"כשהייתי בת 34 הצבתי לעצמי אולטימטום: אם עד גיל 35 לא אמצא זוגיות טובה, אהפוך את הסדר ואנסה לממש את החלום להיות אמא", מספרת רוית פלפלי-נאמן (46) מורה לשל"ח, רווקה ואמא לילד (שמונה וחצי), המתגוררת בגבעות־בר, ליד באר־שבע. "כיוון שגדלתי בבית מסורתי־דתי, לא ידעתי איך ההורים שלי יקבלו את הרעיון של הורות יחידנית, אז שלחתי את אחותי הקטנה, הנשואה, לגשש מולם. אחרי שקיבלתי פידבק חיובי, דיברתי איתם והבנתי שהם רוצים הרבה נכדים ואין להם שום התנגדות. בגיל 36, אחרי כל הבדיקות, התחלתי בתהליך. הראל נולד כמתנה ליום הולדתי ה־37".
עוד כתבות בערוץ לאשה
"כבר בגיל 20 רציתי להיות אמא", מספרת אחותה הדר פלפלי־נאמן (40), מנהלת משרד של מפעל למיון פסולת ביתית, רווקה ואמא לליבי (שלושה וחצי חודשים), המתגוררת בבאר־שבע. "הייתה בי התקווה להביא ילד לעולם מאהבה, במסגרת של נישואים או זוגיות. לא הצלחתי להגיע למערכות יחסים ארוכות - ומה שכן היה, עדיף שלא היה. בגיל 35, כשהבנתי שזה לא קורה, שמתי לעצמי דדליין: אם עד גיל 38 אני לא מתחתנת, אביא ילד לעולם ללא נישואים.
הדר פלפלי-נאמן: "מימשנו את התשוקה להיות אמהות בלי לחשוב מה הסביבה תגיד"
"בזכות רוית הייתה לי מודעות לזה שאימהוּת יחידנית קיימת. לפני כן לא חשבתי על זה ולא הכרתי אמהות יחידניות. כשראיתי אותה מתפקדת כיחידנית, אמרתי לעצמי שאם היא יכולה, גם אני יכולה, כי גם אני חזקה באופי שלי ועצמאית. ידעתי שאהיה מסוגלת לזה מבחינה פיזית ונפשית. בנוסף, ראיתי שהיא מקבלת עזרה מההורים וידעתי שגם אני אקבל. בערב ראש השנה סיפרתי לכל המשפחה שבקרוב אני משיקה פלפלי נוסף, וכולם קיבלו את זה באהבה, בהתרגשות ובבכי. בזכות העובדה שרוית עשתה זאת לפניי, כולם קיבלו את הסיטואציה יותר בטבעיות".
רוית: "ניסיתי להביא עוד ילד לעולם אחרי הראל ולא הצלחתי. לכן היה לי חשוב שהדר תבין שיש דדליין, השעון הביולוגי מתקתק. במשך ארבע־חמש שנים אמרתי לה שאם היא רוצה להיות אמא, היא צריכה לשים לב שלא לפספס את הרכבת. לא ניג'סתי לה, אבל כשהיא התעניינה ושאלה, עניתי בהרחבה. היא כבר לא הייתה צריכה לגשש בזהירות מול ההורים שלנו, כי אני עשיתי את העבודה הקשה. ברגע שההורים קיבלו את ההורות היחידנית שלי, היה ברור שהכול פתוח ושזה בסדר מבחינתם. אמרתי לה שזה לא הולך להיות קל, אבל שזה הדבר הכי שווה בעולם".
ספרו איך היה לפני הלידה ואחריה.
רוית: "במהלך ההיריון הדר התקשרה אליי לשאול דברים והתייעצה לא מעט. העברתי לה ציוד יקר, שנשמר אצלי כמו חדש - שידת החתלה, מיטת תינוק, מנשא ועוד. צירפתי אותה לקבוצת היחידניות שלי בפייסבוק, כדי שהיא תרגיש חלק מקהילה תומכת. כשהראל היה קטן, היא עשתה לו בייביסיטר, היום אני עוזרת לה כשאני יכולה, אבל ברור שאני לא יכולה לעזור לה כמו שהיא עזרה לי בזמנו".
הדר: "רוית מטורפת על ליבי ברמה שאני אומרת לה: 'די, שחררי את הילדה'. רק ליבי ליבי כל היום. התייעצתי איתה לגבי הנקה והיא באה איתי כשלקחתי את ליבי למיון. אני יודעת שאם אצטרך עזרה, רוית תיתן לי".
יש לכן אחוות יחידניות במשפחה?
רוית: "מרגע שהראל נולד, הקפדתי לחשוף בפניו עוד משפחות יחידניות, והיום כשיש עוד משפחה יחידנית בתוך המשפחה שלנו, הוא שמח מאוד. הוא רואה את ליבי יותר מאשר בני דודים אחרים, בין היתר כי היא גם באה הרבה להורים. הוא אוהב אותה מאוד, אולי בגלל שהיא הכי קטנה במשפחה. תיאורטית, עכשיו אנחנו יכולות להזמין יחד חופשה בבית מלון על בסיס זוג עם שני ילדים, כשכל אחת תשלם את החלק היחסי שלה. זה משתלם יותר כלכלית מאשר להזמין שני חדרים של הורה וילד".
הדר: "אני גאה מאוד בזה שאנחנו שתי יחידניות במשפחה אחת. מימשנו את התשוקה להיות אמהות בלי לחשוב מה הסביבה תגיד. הרבה אנשים שיודעים ששתינו יחידניות אומרים לנו, 'איזה תותחיות אתן, איזה אלופות!', מאוד מפרגנים על זה".
מה המסר לקוראות?
רוית: "לא אגיד שהורות יחידנית מתאימה לכל אחת או שהחיים כיחידנית הם קלים. כן, יש אתגרים בדרך, אבל זה שווה כל רגע ואני לא מתחרטת לשנייה על המהלך. אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור, הייתי עושה את זה מוקדם יותר".
הדר: "אני ממליצה לנשים שלא מוצאות זוגיות לעשות את התהליך הזה, אל תוותרו על אימהות! זה אושר בלתי מוסבר".
סחפנו איתנו גם בת דודה
"מאז ומתמיד היה לי ברור שאני רוצה ילדים", אומרת נטע אילן (48), מורה בחינוך המיוחד, רווקה ואם לשניים (תשע, שלוש וחצי), המתגוררת בתל־אביב.. בגיל 37 מצאתי את עצמי במערכת יחסים ארוכה ולא בריאה, שלא הובילה לשום מקום. בשלב מסוים הבנתי שאם לא אעשה צעדים חד־משמעיים, לא אצליח להשתחרר ממערכת היחסים הזו. עשיתי מעשה: קבעתי תור לבנק הזרע, כמה חודשים קדימה, וטסתי לחו"ל לארבעה חודשים. שיתפתי את אמא שלי בתוכנית, והיא תמכה. חזרתי ארצה והלכנו יחד לבנק הזרע. קצת לפני גיל 39 ילדתי את יאיר ובגיל 44 את מעיין".
לדברים מצטרפת אחותה, אסנת אילן (54), מטפלת במגע ורוקחת טבעית, בעלת העסק "טיפולים במגע", גרושה (ללא ילדים מפרק זה) ואם יחידנית לבן שבע וחצי, המתגוררת בקריית־טבעון. "היה לי ברור שתהיה לי משפחה ולא חשבתי על דרך אחרת מלבד זוגיות", היא אומרת. בגיל 23 הייתה לי מערכת יחסים שנמשכה חמש שנים. שנתיים אחר כך יצאתי עם מישהו שהראה לי את המקווה תוך כדי נסיעה, כרמז לחתונה שבאופק, אבל הקשר לא התאים.
נטע אילן: "העובדה שאחותי היא גם אמא יחידנית נותנת לי תחושה טובה שיש מישהי במשפחה הגרעינית שלי שמבינה את החיים שלי כמו שהם באמת"
"קצת לפני גיל 40, כשכבר התחלתי לחשוב על הורות יחידנית, נסעתי לבקר חברה בגרמניה בידיעה שאני חוזרת משם ומתחילה להרים את העניין. הכרתי שם ידיד שלה, ולהפתעתי הפכנו לזוג. אחרי שנה עברתי לגרמניה בידיעה שאנחנו הולכים להקים משפחה ובאמת התחתנו. במשך שנתיים הייתי בטיפולי פוריות, שלא צלחו. אחרי חמש שנים בגרמניה נפרדנו וחזרתי ארצה - לתוכנית המקורית, להיות יחידנית. לא ויתרתי על החלום להיות אמא. ההורים שלי קצת חששו לגבי איך אסתדר כלכלית, כיוון שאני עצמאית, וגם כי בחרתי לגור בטבעון ולא לידם. גרתי כמה חודשים עם נטע ועזרתי לה עם הילד, שהיה אז בן שבעה חודשים. המשכתי את טיפולי הפוריות, הפעם לבד, ויום לפני יום הולדתי ה־47 קיבלתי את המתנה, איתמר".
יש לכן אחוות יחידניות?
נטע: "העובדה שאחותי היא גם אמא יחידנית נותנת לי תחושה טובה, שיש מישהי במשפחה הגרעינית שלי שמבינה את החיים שלי כמו שהם באמת, על כל האתגרים והקשיים, ויכולה לתמוך בשעת מצוקה".
אסנת: "יש יתרונות בסיטואציה המשפחתית שלנו: אני מקבלת מנטע בגדים ומשחקים של הבן הגדול שלה ומחזירה לה לטובת הבן הקטן. חבל שדברים ישכבו סתם בארון חמש שנים. בנוסף, כשאנחנו רוצות לבלות ביחד, כמו לצאת לקמפינג או ללכת ללונה פארק, להבדיל ממשפחות אחרות, אנחנו לא צריכות להתייעץ עם בני זוג, אם מתאים להם או לא. ועוד דבר: אנחנו מחליפות בינינו מידע רלוונטי ליחידניות, כמו קבוצות פייסבוק, פעילויות, זכויות וכו'".
מה אומרים ההורים?
נטע ואסנת: "אני משערת שהם היו רגועים יותר אם היינו בזוגיות, ועדיין הם שמחים בנכדים ותומכים בנו. אגב, בת דודה שלנו ראתה אצלנו שזה אפשרי והפכה בעקבותינו לאם יחידנית".
