היכולת להתגבר על פחדים חשובה להתפתחות האינטליגנציה הרגשית, מסביר ד"ר אלווארו בילבאו, פסיכולוג וחוקר מוח ספרדי, בספרו "מוח הילד" (תרגום: יוסי מילוא, הוצאת מטר). זהו ספר הדרכת הורים מהפן הרציונלי, שבו מסביר בילבאו כיצד הדברים נקלטים במוחם המתפתח של הילדים. הוא מבהיר מדוע הבעת רגשות, משחק משותף וחיבה הם בסיס להתפתחות רגשית ושכלית. בין היתר הוא מציע דרך שבה נוכל לעזור לילדינו להתגבר על פחדים – נושא רלוונטי במיוחד להורים בישראל בתקופה הנוכחית.
בתקופת הילדות ילדים רבים חווים מצבים שמעוררים פחד: כלב שנשך אותם, ילד שדחף אותם, תאונת דרכים חלילה, כל אלה עלולים להשפיע עמוקות על מוחם ולעורר פחד לא מידתי במצבים דומים.
הורים רבים לא יודעים איך להגיב כשילדם מתנסה בחוויה מפחידה. יש הורים שהאירוע מסעיר אותם והם צועקים על הילד וכך מגבירים את רמת החרדה; יש הורים שמציעים לילד להירגע וממעיטים בערך המצב. אף אחת משתי התגובות אינה מדויקת. אם הורים יידעו איך לגשת לילדיהם במצבים כאלה, הם יוכלו לעזור להם להתמודד עם הפחדים, לא רק כאן ועכשיו: הדרך שבה ילד לומד להתמודד עם פחדיו בגיל צעיר תקבע את יכולתו לעשות זאת בבגרותו.
בילבאו, אב לשלושה, מציע שתי דרכים לעזור לילד להתגבר על פחדים וללמד אותו להתמודד איתם.
להטמיע את הטראומה
למוח שתי מחציות (המיספרות): השמאלית רציונלית יותר, והימנית אינטואיטיבית יותר.במחצית הימנית נרשמים האירועים הטראומטיים. אם זכורות לכם חוויות טראומטיות, אתם זוכרים אותן כנראה כתמונות. חיילים השבים משדה הקרב חווים פלאשבקים, שהם בעצם הבזקים של תמונות שהמוח אינו מסוגל לעבד. במקרים כאלה הפחדים גדלים ושוכנים במחצית הימנית של המוח, האינטואיטיבית והחזותית יותר, בצורת תמונות ותחושות.
כדי להפחית את עוצמת התמונות, חשוב לעודד את הילד לדבר על מה שאירע ועל מה שהרגיש. כשאדם מפוחד מדבר ומתאר את מה שקרה לו, המחצית השמאלית של מוחו (זו שממונה על הדיבור) מתחילה לתקשר עם המחצית הימנית. כך תאפשרו לחלק המילולי וההגיוני של המוח לעזור לחלק החזותי והרגשי להתגבר על החוויה הטראומטית. התהליך הזה נקרא "הטמעת החוויה הטראומטית". הילד יזכור את האירוע, אבל לא יחווה אותו שוב באותה עוצמה. הוא יטמיע אותו כחוויה לא נעימה בעברו.
כדי לשוחח עם ילד על מצב טראומטי נדרשים רוגע (זה לא תמיד פשוט, הרי אתם עלולים להיות מבוהלים), שלוות נפש (וגם זה לא פשוט) ואמונה בדרך - שכן השיחה על המצב המפחיד עשויה להיות מנוגדת לתגובה הראשונה שלכם, שהיא להרגיע את הילד. וכמובן, חשוב לגייס הרבה אמפתיה.
הורים רבים לא יודעים איך להגיב כשילדם מתנסה בחוויה מפחידה. חלק צועקים על הילד וכך מגבירים את החרדה, אחרים מציעים לו להירגע וממעיטים בערך המצב
במקום להמעיט בערך המאורע ולומר לילד שהוא חזק ואמיץ ושעליו להתגבר ולהירגע - נדבר איתו על פרטי האירוע וננתח את התמונות והתחושות. זו תהיה שיחה ארוכה מהרגיל, אבל זאת הדרך הנכונה לגרום למוח להרגיש בטוח ורגוע. כשמדברים עם הילד על דברים שהפחידו אותו, חשוב להראות לו חמימות וקירבה, להיות רגועים, להביע אמפתיה לרגשותיו ולהבין איך חש בעת האירוע המפחיד. הילד חייב להרגיש קרוב אליכם ולהאמין שאתם מבינים אותו בשלמות, אחרת הוא עלול לחשוב שאתם לועגים לו. חשוב לחזור ולדבר על הנושא גם בימים שלאחר מכן. ככל שהילד ירבה לעבד את התמונות והרגשות בצורה מילולית, כך יצליח להטמיע את האירוע.
"אני מבטיח לכם שכשילד קטן מרגיש פחד או עצב, אין דבר שעוזר לו יותר משיחה עם אדם שמבין אותו בשלמות", כותב בילבאו בספר. למען האמת, זה נכון גם לגבי מבוגרים. עזרו לילדיכם לעבד חוויות טראומטיות בשתי המחציות של המוח, והם יגדלו להיות מבוגרים בטוחים בעצמם ונטולי פחד.
תמיד יהיה משהו
פחדים הם חלק טבעי מההתפתחות. אפשר לנסות למנוע מהילד חוויות טראומטיות, אפשר לסייע לו להטמיע אותן, אבל תמיד יהיה משהו שיפחיד אותו. אפשר ללמד אותו להתמודד עם פחדיו. כל מי שנפל אי פעם מאופניים (או מסוס, או מאופנוע) יודע שהדרך היחידה להתגבר על הפחד שזה יקרה שוב, היא לשוב ולרכוב.
יש שני סוגים של פחד: פחד אינסטינקטיבי ופחד נרכש. פחדים אינסטינקטיביים מופיעים בלי התנסות מוקדמת. למשל, רוב בני האדם פוחדים מנחשים, יש שפוחדים להתקרב לכלב, להיכנס לבריכת שחייה או להיות במקום חשוך. לעומת זאת, פחדים נרכשים מופיעים כשהתנסות קודמת מעוררת פחד. למשל, ילד שנפל מעץ עלול לפחד ממקומות גבוהים, או אם ילד גדול יותר חטף לו צעצוע, הוא עלול לחשוש מילדים לא מוכרים.
יש הורים שייטו לנחם את ילדיהם המפוחדים, לחבק אותם, להביע אמפתיה ולתת להם הרגשה שיגנו עליהם מכל רע. בהחלט חשוב שהילד ירגיש בטוח ומוגן, אך ההגנה הרגעית הזאת אינה מספיקה; הורים אחרים מעודדים את הילד לעמוד מול הגורם המפחיד באותו רגע, ואינם מבינים שהילד עלול לחוות חוסר ביטחון ופחדיו עלולים דווקא להתגבר.
כמו בתחומים רבים אחרים, נראה שדרך האמצע יעילה יותר. כדי לעזור לילד להתגבר על פחדיו מציע בילבאו שבעה שלבים, שיוליכו אותו מן הפחד אל האמון.
לדוגמה, כך תפעלו כאשר הילדה נופלת ממתקן בגן השעשועים וחוששת לטפס עליו שוב:
- היו אמפתיים כדי להרגיע את המוח הרגשי שמרגיש רק את הצורך לברוח. זה עשוי להימשך זמן מה ("נפלת וזה הפחיד אותך מאוד!").
- אשרו את הפחד הזה ודברו על חשיבות ההתמודדות איתו ("ברור שפחדת, אבל חשוב לנסות שוב לטפס כדי שלא תפחדי").
- הבטיחו לילדה שאתם עומדים להתגבר על הפחד הזה יחד ("נעשה את זה יחד. אני אחזיק לך את היד").
- נסו להגיע להסכם על מה ששניכם רוצים להשיג ("את צריכה לצעוד רק שני צעדים, בסדר?").
- עשו זאת רק כשהילדה מוכנה, בלי לחץ ובלי כפייה ("לא אעזוב אותך. קחי את היד שלי").
- שאלו את הילדה כמה היא מרוצה, ואמרו לה כמה אתם מעריכים את יכולתה להתגבר על פחדיה ("עשית את זה בעצמך! את אמיצה מאוד. איך את מרגישה?").
- חזרו על הפעולה ביום אחר ובהקשר אחר, כדי לאפשר לילדה להטמיע את המצב.
חשוב לדעת שלוקח זמן ליישם את שבעת השלבים האלה.
הדקות הספורות שתשקיעו בחיבור עם המוח הרגשי של הילדים הן המפתח ליכולתם לפתוח את דלת האומץ. עליכם לזכור גם שהנקודה החשובה המוזכרת בשלב 5 היא שאין להכריח את הילדים - לא לדחוף אותם ולא לגרור אותם. אנחנו יכולים לאחוז בידם כדי להיות איתם, אבל הילד חייב לעשות את הצעד הראשון, או לפחות להסכים שינחו אותו בעדינות. ההפך מזה יעורר רק תגובה של בריחה, אותה תגובה שאנחנו רוצים לעזור לילד לשלוט בה.
הרצון לגונן על ילד שמתנסה בחוויה מפחידה ולהגן עליו הוא טבעי, אבל הבחירה שבידיכם היא אם להיות שותפים לבריחה או לאומץ הלב. מחקרים מדעיים וגם השכל הישר מורים לנו שהאפשרות השנייה היא שתלמדו את הילד איך להתגבר על מעוררי הפחד הבאים שייתקל בהם. לשם כך יש להשקיע זמן בשיחה עם הילד, לכבד אותו ולהבין את רגשותיו, לתת לו את הזמן הנדרש לו להירגע ולהבין את מידת העזרה שהוא זקוק לה כדי להתמודד עם הפחד ולאזור אומץ.
