מהו ארגון SparkIL?
"ארגון חברתי־טכנולוגי־פיננסי ללא כוונת רווח. הארגון, שמקדם ערבות הדדית, הוקם על ידי הסוכנות היהודית וקבוצת עוגן, האגודה הישראלית להלוואות ללא ריבית. אנחנו נותנים הלוואות ללא ריבית לעסקים קטנים שמתקשים לגייס אשראי במערכת הבנקאית, כי אנו רואים את האדם שמאחורי העסק ולא רק את שורת הרווח. העסקים מקבלים מאיתנו כלים נוספים, כמו יחסי ציבור ומרקטינג, כדי שיוכלו להצליח להחזיר את ההלוואות. ברגע שאנחנו מאשרים הלוואה, סיפור העסק עולה לפלטפורמה של SparkIL. כל מי שנכנס יכול לקרוא ולהלוות כסף לעסק שהוא מתחבר אליו".
אז בעצם התורמים מקבלים את הכסף שלהם בחזרה.
"כן, כי הם מלווים, לא תורמים. כבר אחרי חודש, כשבעל העסק מתחיל להחזיר את ההלוואה, הם מתחילים לקבל את הכספים שלהם בחזרה ורובם ממחזרים את הסכום וממשיכים לעשות טוב עבור עסקים אחרים. זה לא חייב להיות סכומים גדולים, אפשר להלוות גם 50 שקל. המלווים שלנו מאוד מגוונים, מבחור ישראלי שמלווה 300 שקל לבית קפה ספציפי שהוא אוהב בתל־אביב ועד יהודי אמריקאי שנותן מיליון דולר - חלק כהלוואה וחלק כתרומה לתפעול הארגון - כי בסוף צריך כוח אדם כדי לקיים את הפעילות שלנו. היה מישהו שתרם 3,600 דולר שחולקו כגיפט קארד למאה בני נוער, ואלה הלוו את הכסף לעסקים שהם בחרו בפלטפורמה".
באוקטובר הבנתם שיש צורך בהקמת קרן חירום.
"אכן, שבוע אחרי התדהמה של 7.10 הבנו שאנחנו במצב חירום והרבה עסקים עומדים לקרוס. היה ברור שייקח הרבה זמן עד שהמדינה תמצא פתרונות ושהפתרונות לא יספקו את כולם. בהתחלה פתחנו קרן שגייסה עשרה מיליון שקל, אבל קיבלנו אלפי פניות לעזרה, פי חמישה יותר מאשר בתקופה שלפני המלחמה, ולכן שילשנו את הסכום ל־30 מיליון שקל. הכסף הגיע מקרנות ומארגונים פילנתרופיים, פדרציות יהודיות בעולם ואנשים פרטיים".
מה הפרופיל של בעלי העסקים שפונים אליכם?
"עד המלחמה התמקדנו באוכלוסיות מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית, כמו עולים חדשים, משפחות חד־הוריות, בני מיעוטים וחרדים. כשהמלחמה פרצה מיקדנו את העזרה לעסקים של מפונים בעוטף ובצפון ושל מילואימניקים, שנאלצו לסגור את העסק, כי גם עסק סגור צריך לשלם חשבונות".
"המלווים שלנו מאוד מגוונים, מבחור ישראלי שמלווה 300 שקל לבית קפה ספציפי שהוא אוהב בתל־אביב ועד יהודי אמריקאי שנותן מיליון דולר"
איך הגעת להקמת הקרן?
"גדלתי בבית דתי בירושלים. בילדותי חיינו שבע שנים בבוסטון כשהוריי עשו שם דוקטורט. לאחר שחזרנו לארץ עבדתי 17 שנים בקופת חולים כללית וסיימתי כראש אגף תכנון. אז התקבלתי לתואר שני במדיניות ציבורית בהרווארד, טסתי לשם עם המשפחה לשנה ונשארנו חמש שנים. כשהבן הגדול שלי סיים תיכון הוא אמר שהוא חוזר לארץ להתגייס, והיה לנו ברור שאנחנו באים איתו. כשחזרתי לארץ הקמתי מיזם שבו משפיענים מישראל יצאו לסיורי היכרות עם הקהילה היהודית בארצות־הברית, מעין פרויקט תגלית הפוך, שמופעל עד היום על ידי משרד התפוצות. לפני כשנתיים התחלתי לפעול במסגרת ארגון SparkIL".
איפה תפסה אותך המלחמה?
"ב־7.10 הייתי בטיול עם המשפחה המורחבת ביוון. למחרת חזרנו לארץ, ובני הבכור ישר התגייס למילואים ויצא לכפר־עזה. הבן השני, שנשאר בארץ, היה בקורס קצינים ונשלח לקרבות ברעים ובחולית. בהמשך שניהם לחמו בעזה ואני עדיין בטראומה מהחרדה. אחרי שהבן הצעיר יצא מעזה הוא כתב לי הודעה, 'כמה אני גאה להיות יהודי'. אני כל כך גאה בו על המשפט הזה, כי זה העם שלנו וזה הבית שלנו ואין לנו מקום אחר".
העצה הכי טובה שקיבלת?
"אבא שלי תמיד אמר, 'תסתכלי על כל אדם בגובה העיניים'".
העצה הכי גרועה שקיבלת?
"'מה שחשוב זה המטרה, לא הדרך'. אני אדם מאוד משימתי, אבל בעיניי לדרך יש תפקיד חשוב".
