שושי שטיינמן לא מסוגלת לצפות בחדשות ובסרטונים המתארים את סיפוריהם של החטופות והחטופים הישראלים בעזה. "ברגע שמדברים על חטופי החמאס בטלוויזיה אני מעבירה ערוץ", היא אומרת. "גם בשיחת חולין, כשמדברים על כך אני קמה. אני לא מסוגלת להתמודד עם הנושא של שבי ולא יכולה לדמיין מה הם עוברים. במשך זמן רב לא הבנתי למה, אבל בשלב מסוים קלטתי שאני נושאת טראומה".
היא בת 70 מקריית־ביאליק, אחות בגמלאות שעובדת כיום בעמותת "כיוונים" המסייעת לצעירים עם מוגבלות בתפקוד גבוה להיות עצמאים בקהילה. יש לה שני בנים וארבעה נכדים, והיא בזוגיות פרק ב' ארוכת שנים.
פרשת הדייגים שנלקחו לשבי המצרי
הטראומה שהיא סוחבת עמה כבר 67 שנים קשורה לפרשה שנשכחה מהזיכרון הקולקטיבי: בספטמבר 1957 עצר חיל הים המצרי את הספינה "דורון" שעסקה בדיג מול חופי אל עריש. אביה של שטיינמן, אליעזר כהן ז"ל, היה סגן רב החובל. יחד איתו נשבו חמישה אנשי צוות נוספים: רב החובל האיטלקי ג'ינארו צ'יקולטו, משה ברוך, יצחק שאול, ישראל דדון וגד ויינברגר . הם היו בכלא המצרי במשך 125 יום והוחזרו ארצה במסגרת עסקת שחרור שבויים. כהן, ברוך ושאול היו חברי מושב דור. דדון התגורר במעברת כורדני וגד ויינברגר בחיפה. משה ברוך (אז בן 32) ואליעזר כהן (25) היו גיסים. רעיותיהם דורה וחוה היו אחיות, ולכל זוג כבר היו בן ובת.
"כשאבא שלי נפל בשבי אחי נתן היה רק בן חודשיים ואני הייתי בת ארבע", היא אומרת. למרות היותה צעירה כל כך בעת ההתרחשות היא מעורה בנושא ושומרת בארכיונה הפרטי את המסמכים של אביה.
ילדותה המוקדמת עברה עליה במושב דור. אביה אליעזר עלה ארצה מיוון ב־1949 עם משפחתו. "הם התגלגלו למושב דור, שמדינת ישראל הכתיבה לתושביו לבחור בין דיג לחקלאות. אבא שלי הפך לדייג", היא מספרת. "במושב הייתה קהילה של יוצאי יוון ובה הוא הכיר את אמי חוה. הם נישאו כשהיא הייתה בת 18 והוא בן 19. כשנולדתי קראו לי רוזה, על שם סבתא של אבי שנספתה בשואה. כך קוראים לי במשפחה עד היום. ארבעה ימים לפניי נולדה בת גם לדודתי, דורה, אשתו של משה ברוך. שני הגיסים עבדו יחד על ספינת הדיג 'דורון'. אני וריקי בת דודתי גדלנו כאחיות וכך אנחנו גם כיום".
מה את זוכרת מילדותך?
"כולנו – סבתות וסבא, דודים ודודנים - חיינו כשבט אחד גדול, שמח ואוהב. אבל להיות בת של דייג זה אומר להיות בגעגוע מתמיד. אני הייתי 'ילדה של אבא'. הוא נעדר הרבה מהבית, אבל הייתה לו השפעה רבה עליי. כל אורח חיי ומי שאני היום זה אבא שלי. הוא היה דמות אהובה ונערצת, אישיות מיוחדת עם המון כריזמה ואהבת האדם.
"אמא לא עבדה מחוץ לבית, גידלה אותנו וניהלה את השגרה ביד רמה. אבא היה עולה על הספינה ושט לשבוע־שבועיים, חוזר, נשאר כמה ימים בבית וחוזר חלילה. אף פעם לא ידענו מתי הוא יחזור. כשהיה חוזר, תמיד עמוס בדגים, היינו רצים אליו, והוא היה מניח את הסלים ומחבק כפי שרק הוא ידע. עוד לפני המקלחת הוא היה מנקה ומפלט את הדגים שהביא, הכין שקיות לבני משפחה וידידים וחילק בנדיבות. כשהיה בבית – זו הייתה חגיגה גדולה. הוא היה שר ומספר סיפורים לפני השינה ונישק הרבה. הוא היה עמוד השדרה של הבית גם כשלא היה שם בפועל".
9 צפייה בגלריה
ששת השבויים. מימין: יצחק שאול, ג'ינארו צ'יקולטו, משה ברוך ואליעזר כהן. יושבים: גד ויינברגר וישראל דדון
(צילום: אלבום פרטי)
גולדה פעלה למען השבויים
ב־23 בספטמבר 1957 נפל אביה בשבי המצרי. "זה היה ממש לקראת ראש השנה", היא מספרת. "אבא היה בים ימים ארוכים והיה אמור לחזור לחג הביתה. הספינה, שהייתה שייכת לסוכנות והופעלה על ידי חברת נחשון, פרקה במוצאי שבת מטען דגים בנמל יפו וחזרה לים. למחרת היא הודיעה באלחוט על שלל של עשרה ארגזים שהועלה ברשת. אחרי ההודעה הזו נדם קולה.
"מה שקרה אחר כך נודע לי בהמשך: כשהספינה הייתה מול חופי אל עריש, שם הייתה דגה עשירה - במים הטריטוריאליים של ישראל, כפי שהם חזרו והדגישו – ספינה זרה התקרבה אליהם ומלחיה פשטו על ה'דורון'. בדיעבד התברר שזו הייתה ספינת טורפדו מצרית. הם נלקחו בשבי".
איך זה נודע למשפחה?
"לפי מה שהבנתי בדיעבד, בהתחלה לא ידעו מה קרה להם וחשבו על הכי רע, אבל לא מצאו סימנים לטביעה. אני זוכרת ימים ארוכים של מתח, חרדה, בכי. המשפחה מהצד של אמא דאגה גם לאבא וגם למשה ברוך, בעלה של הדודה דורה. בשלב מסוים אמא אמרה לי שאבא בשבי מצרים ואני לא ידעתי מה זה מצרים ומה זה שבי. ידעתי רק שאני מאוד מתגעגעת".
היה למשפחות קשר עם השבויים?
"יש בידי מכתב מ־15 באוקטובר 1957 שאמא כתבה לאבא והעבירה אותו באמצעות האו"ם. כלומר, כעבור כחודש המצרים כבר אפשרו להעביר לשבויים מכתבים וחבילות באמצעות הצלב האדום".
במהלך השבי המדינה תמכה במשפחות?
"אין לי מושג. היה אוכל בבית, לא הרגשנו מחסור, היו עזרה הדדית ותמיכה מהמשפחה ומהקהילה. בצד החרדה והדאגה הייתה שגרה והייתה תחושה שהממשלה פועלת. גולדה מאיר, אז שרת החוץ, הייתה פעילה בנושא. במכתב מ־5 בדצמבר 1957 היא כתבה לאמי בין השאר: '... המזכיר הכללי של האו"ם הבטיח לפעול לשחרור השבויים. אני מקווה בכל לבי שמאמציו יישאו פרי תוך זמן קצר. תוכלי להיות סמוכה ובטוחה שממשלת ישראל לא תחשוך (כך במקור) כל מאמץ למען החזרת בעלך הביתה בעתיד הקרוב ביותר'. זה בהחלט נסך באמא ביטחון".
9 צפייה בגלריה
דצמבר 1957: גולדה מאיר, אז שרת החוץ, כותבת לאשת השבוי: "יודעת אני כמה חרדה ודואגת את"
פתק בתוך הפיג'מה
אחרי ארבעה חודשים בשבי, ב־27 בינואר 1958, שוחררו ששת השבויים של ספינת "דורון". הספינה עצמה, אגב, נשארה בידי המצרים. "כשהשבויים חזרו, כמעט כל המושב נסע לפגוש אותם במחסום בין מצרים לישראל. לקחו אותי וגם את ריקי ואשר, הילדים של הדוד משה. החזקתי זר ענק של גלדיולות כמעט בגודל שלי. אני זוכרת את אבא לוקח אותי על הידיים ומניף אותי גבוה, ואני מרגישה עד היום את הנשיקה שלו עם זיפי הזקן. הוא היה רזה ושדוף עם פנים נפולות, אבל לא הייתה בי רתיעה. הוא היה אבא שלי האהוב שהתגעגעתי אליו מאוד. רק כשהגענו הביתה הוא ראה את נתן, אחי, שהיה בן חודשיים כשנשבה ועם שובו כבר היה בן חצי שנה".
איך הייתה ההשתלבות שלו בחיים מחדש?
"לכאורה הוא חזר לחיים רגילים והמשפחה והקהילה קיבלו אותו בחום רב. במשך תקופה ארוכה הוא היה חולה בדלקת ריאות ובהמשך אמא סיפרה שבלילות הוא צעק ודיבר והיו לו סיוטים. אני לא ידעתי על זה, כמובן, אבל ראיתי סימני צלקות על הגב שלו. כששאלתי אותו, הוא ביטל את זה. באופן כללי הוא מאוד ריכך את החוויות משם. מדי פעם הזכיר שהאוכל היה מלוחייה (תבשיל מצרי) פעם ביום, שהיו תקופות שכל אחד מהם הוחזק לחוד בצינוק ושעינו אותם בצורה יומית. כשהבן שלי ראיין אותו לעבודת שורשים, הוא סיפר לו על מכות רצח, מכות חשמל ושימוש בצינורות להכאה. הוא ציין שהשנאה של המצרים, בעיקר של החיילים הפשוטים, לישראלים, הייתה גדולה, וייחס את זה למלחמת סיני שהייתה שנה קודם".
זמן לא רב לאחר שובו של אביה מהשבי עזבה המשפחה את מושב דור. "את כיתה א' התחלתי בקריית־חיים. יחד איתנו עזבו גם הדוד והדודה דורה וילדיהם. הצד של אבא נשאר במושב עד היום".
למי שלא ידע, סיפרת שאביך היה פדוי שבי?
"ממש לא. אבא העדיף להפנים, להיות חזק כלפי חוץ ולא לחפור פנימה. זה לא היה משהו שדובר עליו בבית. את המסמכים שקשורים לשבי ולשחרור מצאתי רק אחרי שהוריי נפטרו. עד היום אני שומרת פיג'מה ששלחו לו באמצעות הצלב האדום ושבתוכה היה טמון פתק עם המילים 'יום יבוא'. אני לא יודעת מי כתב את זה".
הוא חשש לחזור לדיג?
"לא הייתה לו ברירה, זה היה המקצוע היחיד שהכיר, וגם אמר שמי שאוהב את הים לעולם לא עוזב. ובאמת הוא נשאר בים ועבד בעבודה סיזיפית עד גיל 60 פלוס. דייגי ה'דורון' קיבלו ספינה חדשה שנקראה 'זבולון', עבדו עליה כמה שנים ואז פרשו. כשאבא היה בן 58 הספינה נמכרה והוא הצטרף למכון לחקר ימים ואגמים ועבד על הספינה 'שקמונה' ששייטה בחופי הים התיכון לצורכי מחקר. הוא היה מאושר בחלקו".
נשאר קשר ביניכם ובין משפחות השבויים האחרים?
"הקברניט האיטלקי ג'ינארו טס לאיטליה להשתתף בנישואי בתו שהתעכבו בשל השבי שלו ונשאר שם. אבא נשאר בקשר עם השאר, אבל אני אישית לא זוכרת קשרים עם השבויים האחרים, מלבד עם הדוד משה ומשפחתו, שאליהם נשארנו קרובים מאוד עד היום.
"ההורים שלי היו זוג מקסים, אוהב חיים ומוזיקה יוונית. לצערי הרב אבא נפטר בפתאומיות בגיל 73. אמא נפטרה חודש וחצי אחריו בגיל 72 ואני מייחסת את זה לשיברון לב. על המצבה שלהם כתבנו 'בחייהם ובמותם לא נפרדו'. אחי נתן ואני מקיימים את הצוואה של אבא: 'שלא תיפרדו לעולם'. אחי שירת בקבע עד לפנסיה, הוא נשוי, אב לארבעה וסב לשבעה".
9 צפייה בגלריה
"שמחה והתרגשות בבתי משפחות הדייגים המשוחררים". "ידיעות אחרונות" מינואר 1958
(מתוך ארכיון ידיעות)
גילוח למרות האבל
ריקי פילרסקי (70), בת דודתה של שטיינמן, בתו של משה ברוך שנחטף מאותה ספינה, מתגוררת כיום בחיפה. היא גרושה, אם לשתיים וסבתא לחמישה. "גם אבא שלנו נעדר הרבה מהבית בגלל משימות דיג ארוכות, שהגיעו לפעמים עד חופי טורקיה, ואמא הייתה הדומיננטית בבית", היא מספרת. הוא לא היה אבא מחבק ומעורב, אבל אהבנו אותו מאוד והתגעגענו כל הזמן. העובדה שחיינו בקרב המשפחה המורחבת תרמה לכך שהייתה לנו ילדות נהדרת".
אחיה, אשר ברוך (73), מחיפה, גרוש, אב לשניים וסב לחמישה, מוסיף: "אני הייתי הילד הראשון של מושב דור. אני זוכר שבספטמבר 1957, כשהייתי בן שבע, הודיעו לי שהספינה של אבא עומדת לחזור והגעתי עם דוד שלי לנמל הקישון כדי לקבל את פניו של אבא, אבל הספינה לא הגיעה. התאכזבתי מאוד".
מתי נודע לך שהוא שבוי?
"אני לא יודע איך ומתי הגיעה אלינו ההודעה שאבא ושאר הדייגים נתפסו על ידי המצרים. אבל מה הבנתי כילד בגיל הזה, מושבניק שבקושי ידע עברית כי בבית דיברנו יוונית? לא קלטתי את הסיטואציה. מה שכן, די מהר הבנתי את המשמעות לגבינו: שאבא לא יחזור בזמן הקרוב".
איך השבי של אבא השפיע עליכם?
ריקי: "הייתי בת ארבע ואני לא כל כך זוכרת. אני כן זוכרת שכל המשפחה התגייסה לעזור, לא עזבו אותנו לרגע. הרגשנו עטופים. בטחנו גם בגולדה מאיר הנהדרת. היא נתנה לנו ביטחון שהכול יהיה בסדר".
אשר: "לי התחילו סיוטים. הייתי צועק בלילות מתוך שינה והייתי סהרורי. הסתובבתי בלילות בין השכנים".
הדברים האלה מקבלים אישוש מידיעה שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" ב־23 בינואר 1958 עם שובם של השבויים: "במשך ארבעת החודשים לא ידע אשר בן ה־7 מנוחת לילה אחד, התעורר פעמים אחדות מדי לילה כשהוא זועק ובוכה: 'אבא! אני רוצה את אבא. איפה אבא שלי?'. אמש, לאחר שנמסר לו כי אביו עומד לחזור הביתה, ישן במנוחה כל הלילה".
הסיוטים האלה זכו להתייחסות טיפולית?
אשר: "אז לא טיפלו בכלום".
אתם זוכרים את המפגש עם אבא המשוחרר?
ריקי: "הלבישו אותי חבל על הזמן, הרגשתי נסיכה! אני זוכרת שאמא הייתה נרגשת ושהיו המון אנשים. השבויים לבשו ז'קטים. לא הספקנו ליהנות ממש מהמפגש, כי מהר מאוד לקחו אותם".
אשר: "אני זוכר שאבא הרים אותנו ומיד לקחו אותו, כנראה למסיבת עיתונאים".
איך אבא היה עם שובו?
אשר: "לא הייתה בו שמחה. רק כשחזרנו לטנטורה, למושב, סיפרו לו שאמו, שהייתה מאוד דומיננטית בחייו, נפטרה כמה ימים לפני שהם שוחררו. האחים שלו קיבלו היתר מיוחד להתגלח ולקבל את פניו בלי זקן, כדי לרכך את המכה. אבל העצב על כך שלא ראה אותה בחיים היה מאוד גדול".
ריקי: "אבא היה מאוד מסוגר ובעיקר עצוב. הוא לא דיבר על השבי. האבות שלנו היו אנשי ים חזקים וקשוחים, שכל החיים בעצם נלחמו בסערות ובגלים וכך התייחסו גם לסערה האנושית שחוו סביב השבי. מהר מאוד הוא חזר לים, כמו אבא של שושי. הוא היה צריך לפרנס את המשפחה ויכולנו להתפרנס רק מהדיג".
אביכם קיבל טיפול נפשי אחרי שובו?
אשר: "לא".
ריקי: "אם הוא קיבל, אנחנו, הילדים, היינו ממודרים מזה".
בהמשך הוא שיתף אתכם בחוויות מהשבי?
ריקי: "כשבגרנו הוא סיפר על המכות ועל העינויים".
אשר: "הם היו אנשים מאוד חזקים. גברים כמו שגברים יוונים צריכים להיות".
העובדה שאתם ילדיו של פדוי שבי הותירה בכם צלקות?
ריקי: "אני לא יודעת".
אשר: "היינו ילדים עליזים שעסוקים בעצמם. למי היה זמן להתעסק בעובדה שאבא היה בשבי? העיקר שחזר".
האם המלחמה הנוכחית הציפה אצלכם את הסיפור האישי?
ריקי: "אני בכלל לא מקשרת את זה למקרה שלנו. הדייגים נלקחו בשבי על ידי מדינה. היה עם מי לדבר. עכשיו מדובר על ארגון טרור רצחני ומדברים לקירות. הטראומה הנוכחית קשה לי מאוד, כשאני צופה בסרטון קצרצר על השבי אני לוקחת כדורי הרגעה. זה משפיע עליי בצורה מאוד קשה, אבל אני לא חושבת שיש מה להשוות".
מיהי ארוסת הדייג שהופיעה על שער "לאשה"?
השראה לכתבה הזו נולדה בעקבות שער ישן של "לאשה". בגיליון 565 מינואר 1958 הופיע זוג צעיר. הכותרת הייתה "הבחורים חזרו!", ובתוך הגיליון נכתב: שאול יצחק, מכונאי 'דורון', מחבק את ארוסתו". הסתקרנו והחלטנו להתחקות אחר עקבותיהם.
בעזרת איציק כהן, מזכיר מושב דור, הגעתי אל בת דודו שושי שטיינמן, בתו של אליעזר כהן. במהלך השיחה עם שושי שאלתי אותה אם היא יודעת מה עלה בגורלם של דייגי ה"דורון" האחרים, והיא אמרה שהיחיד שהייתה איתו בקשר, לפני כמה שנים, היה יצחק שאול.
"יצחק שאול? הוא זה שהיה על שער 'לאשה'!", שמחתי, "את מוכרחה לעזור לי לאתר אותו!".
שושי נרתמה לאתגר. כעבור יומיים, בשעת ערב, התקשרה כשבשורה עצובה בפיה: "לא תאמיני, הוא נפטר הבוקר", אמרה. "דיברתי עם אלמנתו, רבקה. מחר הלוויה, אבל היא הסכימה לדבר איתך במהלך השבעה".
התקשרתי בהתרגשות לרבקה שאול (86), שעד גיל 80 עבדה כפקידה במשרד עורכי דין. "את זוכרת שהיית על שער 'לאשה?'", שאלתי, וזכיתי לתשובה שלא ציפיתי לה: "זו לא אני", אמרה. "הייתה לו אז חברה אחרת, שרה, ובכלל לא הייתי אז חלק מחייו. הם נפרדו אחרי שהוא חזר. אני נכנסתי לתמונה מאוחר יותר, וב־1959 נישאנו, הבאנו לעולם שלושה בנים ויש לנו עשרה נכדים. היינו נשואים 65 שנים, עד שהוא נפטר בשיבה טובה, בן 94".
הוא המשיך להיות דייג?
"הוא עבד כדייג כמעט עד גיל 70. המילים האחרונות שאמר לפני מותו היו 'יש המון דגים בים'".
אם כך, התעלומה טרם נפתרה. מי האישה שהונצחה בשער? האם זו שרה? והאם אכן המצולם הוא יצחק שאול, כפי שנכתב בגיליון, או אולי חלה כאן טעות ומדובר בדייג אחר ששב מהשבי? (האלמנה רבקה שאול התקשתה לזהות בוודאות). יודעות משהו על הצילום הזה? מוזמנות לכתוב לנו ל־laisha@laisha.co.il ואולי נצליח לסגור מעגל שנפתח לפני 67 שנים.
