המיניות שלה, ועד 2023, רגע לפני המלחמה. הצצה לחייה הקודמים ולחיים החדשים. תמצאו שם טקסטים מיניים, תיאור נועז של סקס בין שתי נשים וכתיבה כנה ואותנטית שאין בה וולגריות.
״כתבתי ספר מאוד מיני ומאוד חשוף ולא מתנצל״, היא מודה. ״הספר שלי אומר שלמרות מה שקרה אנחנו כאן כדי לחיות בתשוקה. ברור שהיה לי איזה חשש מה יגידו על אישה שמדברת על מיניות, כי יש לי ניסיון עם ריקושטים לא נעימים שחטפתי, אבל היום אני פחות לוקחת ללב. בעבר היה לי בלוג בעילום שם שנקרא 'האישה הפראית' שמאוד הצליח וכתבו עליו. נשים ישראליות מ־31 מדינות בעולם קראו אותו בעברית, והטוקבקים היו סוערים. אחר כך היה לי טור על מיניות ב'פוליטיקלי קוראת' ובו כבר הופעתי בשמי המלא".
כבסה: "שתינו מתעסקות בגוף. אצלי הגוף הוא הכלי שאני מציירת איתו. אני מציירת עם הידיים והנשימה שלי. אצל נועה הגוף הוא הכלי שהיא חווה דרכו הכול ומרחיבה את התודעה ועושה עבודה רוחנית. נועה הפכה אותי למאסטרית. אם קודם הייתי אמנית מוצלחת, נועה שמה אותי במקום הכי גבוה שאפשר והכתירה את הגוף שלי במיטה ובמיניות, וזה פתח אותי כאמנית בצבעוניות ובתנועה החופשית והכניס בי חיים. אולי בכלל אני זו שמנהלת סטודיו של נועה, והיא המורה הרוחנית והמינית שלי".
רווה: "המבט שלי על מרים הוא מבט מאוד טוב, וזה בטח עושה לה משהו לקבל כזה זרקור של אהבה. אפילו הריבים שלנו הם הכי חמודים. אני נעלבת ואומרת, 'לא אהבתי שדיברת על זה וזה'. ואנחנו מתחילות לדבר על זה".
כבסה: "היא אף פעם לא נגדי ואני לא נגדה, גם בריב הכי גרוע אני אוהבת את האישה הזו, מכבדת אותה. היא מהממת, וגם אם כואב עכשיו בריב, נלוש קצת והנה החומר נהיה רך עוד פעם. זה לא היה בקשרים קודמים שלי. היום, בכל מצב אני רואה את נקודת החיבור, זוכרת שאנחנו בזה ביחד".
הספר שכתבה נועה מציג את מערכת היחסים שלכן באופן חשוף מאוד.
"באופן שבו נועה חווה את המיניות שלה היא אפשרה לי להיפתח במקומות שהייתי מאוד סגורה בהם, עם כל הפתיחות שלי. הרגשתי כאילו שלא ידעתי מה זו אהבה עד שהכרתי את נועה, לא ידעתי שאפשר להגיע למקומות האלה. לכן גם עודדתי אותה לפרסם את הספר, כי יש בו חופש שאני מאחלת לכל אישה ולכל גבר".
יש לכן תוכניות למסד את האהבה שלכן?
כבסה: "כן! אולי נגיע לרגע שנרצה לעשות מסיבה ולחגוג".
רווה: "האהבה כבר ממוסדת. שתינו מחזיקות את אותן הטבעות. כל שנה אנחנו עושות מסיבה ביום המפגש שלנו. אנחנו כל הזמן חוגגות".
