כשהחלה מתקפת 7 באוקטובר הוקפץ כפיר, בעלה של יגל ליבי ילין, ליחידת המילואים שלו. מאחר שבני הזוג שומרים על הלכות נידה, ולמרות כל התחושות הקשות, הם לא יכלו לגעת זה בזו פיזית ברגע הפרידה. "ידענו שמשהו נורא קורה, אבל הייתי בנידה, ועם כל אי־הוודאות לא יכולנו אפילו לתת חיבוק", מספרת יגל. "כן, זה רגע שהתבקש בו החיבור, אבל הלכה זו הלכה, ולא עברה לי אפילו לשנייה המחשבה שלא להקפיד עליה, כמו שהקפדנו מאז שהתחתנו".
מאז אותו יום שירת כפיר במילואים כ־250 יום. לאחרונה שיתפה יגל את הקושי שלה בפוסט בקבוצת הנשים הדתיות בפייסבוק, "נשים לב", שבו כתבה: "אין קשה כמו ללכת למקווה כשהבעל שלך הלך לטיול בלבנון". המספר הגבוה של הלייקים והתגובות הראו לה שהיא ממש לא לבד: אחד האתגרים הגדולים של נשות המילואימניקים הדתיות הוא שמירת הנידה. בימי שגרה זוגות צולחים את המצווה, שאוסרת על כל מגע בין בני הזוג במשך כשבועיים בחודש, ומעידים גם שהיא תורמת למערכת היחסים שלהם. אבל בתקופת מלחמה, כשאי־אפשר לדעת מתי הבעל יגיע הביתה והצורך בחיבוק ובקרבה גדול עוד יותר - העניין מורכב בהרבה.
יגל ליבי ילין: "ברור שאם הייתה אפשרות להקלה של רב הייתי הולכת עליה. אבל אין שום היתרים לקרבה בזמן נידה. נכון, זה קשה, אבל התמודדנו"
יגל ליבי ילין (26), בעלת העסק "לוחמת" לסדנאות הגנה עצמית וקרב מגע לבנות, נשואה לכפיר (28), קבלן עצמאי, מפקד בגולני במילואים. הם מתגוררים בגוש עציון והורים למלכות בת השנתיים וחצי. "הפוסט שכתבתי על ליל המקווה עורר המון תגובות ומעורבות", היא מספרת. "מישהי כתבה שבמבצע צוק איתן היא הייתה המון זמן אסורה על בעלה, כי בכל פעם שהוא יצא הביתה היא בדיוק הייתה במחזור. זה מצב ממש פסיכי. אצלי, בהרבה מקרים כן הייתי טהורה, ובוודאי שזה אתגר עצום כשאני לא".
אין אפשרות לקבל הקלות במצב כזה?
"ברור שאם הייתה אפשרות להקלה של רב הייתי הולכת עליה. אבל אין, ומקבלים את זה ולומדים איך להתמודד עם זה. כן יש הקלות בנושא ספירת שבעה ימים 'נקיים' שלפני הטבילה, אבל אין שום היתרים לקרבה בזמן נידה. אני יודעת שיש נשים שבעקבות המצב התייעצו עם גינקולוג כדי שיוכלו 'לסדר' את המחזור, כלומר, לקחת כמה חפיסות של גלולות ברצף כדי להאריך את הימים שבהם אין מחזור. באופן אישי אני לא אוהבת להתערב במה שקורה בגוף שלי, ולכן לא עשיתי את זה".
זה ממש קשה כשהבעל סוף־סוף מגיע הביתה מהמילואים, ואתם נאלצים לשמור על ריחוק פיזי.
"נכון, זה קשה, אבל התמודדנו. למדנו להיות ביחד בדרכים נוספות. הצלחנו ליזום כמה טיולים בארץ, שזה הדבר שאנחנו הכי אוהבים לעשות".
מה גרם לך לכתוב את הפוסט דווקא על הטבילה במקווה?
"כי זה הרגע שבו הכול מתעצם. הערב של יום הטבילה במקווה חשוב מאוד לזוגות ששומרים. זה ערב שמצפים ומחכים לו. אחרי בערך שבועיים של ריחוק פתאום מתקרבים, וזה רומנטי וקדוש. ואז אני חוזרת מהמקווה והוא בכלל לא פה, אז אני מחבקת את הילדה שלי. ברגעים כאלה התחושה היא של בדידות גדולה. זה מקצין מאוד את חוסר הנוכחות של בן הזוג, שהוא גם ככה קשוח מאוד.
"אגב, זה לא הפוסט הראשון שכתבתי בנושא. לפני כמה חודשים שיתפתי שעד שהוא כבר חזר, אני במחזור. אני מרגישה שלכתוב פוסט כזה לנשים זו דרך לפרוק, ותמיד התגובות מעודדות ומחזקות. אלה דברים שרק מי שעברה אותם יכולה באמת להבין".
אין מתסכל מזה
גם לירון, בעלה של שירה מדלעי, הוקפץ למילואים ביום הראשון למלחמה, כלוחם בחטיבת הנח"ל. במשך חודשיים הוא לא הגיע הביתה ולו לגיחה קצרה, ובסך הכול עשה שלושה סבבים במילואים עד היום. "ברור שלא קל להתמודד עם הכול לבד כמו אם חד־הורית, כשהבעל נמצא בתוך מלחמה ואני בחרדות. לכן כל כך קשה ההתמודדות עם מצוות הנידה", היא אומרת.
איפה הקושי הכי גדול?
"כשהבעל לא נמצא רוב הזמן, והרגעים ביחד מעטים, חיבוק יכול לעשות הרבה - והנה הוא מגיע ואני מודיעה לו שעדיין לא הגיעה השעה. זה מבאס את שנינו, ברור. אנחנו פשוט צריכים להחזיק את עצמנו, ואין יותר מתסכל מזה. אנחנו מדברים על זה הרבה, פותחים את הנושא ויודעים שאין פשרות ויש לזה את הזמן שלו. אנחנו יודעים שיש לזה עומק ובטווח הרחוק יש למצווה הזו משמעות גדולה. אז מוצאים דרך אחרת להיות ביחד וליהנות: יוצאים למסעדה, לסרט, לטיול על החוף".
שירה (41), תומכת חינוך בבית ספר ומאלפת כלבים מוסמכת ולירון (43), רכז הסעות לחינוך מיוחד, גרים בכפר תפוח שבשומרון והורים לחמישה ילדים בגילאי 10־19, שלושה מהם על הרצף האוטיסטי. לפני שלוש שנים איבדו את בנם הצעיר, הראל ז"ל, שטבע בבריכה כשהיה עם משפחת חברו. מאז האובדן של בנם הם מנסים להביא עוד ילד לעולם.
"בתחילת אוגוסט גילינו שאני בהיריון. השמחה הייתה עצומה, אבל אחרי כמה שבועות עברתי הפלה. במשך כמה שבועות ארוכים הייתי אסורה על בעלי וזה היה באמת קשה. עד שסוף־סוף התחלתי לספור שבעה ימים נקיים, יומיים לפני שהלכתי לטבול, הוא קיבל צו 8 לצפון ונסע. הורדתי אותו בתחנה, וזה היה רגע בלתי אפשרי. איך שהוא התרחק התפרקתי בבכי וביקשתי מאלוהים שישמור לי עליו. הרגשתי חוסר אונים עצום. אבל בדברים כאלה, תמיד במרחק של ראייה לאחור, רואים שזה אפשרי, והנה, שרדנו את זה וזה עבר".
שירה מדלעי: "זה מבאס את שנינו, ברור. אנחנו פשוט צריכים להחזיק את עצמנו, ואין יותר מתסכל מזה. אנחנו מדברים על זה הרבה ויודעים שאין פשרות"
עם יד על הלב, התקופה הזו לא גרמה לך לראות את מצוות הנידה בעין אחרת?
"בשנים הראשונות לנישואים לא התחברתי בכלל למצווה הזו. הימים האלה של ההמתנה היו מעיקים מאוד. אחרי אחת הלידות שמתי התקן הורמונלי ושמחתי שיהיה לי שקט מכל ההתעסקות הזו, אבל אחרי כמה חודשים התגעגעתי לזה, הוצאתי את ההתקן - וזה הדבר הכי טוב שקרה לי. יש משהו מרגש מאוד בחזרה הזו אחד לשני, הציפייה, כשחוזרים לימי ההתלהבות והאהבה הראשונית. אז נכון, במלחמה יש פחות שליטה על מה שקורה ועברנו ימים קשים, אבל לא הייתי נותנת שייקחו ממני את המצווה הזו".
התקשרתי דחוף לבלנית
הילה אבו (40), מעצבת שמלות ערב, נשואה לליאור (43) שעוסק בלוגיסטיקה בחייו האזרחיים וקצין לוגיסטיקה במילואים, והשניים הורים לחמישה ילדים בגילאי 10־19. כשבני הזוג הכירו הוא היה בחור ישיבה. כשנה לאחר מכן החליט להתגייס, היה שנים בקבע, וב־7 באוקטובר נקרא למילואים. מאז הוא משרת ברצף, מלבד חודשיים שבהם היה בבית.
"בחודשים הראשונים הוא הגיע הביתה אחת לשלושה שבועות", מספרת הילה. "הילדים יחסית גדולים, ועדיין זה לא קל. יש לי קריירה משלי, לכל ילד יש את הצרכים שלו, וליאור פשוט לא היה כאן. יש חרדות. חברים שלו נפגעו ואי אפשר להתעלם מכל מה שקורה מסביב, אבל אני משתדלת להיות כל הזמן באמונה והכי עסוקה שאפשר".
איך התמודדתם בתקופה הזו עם שמירת הנידה?
"כשהבנתי שזה קשה מאוד, הלכתי לרופא נשים, הסברתי לו את המצב, והוא הנחה אותי איך 'לחבר' חפיסות גלולות, במידה המותרת רפואית כמובן, כך שכשניפגש - אהיה מותרת. אחרי כמה זמן התחילו שיבושים ודימומים, ראיתי שזה לא בידיי, שחררתי והחלטתי שנתמודד עם זה כמו גדולים. גם לא באמת ידעתי מתי הוא בא, אז זה איבד שליטה באיזשהו שלב".
ואין נפילות?
"יש רגעים שחושבים שעוד רגע נופלים בזה. אבל בדת כמו בדת, יש שחור ולבן. יודעים איפה הגבול ויודעים לשמור. אגב, יש מנהג עתיק שכשהאישה טובלת והבעל לא נמצא - שמים סכין מתחת לכרית ומתכסים בבגד של הבעל, ועשיתי את זה" (מדובר במנהג שהיה מקובל בחלק מהקהילות, בעיקר בארצות ערב, ונחשב כשומר על האישה מפני סכנה, מב"ל).
מה עושים כשנפגשים, כדי שבכל זאת תרגישו ביחד?
"קודם כול מדברים על זה. עושים על זה שיחות. אנחנו זוג בוגר עם ניסיון, ויכולים לדבר על הכול. משתדלים כמה שיותר לצבור שעות איכות - יציאה למסעדה, למשל. עושים הכול כדי להיות כמה שאפשר ביחד בתנאים הקיימים, גם אם זה יציאה לקניות בסופר".
מי שסייעה להילה הייתה הבלנית מהמקווה בשכונת מגוריה. "היא הייתה מודעת לרגישות ואמרה לי שתקבל אותי לטבילה בכל שעה, גם מאוחרת. כבר קרה שהגיע זמן טבילה, אבל לא היה סיכוי שליאור יגיע, אז ויתרתי. ואז אחרי כמה ימים הוא התקשר ואמר שקיבל אפטר באופן בלתי צפוי ושהוא כבר בדרך. מיד התקשרתי לבלנית. המקווה כבר היה סגור, והיא פתחה במיוחד בשבילי. מהמקרה הזה למדתי לא לדחות טבילה אף פעם".
הילה אבו: "רופא הנשים הנחה אותי איך 'לחבר' חפיסות גלולות, כך שכאשר אני ובעלי ניפגש - אהיה מותרת. כשהתחילו שיבושים ודימומים, שחררתי והחלטתי שנתמודד"
היו רגעים שעמדתם להישבר?
"כן, היו רגעים של כמעט שבירה. עלה דיבור כזה שאולי בגלל המצב, זה לא יהיה כזה נורא אם תהיה נגיעה פה או שם, אבל ידענו לעצור את עצמנו והבנו מה באמת חשוב לנו, ושאין ברירה. זה גורם לתחושת חוסר אונים, תחושה אבודה כזו, שאני לבד והוא לבד וזה לא ממש ביחד, בעיקר ברגעים שאנחנו ביחד פיזית ואי אפשר לגעת וכל כך מתגעגעים. זה מבאס, לא אשקר. בכלל, הבדידות הזו שהגוף שלך חווה כשהוא לא מקבל את החיבוק המיוחל, זה משהו שרק אישה ששומרת נידה, ובוודאי אחת שבעלה במילואים, יכולה באמת להבין".
מתרגלים לזה?
"לא התרגלנו, אבל למדנו להבין את המצב ולא להתבאס, עד כמה שאפשר. זה חלק מהחיים".
