אני לא שופטת
"ערב לפני 7 באוקטובר, אושר, הבן שלי, הגיע הביתה מהצבא. למחרת קובי לקח אותו בחזרה לבסיס רעים, ושניהם נרצחו בדרך. ב־7:30 כבר אבד הקשר איתם, אבל חשבנו שאולי הקווים נפלו. באותו יום קיבלנו הודעה שאושר נרצח, ורק אחרי חמישה ימים קיבלנו אישור על מותו של קובי. יש לי נחמה על כך שהם מתו ביחד כי הם נמצאו מחובקים.
"בחודש הראשון אנשים הציפו את הבית. היו גם אנשים שנעלמו. אני לא שופטת אותם, הם כנראה לא מסוגלים להתמודד עם המצב שלי.
"קשה לי כששואלים אותי, 'איך את?'. מה אפשר לענות? אני עונה: 'יהיה בסדר'. יש לי ילדה בת 10 וילד בן 18, אז אני מקווה שיהיה בסדר. אני חושבת שפשוט אין מה לומר. אני לא צריכה כלום כי מה שאני צריכה כבר לא פה. אולי חיבוק ונוכחות. מה שאני עושה כדי להנציח את קובי ואושר עוזר לי, למשל, כתיבת ספר תורה לזכרם או הנצחה בדף האינסטגרם. אני רוצה שכולם יכירו אותם וידעו מה קרה להם”.
כשאני מגיעה, אנשים מפסיקים לצחוק
"אני מרגישה שאנחנו גורמים לאי־נוחות. אנשים סביבנו מרגישים שלא בנוח לדבר איתנו על 'החיים', על כל דבר אחר שהוא לא האסון שעברנו. התחושה היא, ובצדק, שהכול מתגמד ושולי. אפילו לשאול אותנו 'מה שלומכם?' לא מתאים, הרי ברור לכולם שאנחנו עוברים גיהינום. מי שפוגש אותנו לא תמיד יודע איך לגשת אלינו, ולפעמים אנחנו רואים שאנשים ממש מתלבטים אם לגשת ולהגיד משהו או להתעלם. לעתים אנשים שאנחנו מכירים בוחרים שלא ליצור קשר. זה מרגיש לפעמים כמו ילדה שעוברת חרם בבית הספר - ברגע שהיא מגיעה כולם משתתקים או מתלחששים. ברגע שאני מגיעה למקומות אנשים מפסיקים לצחוק, לדבר בקול רם, מרגישים מבוכה. מיד מסתובבים ומספרים למי שנמצא לידם 'אתה רואה אותה? הבת שלה נרצחה ב־7 באוקטובר. הם ליוו אותה בטלפון עד שהיא מתה'.
מה היית רוצה שיגידו לך?
"אם רוצים להקל עליי, אני צריכה שידברו איתי כרגיל, שישכיחו ממני את הצער והכאב שלא עוזב לרגע ומשתלט על כל תא בגוף, על כל נשימה. כשאני פוגשת אנשים יקל עליי אם יתייחסו אליי כאל 'שלי', לא כאל זו עם התווית 'אמא שכולה'. כשאני נמצאת עם חברות והשיחה פתוחה וחופשית, בלי הפיל הלבן בחדר, זה מאפשר לי להיות נורמלית, להיות אני. ובאמת, אני אותה שלי, עצובה וכאובה יותר, אבל אני רוצה שתעזרו לי לזכור שיש עוד חיים מעבר ללב שלי שכואב ללא הפסקה, תנו לי הפוגה מהשכול. לא צריך לנחם אותי כל הזמן, לא צריך לרחם, מספיק לתת חיבוק אוהב, חיוך. אני מרגישה את האהבה.
"ליבי שלנו הייתה מדהימה, קרן שמש של שמחה, צחוק, טוב לב ונתינה בעולם. אני מבקשת שליבי לא תישכח ושיעקבו אחריה בדף האינסטגרם שאנחנו מפעילים לזכרה".
אני יכולה לדבר גם על לק ג'ל
"כבר בשבת בלילה, אחרי שחילצו אותנו, בן דוד שלי בא ולקח אותנו לנווה־מונוסון, כך שאת השבעה עשינו שם. במשך כמה שבועות לא תפקדתי, הפעילו אותי. אפילו ברמה של לשלוח אותי להתקלח. אחרי חודש אבא שלי נפטר, כך שנכנסתי לעוד אבל. הגיעו אליי אנשים מכל קשת החיים שלי ובאמת עטפו אותי. יחד עם זה הרגשתי כבר עייפות, רציתי זמן לעצמי, לעבד את הדברים. קיבלנו מאנשים טובים בית בסביון לשנה, אנשים רצו לבוא לסדר ולארגן, ואני עצרתי את זה. רציתי לדעת איפה כל דבר מונח. אנשים רוצים לעטוף, אבל לפעמים זה כבר נהיה חונק, אז צריך לדעת גם מתי להרפות.
"יש אנשים ששואלים אותי, 'אפשר לשאול אותך מה שלומך?' ואני עונה, 'ברור. אני חיה'. מה שלומי? יש ימים כאלה ויש גם כאלה, אבל אני רוצה לזכור את 23 השנים שבהן חייתי בגן עדן ואני רוצה להמשיך לחיות, למרות האובדן הענק. אני גם יכולה להיות בשגרה. אם אני רואה מישהי עם לק ג'ל יפה, אני יכולה לשאול אותה איפה היא עשתה אותו. אני בוחרת לראות את הטוב ומודה על מה שיש לי ועל כך שתורמים ועוזרים לנו. זה המסר שלי גם בהרצאות שאני מעבירה מאז אותה שבת. אני אוהבת לקבל את החיבוק והתמיכה, אוהבת להוות השראה וכוח לאנשים. זה נותן תחושה טובה".
מה היית רוצה שיגידו לך?
"אחרי כמה ימים בשבעה אמרתי לבת דודה שלי, 'וואו, בכלל לא יצא לנו לדבר'. והיא אמרה לי: 'לא תמיד צריך לדבר. אני בחרתי לשבת בצד ולראות שאת בסדר ומדי פעם להחליף לך את הקפה'. זה כל כך נכון. לפעמים מספיקים חיבוק, נגיעה בכתף, עיניים טובות שמסתכלות עלייך. זה הכול. מה שחשוב זה להיות נוכח. אין משנה סדורה לגבי הדרך הנכונה לנחם, הכול לגיטימי ומה שחשוב זה להיות אותנטי. כשאני מרגישה שלב של מישהו מתחבר ללב שלי, זה לא משנה מה בדיוק הוא אומר".
אני פחות רוצה לדבר על זה
דורית בן יהודה מרחובות, אמו של איתמר בן יהודה, חובש קרבי וסמל מחלקת מרגמות בגדוד 13 בגולני, שנפל ב־7 באוקטובר
"אנשים לא תמיד יודעים להביע אמפתיה ומביעים יותר רחמים, ועם רחמים קשה לי יותר לתפקד. זה משהו שקשה להגדיר ופשוט מרגישים אותו. אני מרגישה שאנשים נכנסים למבוכה כשהם פוגשים אותי, ואני יכולה להזדהות עם זה, כי כשלא מכירים את האדם קשה לדעת איך הוא היה רוצה שיתייחסו אליו".
מה היית רוצה שיגידו לך?
"אין מדריך להתנהלות בסיטואציות כאלה, אבל נראה לי שהיחס הנכון הוא תלוי הקשר ותלוי קרבה. פחות נוח לי כשאנשים רחוקים מדברים איתי על הנושא, כי יש באירוע הזה משהו אינטימי. זה קצת מזכיר לי את התקופה שאת בהיריון ואנשים נוגעים לך בבטן. בשבעה מן הסתם זה יותר הגיוני. ועדיין, שבעה זה אירוע פורץ גבולות. יש אותי בעבודה, יש אותי בבית, יש אותי עם חברים. בשבעה הכול מתערבב ואת מרגישה קצת מופקעת מעצמך. אני זוכרת שהייתי שואלת אורח אם אפשר להגיש לו לשתות, והיו אומרים לי, 'זה לא התפקיד שלך'. לא אהבתי את זה. תנו לי להחליט מה התפקיד שלי.
"אחרי השבעה, אני כבר פחות רוצה שידברו איתי על זה. אני מעריכה את הרצון של אנשים להביע הזדהות, אבל השאלה 'מה שלומך?' קשה לי ואני לא כל כך יודעת להשיב עליה. אני עוסקת בייעוץ אסטרטגי למוסדות, בעיקר לרשויות מקומיות. הרציתי לפני כשבוע על נושא שקשור להתנהלות בחירום, וביקשתי לפני שהגעתי שלא יזכירו את הקשר שלי לנושא. לא רציתי להיכנס להסברים ולנושא האישי כי זה אירוע פרטי. אני לא רוצה שמהיום עד סוף חיי כל מי שיפגוש אותי ילחץ לי יד ויגיד שהוא משתתף בצערי”.
אני לא נחמדה
"הרבה אנשים לא יודעים איך לגשת ואיך להתייחס. אני משתדלת כל יום לקום לעבודה ולעשות את הכי טוב שאני יכולה, אבל אני יודעת שאני כל הזמן עם פרצוף עצוב. אנשים מעירים לי, 'תרימי את הראש', 'את צריכה להשתדל יותר בשביל הנכד שלך והבת שלך'. כאילו שאני לא יודעת. אני כותבת הרבה בפייסבוק, ויש אנשים שיש להם ביקורת: למה את כותבת כל כך הרבה? למה עוד סטורי ועוד סטורי? את לא חושבת שקארין הייתה רוצה שתשחררי אותה? אבל אני לא יכולה ולא רוצה. זה חצי מהלב שלי. אני אמא של ילדה שנעלמה ואני רוצה שכולם יכירו אותה, גם דרך דף האינסטגרם שפתחנו לה.
"אני עובדת בסוכנות רכב ומקבלת קהל. אנשים רגילים לראות אותי מחייכת ורעשנית ועכשיו אני שקטה עם עיניים עצובות. יש אנשים שמזהים אותי, באים ומחבקים, ויש גם לקוחות שאומרים לי, 'מה זה הפרצוף המנחוס הזה על הבוקר?' ולפעמים אני עונה תשובה לא נעימה. אנשים צריכים להיות יותר רגישים בתקופה הזאת, כי אתה לא יודע מי עומד מולך. יש אנשים שלא באו לשבעה כי היה להם קשה. מישהו מהיישוב אמר לי שהוא הגיע לכניסה לבית ולא הצליח להיכנס. יש אנשים שנעלמו, אפילו מהמעגל הקרוב. יש אנשים שלהפך, לא עוזבים אותנו. אני יודעת שאני לא נחמדה בימים האלה, ולפעמים אני גם מתנצלת אם עניתי באופן קצר או בחוסר סבלנות. לא כל אחד יכול לשרוד את זה".
מה היית רוצה שיגידו לך?
"אני חושבת שמה שאני צריכה זה שלא יבקרו אותי. אם אתם לא יודעים מה לומר, שלחו חיבוק, שלחו נשיקה. זהו”.
אני עצוב, אבל לא קדוש
"לשבעה של יובל הגיעו אלפי אנשים שאני לא מכיר. לעומת זאת, יש גם אנשים קרובים שלא הגיעו. כמה מהם אמרו לי מאוחר יותר שהם מצטערים, שהם לא היו מסוגלים ולא ידעו מה לומר. היו אנשים שבאו וראיתי שלא נוח להם, שלא ידעו מה לעשות עם עצמם. היו אנשים שאמרו שיחזרו שוב ולא חזרו. אני מבין את זה. אולי אנשים מרגישים שיש משהו מידבק בצער, אולי הם באמת לא יודעים איך להתמודד.
"לפעמים נוצר מין גלגל: אנשים דוחים את הביקור בשבעה כי הם לא יודעים מה לומר, ואז עוד יותר לא נעים לבוא, ובשלב מסוים כבר כל כך לא נעים ולא באים, וחברויות מתנתקות. היו גם מקרים הפוכים, של אנשים שלא דיברתי איתם המון שנים ופתאום רצו להיות שותפים. הרי כל אחד מתאר לעצמו כמה זה נורא, אז איך ניגשים לכזה דבר? נראה לי שאנשים תופסים אנשים במצבי כמשהו לא אנושי, כמעט קדוש. זה לא נכון, נשארנו בני אדם. אנחנו רק כואבים ועצובים.
"בשבעה, כשאנשים היו נבוכים ולא ידעו מה לומר, 'צחקתי' ואמרתי שפתחתי עסק של 'חבק וסע', 'קפה ואני הולך', מה שתמיד היה שובר את המבוכה ומקל על המנחמים. באתי לאנשים שהגיעו, אמרתי 'תביא חיבוק', כי האמת היא שניחומים לא באמת עוזרים".
מה היית רוצה שיגידו לך?
"תבואו, תקשיבו, תהיו פסיביים. לא משנה. אותו אדם ירגיש שאתם שם. עצם ההימצאות, החיבוק, ההקשבה, זה עולם ומלואו בתוך רכבת ההרים הזאת. לאבד כזה אוצר זה סכין ללב, אבל יש רגעים של הבלחה כזאת שאני מצליח לומר לעצמי, איזו זכות הייתה לי להיות אבא שלך, יובלי. כמה שדרגת אותי. אנשים ששואלים אותי 'מה שלומך?' או 'הכול בסדר?' זו שאלה קצת מכשילה. אני חי בתוך רכבת הרים. אבל אני ממציא את ה'בסדר' החדש. בחרתי בחיים, באהבה וב'אהבת לרעך כמוך' עם אופטימיות והומור.
"חשוב לי שעם ישראל יכיר את הגיבורים שמסרו את חייהם להגנת המדינה, ובהם גם יובלי שלי. יובל למד בכיתת מחוננים אבל רצה להיות לוחם חי"ר. הוא נסע לטייל בתאילנד (ודווקא שם הכיר את נועה, שלמדה באותו תיכון וכולם הבינו שתהיה פה חתונה), וחזר למלחמה ללא צו 8. כשהתברר לו שהמפקד שהתבקש להחליף נשאר בתפקידו, הוא הוריד את דרגות הקצונה ונכנס להילחם כמפקד חוליה. הוא נהרג בכיבוש מוצב פלסטין ששמו הוסב מאז ל'מוצב יובל'. לפני שנפל הוא וחבריו חיסלו חמישה מחבלים, שיחד עם מחבלים נוספים המתינו בפיר מנהרה ותכננו לפגוע בעשרות לוחמי הגדוד”.
אנשים באבל זקוקים לתמיכה חברתית
“כל אחד מתמודד אחרת עם מוות של אדם קרוב", אומרת ד"ר רות מלקינסון, עובדת סוציאלית מהמעבדה הבינלאומית לחקר אובדן, שכול וחוסן נפשי באוניברסיטת חיפה. "לכל איש יש שם ולכל אבל או אבלה יש סיפור. אנשים באבל רוצים להשמיע את הסיפור ולהנציח בדרך שלהם, ומאוד רגישים לתגובה של האחרים, הקרובים וגם הרחוקים. האנשים האחרים מרגישים אי־נוחות, ולכן לעתים מנחמים, לעתים נמנעים ולעתים מחבקים.
"בשבעה מקובל שמנחמים ישמרו על שתיקה ויחכו עד שהאבלים ייזמו שיחה. כלומר, מי ש'מוביל' אמור להיות האבל. זה לא תמיד קורה בפועל, אבל נראה לי שזה נכון גם לימים שאחרי השבעה. צריכה להיות רגישות לאבלים, זה מצב שיש בו הרבה מבוכה, לצד רצון לא לפגוע, ולא תמיד יודעים איך לומר ומה לעשות".
יש כאלה שלא יודעים מה לומר ופשוט לא אומרים כלום.
"באופן פרדוקסלי, ההימנעות מגיעה ממניעים חיוביים. יש חשיבות רבה לאקטיביות של האבלים השכולים. הם צריכים להגדיר מה מתאים להם, מה לא מתאים להם, מתי נכון להם להיפגש, לצחוק, לבכות. מה שהתאים אתמול לא בהכרח יתאים גם מחר, כי תהליך האבל הוא כמו רכבת הרים. בגדול, אנשים אבלים זקוקים מאוד לתמיכה החברתית. הסביבה לרוב רוצה לתמוך ולעזור, אבל לא תמיד יש הלימה. לכן, אנשים מבחוץ, שלא יודעים מה ואיך לומר, יכולים פשוט לשאול: 'זה בסדר אם אצלצל?', 'אפשר לדבר?'. אפילו לומר, 'אם אמרתי משהו שלא מתאים ולא רגיש, תגידי לי'".
