קייסי זפטה, 1.70 מטר של חן מתפרץ, רהיטות ושנינות, הבינה לאחרונה שלפעמים כל זה לא מספיק. שגם החודשיים שבהם התהלכה בביטחון בביקיני מידה 44 ב"הישרדות", לא מספיקים כדי למגר שמנופוביה בכלל, ובתעשיית האופנה בפרט.
"הגעתי ליום צילום קבוצתי וראיתי שכולן לבושות יפה מאוד", היא מספרת. "אמרתי, איזה כיף, הסטיילינג מהמם. נכנסתי להתלבש וראיתי שמביאים לי חלוקים ובגדים גדולים מאוד, בגדי דודות כאלה, שבאים לכסות. אמרתי שאני לא מוכנה להתלבש ככה. הסטייליסטית שאלה מה אני רוצה ללבוש. אמרתי לה, 'בלייזר, כמו כולן פה'. היא הביאה לי בלייזר ולבשתי מתחתיו טופ. יצאתי להצטלם, והיא אומרת לי, 'בואי נסגור את הבלייזר', וסגרה לי כפתור. פתחתי אותו ואמרתי שאני רוצה פתוח. היא אמרה לי שלא מחמיא לי ככה".
מעליב.
"בהתחלה אמרתי, נחליק את זה. אני בן אדם מקצועי. אבל הסצנה המשיכה. הסטייליסטית הצביעה על חולצה ענקית, אפורה ומכוערת ואמרה לעוזרת שלה, 'תביאי את החולצה הזו, שתשים מתחת'. אמרתי לה שאני לא אלבש את החולצה הזו. היא שוב שאלה, 'אז מה את רוצה?'. אמרתי שאני רוצה ככה, בלייזר פתוח עם הגוזייה מתחת. היא התעקשה, 'מה ככה, עם כל הבטן שלך בחוץ?'. אמרתי 'כן'".
"כשאני הייתי ילדה, לא ראיתי דוגמניות של הלבשה תחתונה עם סימני מתיחה בבטן וצלוליטיס בירכיים. לא הייתה שום דרך שאני אחשוב שאני יפה. אני רוצה לנרמל את המראה הזה"
איך זה המשיך?
"נעמדנו להצטלם, והסטייליסטית באה לסגור לי את הכפתור שוב. אמרתי לה, 'שומעת, זה נשאר ככה'. היא שוב התעקשה, 'את מבינה שזה לא יפה ככה?'. סט של 30 אנשים וכולם מסתכלים עליי. התחלנו להצטלם. הבנות שאיתי נעמדות עם הפנים קדימה ואותי מעמידים בפרופיל, שלפחות מהצד איראה רזה יותר. על אפם ועל חמתם, הסתובבתי, שמתי יד בכיס ונעמדתי זקוף. זו הייתה עמידה של כוח. ככה הצטלמתי".
מרשים.
"חזרתי לתא ההלבשה ותרגלתי נשימות כדי לא לבכות. הייתי כל כך מתוסכלת. הם לא ראו אותי כדוגמנית. זו התפיסה המיושנת של 'נביא שמנה להצטלם ונעשה על זה וי'. אני רק פורצת את דרכי בעולם הזה, ובכל זאת החלטתי בסוף לחתוך וללכת הביתה".
העבודה שלי היא קייסי
זה שלוש שנים שזפטה (24) מתפרנסת מדוגמנות ("פעם קראו לזה דוגמנית פלאס סייז, היום אני לא מוכנה לטייטל הזה יותר. אני דוגמנית, נקודה") ומהאינסטגרם שלה. לשאלתי איך לקרוא לה, אולי יוצרת תוכן? היא יורה: "התארים האלה זה סתם. אני פותחת מצלמה ומדברת על דברים שמעניינים אותי וחשובים לי. העבודה שלי היא קייסי". כשיצאה ל"הישרדות" היו באמתחתה 19 אלף עוקבים. היום המספר כבר עומד על 90 אלף עוקבים. מתברר שגישת ה"נו בולשיט" עובדת לה היטב.
התחלת כמתמודדת דבשית, ופתאום נשלפו הציפורניים.
"איך טל קרא לי, 'נחש מספריים'? כשראיתי את זה בארץ הלכתי לחפש מה זה אומר. נקרעתי מצחוק שזה מגיע מסרט בורקס. אני אמנם נחשה, אבל אני עושה את זה טוב. לא ירדתי לפסים נמוכים, לא העלבתי ולא דרסתי אף אחד מהמתמודדים. אסטרטגיה זה משהו אחר. אין לי בעיה לבגוד בבריתות ולשקר לאנשים בפן האסטרטגי. הגעתי למשחק לזכות במיליון".
"גדלתי עם ילדים עשירים מאוד. כשהייתי הולכת אליהם אחרי בית הספר, הייתי יכולה לפגוש שם אופר או מבשלת מהפיליפינים. אנחנו גרנו בבית שחלקנו עם עוד שתי משפחות. ישנתי בחדר עם אמא שלי עד גיל 15"
ומה עם המחיר של פגיעה בפופולריות שלך? היית דמות אהובה מאוד ואז התחילו לחבוט בך.
"הכי הזוי לי שנשים מבוגרות כותבות לי הודעות קשות, ואז אני נכנסת לעמוד שלהן באינסטגרם ומגלה שהן אמהות. מה נדפק? למה לוקחים תוכנית טלוויזיה כל כך ברצינות? אנחנו שם לייצר בידור. מה אתם לוקחים ללב? בעיניי זה מעיד על אינטליגנציה סופר־נמוכה.
"רוב חיי רואים בי דמות מאוד חמודה ומתוקה. אנשים שמנים נתפסים כלא מזיקים. מאז שעליתי במשקל זה 'יואו, איזו מתוקה'. בואי נגיד שזה לא בא לרעתי. חושבים את מה שהם חושבים ואז אני באה להם בסיבוב. העובדה שאני נראית לאנשים בבית לא מזיקה, זה עליהם. אני לא חייבת שום דבר לאף אחד, רק לעצמי".
יש משמעות עמוקה לנראוּת שלך בעונה.
"כששאלו אותי בהפקה איזה בגד ים אני רוצה, עניתי 'ביקיני'. אני מרגישה נוח מאוד בעור שלי. אני בשלב בחיים שאני לא מסתירה שום דבר. יצאתי מאותה פגישה וחשבתי, רגע, כל עם ישראל יראה אותי בביקיני. אבל עניתי לעצמי 'שיתרגלו'. בחופים אתם רואים מלא בחורות כמוני, אז למה בריאליטי אי־אפשר?".
"אנשים שמנים נתפסים כלא מזיקים. מאז שעליתי במשקל זה 'יואו, איזו מתוקה'. בואי נגיד שזה לא בא לרעתי. הם חושבים את מה שהם חושבים ואז אני באה להם בסיבוב"
מה אמא שלך אמרה?
"אמא שלי שאלה אחרי הפרק הראשון אם אני כל העונה חשופה. לפני שנתיים הצטלמתי להלבשה תחתונה, והיא ראתה את הצילומים באינסטגרם שלי ובכתה שבועיים. היא אמרה לי, 'אם היית מספרת לי שאת הולכת להצטלם לזה, הייתי משלמת לך כפול שלוש כדי שלא תלכי'. אמרתי לה שאני לא עושה את זה בשביל הכסף. אני רוצה שילדות, נערות וגם נשים ייקחו ממני אומץ וביטחון. כשאני הייתי ילדה, לא ראיתי דוגמניות של הלבשה תחתונה עם סימני מתיחה בבטן וצלוליטיס בירכיים. לא הייתה שום דרך שאני אחשוב שאני יפה. אני רוצה לנרמל את המראה הזה".
את חושבת שהמסר הזה חלחל?
"אני מקבלת אינסוף הודעות על זה שאני השראה. לפעמים נערה ניגשת אליי ברחוב, מתחילה לבכות ואומרת לי 'תודה'. אם מישהי כותבת לי שאחותה אנורקסית והיא ראתה אותי וקיבלה מוטיבציה לנסות לצאת מזה, זה שווה את כל הטוקבקים הרעים ואת כל ההייטרים" .
אבא גאה בי
בימים אלה זפטה עוברת לגור עם בן זוגה זה שש שנים, גיא עוז (26). עד היום התגוררו השניים יחד עם אמה של קייסי בשכונת בבלי בתל־אביב. "לקח לי שנה וחצי להכין אותה למעבר. הרגשתי שאני נוטשת אותה. היינו רק היא ואני כל השנים. אנחנו נגור במרחק של שלושה בניינים ממנה. למזלי, אמא שלי אוהבת את גיא מאוד. שלושתנו הסתדרנו מעולה בדירה הקטנה".
שני הוריה הם ילידי הפיליפינים. אמה חצי ספרדייה וחצי פיליפינית, אביה גם הוא שילוב, של הרבה מסין וקצת מהפיליפינים. כשקייסי הייתה בת שש, אביה גורש. "הייתי ילדה של אבא", היא מספרת. "ביום שהוא נתפס הוא היה אמור, כמו כל בוקר, לקחת אותי לגן ולהמשיך משם לעבודה. לא קמתי בזמן והוא לא היה יכול לחכות לי. פעם היה חוק שאם עובד זר נתפס עם ילד, לא עוצרים אותו. בגלל שהוא היה לבד, הוא נעצר ותוך כמה ימים נשלח חזרה לפיליפינים. הרבה שנים הלכתי עם אשמה שבגלל שלא הייתי איתו הוא גורש. זה היה נטל גדול שלקחתי על עצמי. ההורים שלי ניהלו קשר לונג דיסטנס, ורק כשהייתי בת 16 נפרדו".
"תמיד התלבשתי יפה. עם 20 השקלים דמי כיס נסעתי לאלנבי ומצאתי את החולצה הכי שווה. אבל כמה שניסיתי להיטמע בתוך החברה הישראלית, לא להרגיש שונה, תמיד הזכירו לי שאני כן"
החיים לאחר גירוש האב לא היו פשוטים. "אמא עבדה כמו חמור משש בבוקר עד שמונה בערב כדי לפרנס אותי, את המשפחה שלה בפיליפינים וגם את אבא שלי. הכעיס אותי לראות אותה עובדת כל כך קשה. היא רצתה שיהיה לי עתיד טוב ורשמה את הכתובת של המעסיקים שלה בכיכר המדינה ככתובת שלנו, וככה יכלה לשלוח אותי לבית ספר בצפון העיר. בהסתכלות בוגרת זו הייתה החלטה נכונה, אבל היו לזה השלכות בזמן אמת".
מה היו ההשלכות?
"הייתה לי תחושת נחיתות. גדלתי עם ילדים עשירים מאוד. כשהייתי הולכת אליהם אחרי בית הספר, הייתי יכולה לפגוש שם אופר או מבשלת מהפיליפינים. אנחנו גרנו בבית שחלקנו עם עוד שתי משפחות. ישנתי בחדר עם אמא שלי עד גיל 15. לא הייתה לי טיפת פרטיות. מול המיטה שלי היה מקרר. אמרתי לעצמי שיום אחד גם לי יהיה בית כמו שיש לחברים שלי ואני אעניק לילדים שלי חיים טובים ואוציא את אמא שלי לפנסיה מוקדמת. שיקרתי כל הזמן לגבי הזהות שלי. לא סיפרתי שאמא שלי מנקה ומטפלת, וכשרצו לבוא אליי, הייתי מתחמקת".
פיתחת אסטרטגיות כדי לשרוד?
"מגיל צעיר בניתי פרסונה מסוימת כדי שיאהבו אותי. עבדתי על זה שאהיה הכי מוכשרת, הכי מרשימה, הכי אינטליגנטית. זה נבע מצורך מתמיד לכפר על השוני שלי, על המוצא שלי, הנראות שלי, המצב הכלכלי שלי, על נקודת הפתיחה הפחות טובה שלי. זה תמיד להיות בהיכון שלאף אחד לא יהיה האומץ והחוצפה להוריד אותי. תמיד התלבשתי יפה. עם 20 השקלים שאמא נתנה לי כדמי כיס נסעתי לאלנבי ומצאתי את החולצה הכי שווה. אבל כמה שניסיתי להיטמע בתוך החברה הישראלית, לא להרגיש שונה, תמיד הזכירו לי שאני כן".
"פעם היה חוק שאם עובד זר נתפס עם ילד, לא עוצרים אותו. בגלל שאבא שלי היה לבד, הוא נעצר ותוך כמה ימים נשלח חזרה לפיליפינים. הרבה שנים הלכתי עם אשמה שבגלל שלא הייתי איתו הוא גורש"
איך היה הקשר עם אבא כל השנים האלה?
"במשך שלוש שנים דיברנו איתו בסקייפ. בגיל תשע נסעתי עם אמא לחודשיים לפיליפינים, לבקר את המשפחה ואותו. הייתי בשוק שפתאום יש לי אבא. הוא נישק את אמא שלי, ואני כזה 'איכ'. ככל שגדלתי, הקשר איתו התחיל להתמוסס. השיחה הקבועה בסקייפ בשבת הפכה לטרחה בשבילי".
את יודעת לשים את האצבע למה?
"ההורים שלי התחילו לריב והרגשתי באמצע. הפסקתי לדבר איתו. בהתחלה הוא עוד ניסה לשמור על קשר, ואז ויתר. לפני שנה גיא לקח אותי לטיול יום הולדת ללונדון, והחלטתי להיפגש איתו שם. הייתה לי חרדה לפני המפגש. זה בן אדם שלא ראיתי בעצם מגיל תשע. אמרתי לעצמי שאני חיה נהדר בלעדיו ולא צריכה אבא. אבל אז פגשתי אותו והלב שלי נפתח. עכשיו אנחנו בקשר סבבה. מדברים פה ושם. הוא גאה במה שקורה איתי".
הראיון המלא עם קייסי זפטה מתפרסם בגליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
- איפור: אל אדידה, שיער: רן קריסי, צולם במלון "בובו", יבנה 42 ת"א, מרשת מלונות בראון
