כשמשה ולירון אשכנזי נפגשו והתאהבו, כל אחד מהם נשא עמו טראומה: במקרה של משה (39), זה קרה בעקבות מות אחיינו האהוב רותם דוידסון ז"ל, בנה של אחותו רויטל. רותם נהרג ב־2011, בגיל 11, אחרי ששער כדורגל נפל עליו בזמן אימון. אשכנזי השבור בדיוק סיים להצטלם לסדרה "אננדה" של דנה מודן. דווקא כאשר עמד לעשות את הפריצה הגדולה שלו, הרגיש שהוא לא יכול להמשיך לעבוד בתעשיית הבידור ושהוא חייב להתנתק. כדי להתפרנס עבד כברמן וטס בכל פעם שהתאפשר לפסטיבלי מוזיקה בחו"ל.
אצל לירון (38) הטראומה הייתה אחרת: בגיל 24 הצעיר התגלה אצלה סרטן במעי הגס. "ניהלתי חיים של צעירה טיפוסית", היא מספרת. "עדיין גרתי עם ההורים ביבנה, והתחלתי שנה שנייה ללימודי חינוך לגיל הרך. בשלב מסוים התחילו אצלי כאבי בטן וצורך תדיר ללכת לשירותים. עברתי בדיקות ונמצא אצלי דם סמוי בצואה. שלחו אותי לעבור קולונוסקופיה, אבל כשהגיע מועד הבדיקה השתפנתי. קראתי על הבדיקה והבנתי שהיא לא נעימה. בראש שלי בכלל לא עברה אז המילה סרטן. אני זוכרת שהכנסתי את התסמינים שלי לגוגל והתוצאה שהתקבלה הייתה 'טחורים'. זה הרגיע אותי. אמרתי, בשביל זה לעבור את הבדיקה הזו? אני אתמודד".
"ערב אחד צפיתי בתוכנית של אורלי וגיא שבה הם ראיינו אישה שסבלה מסרטן במעי הגס. היא סיפרה על התסמינים שלה, ואני קולטת שזה בדיוק אותם תסמינים שיש לי. כשהתוכנית הסתיימה הייתה כתובית לזכר אותה אישה. היא נפטרה בינתיים"
איך זה המשיך משם?
"חלפו שמונה חודשים, התופעות התחזקו. ערב אחד שכבתי בחדר שלי, צפיתי בטלוויזיה והייתה תוכנית של אורלי וגיא שבה הם ראיינו אישה שסבלה מסרטן במעי הגס. היא סיפרה על התסמינים שלה, ואני קולטת שזה בדיוק אותם תסמינים שיש לי. כשהתוכנית הסתיימה הייתה כתובית לזכר אותה אישה. היא נפטרה בינתיים. הלכתי מיד לאמא שלי שישבה בסלון וצפתה גם היא בתוכנית. היא הסתכלה עליי ואמרה: 'את הולכת לעשות את הבדיקה'. הסכמתי מיד".
מה היו התוצאות?
"בבדיקה הזו מחדירים מצלמה שאמורה לעבור לאורך כל המעי הגס. במקרה שלי, אחרי 15 ס"מ, היא כבר לא יכלה לעבור. התגלה גידול שחסם את הכל. בסוף הבדיקה הודיעו לי על הממצא, ואמרו שעדיין לא ידוע אם הוא שפיר או ממאיר, שנלקחה ביופסיה, אבל שבכל מקרה אצטרך לעבור ניתוח דחוף. גם אז עוד לא חשבתי בכיוון של סרטן. מבחינתי סרטן היה שווה מוות. התת־מודע שלי בכלל לא איפשר לי לחשוב בכיוון הזה - לא הייתי יכולה להתמודד עם זה. זה היה מספיק נורא גם ככה".
4 צפייה בגלריה
משה ולירון אשכנזי. "ממש מההתחלה הרגשתי שלירון היא האמא של הילדים שלי"
( צילום: עדי אורני סגנון: ליאת אשורי)
רק שבהמשך זה נעשה נורא יותר.
"כן. נקבע לי מועד לניתוח באותו בית חולים שבו נבדקתי, ונשלחתי לבדיקות נוספות. ואז הוזמנתי לפגישה אצל הכירורגית שהייתה אמורה לנתח אותי. אני ואמא שלי התיישבנו מולה, היינו בטוחות שהיא אמורה להסביר לנו רק על מהלך הניתוח, בכלל לא ידענו שהגיעו תוצאות הביופסיה. אבל המשפט הראשון שהיא אמרה היה: 'טוב, אז בגדול נמצא שהגידול שלך סרטני'. ואז היא אמרה 'חכי שנייה' ועשתה שיחת טלפון. אני ואמא ישבנו מולה בהלם. כשהיא ניתקה את השיחה היא המשיכה: 'אז כמו שאמרתי, הגידול הוא סרטני, ומחובתי להגיד לך גם שבבדיקת הסי־טי נמצא שיש לך ממצאים בכבד ובריאה. אנחנו עוד לא יודעים מה זה, אבל סביר שנדע במהלך הניתוח שנעשה לך'. באותו רגע אמא שלי, שאף פעם לא ראיתי אותה יוצאת על מישהו, אמרה לה: 'לא. אנחנו לא נעשה אצלך את הניתוח'. וכך יצאנו מהחדר, כשאני מבינה שלא רק שאני צריכה להתמודד עם סרטן, אלא גם עם זה שיש לי גרורות. הייתי בטוחה שאני הולכת למות. חד־משמעית. יצאתי מהחדר והתמוטטתי".
"ידעתי שאני עומדת לצאת מהניתוח בלי מעי, בלי שחלה ויש מצב שאולי גם יש לי גרורות שיסבכו את המצב פי אלף"
בסופו של דבר, לירון בחרה לעבור את הניתוח בבית חולים אחר. יום לפני כן, כשהגיעה להתאשפז, עדכן אותה המנתח בתוכנית הפעולה המומלצת לדעתו: לכרות את רוב המעי הגס. "הוא הרגיע אותי שאפשר לחיות עם זה, אבל שאסבול מתופעה לא נעימה", היא מפרטת. "המעי אוגר את מה שאת אוכלת, ובהתחשב בכך שיישאר רק חלק קטן ממנו, זה אומר לחיות סביב השירותים כל היום. האופציה השנייה הייתה להשאיר את המעי, ואז יש סיכוי של 50 אחוז שהסרטן יחזור. נאלצתי להסכים וחתמתי על המסמכים".
וזה לא נגמר שם. "כמה שעות אחרי זה הגיע רופא אחר, והסביר שבבדיקת הסי־טי נמצא שהשחלה השמאלית שלי יושבת ממש ליד הגידול. הוא אמר שהכי נכון להוציא גם את השחלה במהלך הניתוח, כי אולי היא נגועה בתאים סרטניים, ומאחר שזה עלול לפגוע בפריון שלי, אני צריכה לתת את הסכמתי. חתמתי גם על המסמכים האלו. הייתי מאוד התנדבותית באותו יום".
את המשפט האחרון לירון אומרת בציניות משועשעת, אבל אז, היא מודה, הייתה בעיקר אחוזת אימה: "ידעתי שאני עומדת לצאת מהניתוח בלי מעי, בלי שחלה ויש מצב שאולי גם יש לי גרורות שיסבכו את המצב פי אלף".
למרבה ההקלה, הניתוח עבר בהצלחה וגם לא נמצאו גרורות. אפילו השחלה, התברר, הוצאה בסוף לחינם. מצד שני, אחרי שלושה חודשי החלמה היה עליה להתחיל טיפול כימותרפי, והרופאים הסבירו לה שגם הוא עלול לפגוע בפריון.
"כעבור שנה סיימתי את הטיפול ולא היה זכר לגידול. כביכול, ניצחתי את הסרטן. אנשים ציפו ממני שאטרוף את החיים, אבל אני לא הרגשתי שום תחושת אושר. האונקולוגית אמרה לי שייתכן שלעולם לא אצליח להרות. הייתה לי רק שחלה אחת, שגם היא עברה כימו. למרות שקיבלתי מחזור וראו שיש לי ביציות, אי־אפשר היה לדעת מה באמת האיכות שלהן. כל הרופאים אמרו לי: 'רק כשתנסי, תדעי'".
לירון לא חזרה מיד ללימודיה. היא עבדה בעבודה לא מחייבת כבייביסיטר, בילתה בים ובמסיבות וטסה לפסטיבלים בחו"ל. "בגלל שהבנתי שהסיכויים שלי להרות נמוכים, היה לי קשה לדמיין את העתיד. לחזור ללימודים? למצוא עבודה? בשביל מה? מעולם לא פחדתי שהמחלה תחזור, רק מזה שלא אהיה אמא. התעסקתי רק בלחיות את היום".
למרות הקושי להסתכל קדימה, ללירון היה חשוב למצוא את בן הזוג הנכון, ובהקדם. "הייתי נורא בקטע של לא לבזבז זמן. ידעתי שאני לא יכולה להיות עם מישהו, להעביר איתו חמש שנים ורק אז להתחיל לדבר על ילד. אחרי שהחלמתי היו לי שתי מערכות יחסים רציניות של קרוב לשנה. השאלה אם אני מדמיינת את אותו בן זוג בתור האבא של הילדים שלי עלתה אצלי כבר בתחילת הקשר. ברגע שהבנתי שלא, חתכתי".
עד שפגשת את משה.
"בדיוק. ומהר מאוד היה לי ברור שהוא האחד".
משה: "גם אני הרגשתי ככה כלפיה. הייתי אז בן 31, כבר רציתי להקים משפחה, וממש מההתחלה הרגשתי שלירון היא האמא של הילדים שלי".
לירון, מתי סיפרת למשה שאולי לא תוכלי להרות?
"בשלב מאוד מוקדם. אולי אפילו בימים הראשונים. הוא סיפר לי על האחיין שלו ואני סיפרתי לו שחליתי ועל ההשלכות שעלולות להתלוות לזה".
משה, איך הרגשת?
"בחרתי לראות את הצד החיובי: שיש סיכוי גדול שהיא כן תצליח להרות. אני לא יכול להגיד שזה בכלל לא הטריד אותי. לא הייתי מוכן לעתיד בלי ילדים, אבל ידעתי שאעשה הכל כדי שכן יהיו לנו. מאחר שלשנינו היה ברור שאנחנו רוצים להקים משפחה יחד, החלטנו לא לבזבז את הזמן. אחרי תשעה חודשי זוגיות כבר התחלנו לנסות להרות".
בניגוד לכל התחזיות הפסימיות, בני הזוג אשכנזי הצליחו להביא בסופו של דבר לעולם שלושה ילדים באופן טבעי: רום (בן שש וחצי), ים (בן ארבע) וגאיה (בת שנה וחודשיים). כשלירון הייתה בחודש השישי עם רום, הם נישאו.
משה: "אני חרדתי בצורה קיצונית בנושא הילדים. בגני שעשועים אני תמיד שומר עליהם, שומר על ילדים אחרים, מאגף"
משה, מה היית עושה אם לירון לא הייתה יכולה להרות בסוף?
"לא הייתי מוותר. הייתי חושב על פתרונות אחרים - אימוץ או תרומת ביציות".
שניכם הגעתם לקשר עם מטען טראומטי. עד כמה הוא משפיע עליכם בחיי היומיום?
לירון: "אני לא חיה בחרדות. אין בי פחד שהסרטן יחזור".
משה: "אני חרדתי בצורה קיצונית בנושא הילדים. אני רואה סיטואציות ומתסרט את הדומינו שהולך לקרות. בגני שעשועים אני תמיד שומר עליהם, שומר על ילדים אחרים, מאגף. לפעמים בלילה אני שם יד לכיוון הפה שלהם לבדוק שהם נושמים. גם כשהילדים לא איתי, יכולים לבוא לי ויז'נים כמו אוטו שפוגע בילד. מחשבות מפחידות ממש. אבל אני מנסה להשקיט את זה, לא נותן לחרדות לנהל אותי. בסוף, אנחנו בני האדם מספרים לעצמנו כל מיני סיפורים כדי להתמודד עם דברים קשים שנופלים עלינו, שזה גורל, שזה נכתב. אני יודע ומבין שלא הכל בשליטתי".
הטיפול שהלחיץ - ואיחד
הם מתגוררים בגבעתיים. לפני שלוש שנים עשתה לירון הסבה מעבודתה כגננת ומורה לתחום האיפור, והיא עובדת בהפקות טלוויזיה ומאפרת לאירועים פרטיים. משה עובד בימים אלה על תסריט לסרט קולנוע שהתחיל לכתוב לפני חמש שנים ("בעזרת השם, בשנה הבאה נתחיל את הצילומים"), ועל מופע חנוכה שבו יגלם את אמה החורגת של סינדרלה. זמן קצר לפני פרוץ הקורונה השיק את מופע הסטנד־אפ שלו, ובפברואר האחרון הפך לפרזנטור של זוגלובק.
פרק הילודה שלהם, כאמור, הסתיים בהצלחה, אבל מתברר שכבר אחרי לידת בנם הראשון, סיפור האהבה שלהם קיבל תפנית רצינית. הם כמעט פירקו את החבילה.
משה: "בדיעבד אני מבין שמה שקרה לנו קורה להרבה הורים טריים. שנינו היינו צריכים להסתגל למציאות חדשה וכל אחד משך לכיוון שלו. לירון סבלה מחוסר שינה וכעסה שאני לא נמצא מספיק בבית ולא קם לילד בלילה. אני קמתי בבוקר לעבוד, לפעמים עבדתי גם בלילה, ונכנס לי לראש שיש לי עוד בן אדם לפרנס ושאני חייב לעבוד יותר. זה הגיע למצב שכבר עברתי לישון על הספה והתחלנו לדבר ברצינות על גירושים ומשמורת".
משה: "הגענו לטיפול זוגי והתחלנו לריב. בסוף המטפלת אמרה לנו: 'תדעו שגם להתגרש צריך לדעת'. היינו בשוק. זה כאילו שהיא אמרה לנו 'אתם באמת זוג מתחת לכל ביקורת'"
והלכתם לטיפול זוגי.
"כן. הגענו לטיפול והתחלנו לריב. הוצאנו את כל מה שהרגשנו. בסוף הטיפול המטפלת אמרה לנו: 'תדעו שגם להתגרש צריך לדעת. אם תחליטו להתגרש, תבואו אליי לשני טיפולים'. היינו בשוק. זה כאילו שהיא אמרה לנו 'אתם באמת זוג מתחת לכל ביקורת'. כשיצאנו אמרתי ללירון: 'מזל שלא באנו אליה כשאנחנו חושבים להתאבד. היא הייתה נותנת לנו עצות איך עושים את זה נכון'".
ממש!
"לא חזרנו אליה אחרי זה או לאף מטפל אחר, ואני חייב לומר שיצאנו ממנה מחוזקים. מי יודע? אולי זו הייתה הטקטיקה שלה. כי לרוב כשאתה הולך לטיפול זוגי אתה לא באמת רוצה להתגרש. אתה מחפש מישהו שישמע אתכם ויגיד שיש תקווה".
לירון: "ופתאום כשהיא אמרה את זה, זה גם הלחיץ אותנו וגם איחד בינינו. אמרנו, באיזה קטע היא אמרה את זה בכלל? בטיפול אנחנו לא אמורים לריב? זה לא הרעיון?".
הראיון המלא עם משה ולירון אשכנזי מתפרסם בגליון החג של "לאשה", השבוע בדוכנים
