ברכות ציפי. איך התבשרת על הזכייה?
"צלצלו מהאקדמיה ובישרו שאני מקבלת פרס מפעל חיים וממש לא האמנתי, חשבתי שעובדים עליי. אמרו לי, 'כל הוועדה החליטה פה אחד', אז אמרתי, 'איך אני, אישה בגודל של חרצן, נהייתי מפעל?'. אני מפעל שאין בו עובדים, אין מכונות ואין שביתות, מפעל של איש אחד שעובד על סוללת טורבו מגיל 18 ועוד לא נמאס לו. לא האמנתי שאופיע בגיל הזה, אני כל כך אוהבת את המקצוע שלי והוא מחזיר לי אהבה כל כך גדולה ומוארת, שלא יכולתי לבחור דבר אחר. אני מקדישה את הפרס לקהל שלי, שבא לראות אותי ערב־ערב ויוצא עם חיוך".
ואיך הרגשת בטקס?
"הייתי על הבמה, והם אמרו, 'היא מדברת אל הילדים בגובה העיניים, נכנסת לא אחת לדמותם ומאפשרת להם להזדהות איתה באופן מלא, והיא גם מצחיקה עד דמעות'. עמדתי שם עם החצאית של ביונסה ואמרתי, 'אלוהים, על מי הם מדברים?'. הרגשתי שממלאים לי את הגוף עם הליום, פשוט ריחפתי".
ציפי שביט בהפקת אופנה של לאשה
אבל הכי מגיע לך.
"את הפרסים הגדולים שלי כבר קיבלתי: הקהל שבא להופעות שלי, הילדים והנכדים שלי, אלוהים שלא שוכח להעיר אותי בבוקר ושאני זוכרת איך קוראים לבחור המתוק שישן לידי כבר 48 שנה, למרות שכולם אמרו שזה יחזיק מעמד שבוע. אני עוברת ליד בית מרקחת ולא צריכה כלום, שלא לדבר על הדלקת המשואה ופרס מפעל חיים של אמ"י שקיבלתי לפני חמש שנים. אני מרגישה מבורכת".
מי הראשון שצלצלת לבשר לו?
"כמובן לאבישי בעלי שהיה בדיוק במסע רכיבה בקוסטה־ריקה. הכי רציתי לצלצל לאבא שלי, שתמיד היה אומר לי 'ממה תחיי?'. רציתי להגיד לו, 'אבא, שמע, זה ממש הצליח'".
"את הפרסים הגדולים שלי כבר קיבלתי: הקהל שבא להופעות שלי, הילדים והנכדים שלי, אלוהים שלא שוכח להעיר אותי בבוקר ושאני זוכרת איך קוראים לבחור המתוק שישן לידי כבר 48 שנה"
הזדמנות טובה להזכיר איך הכל התחיל.
"הכל התחיל בקיבוץ נווה־ים שבו נולדתי, והדבר שהכי אהבתי היה לשחק ולשיר. לא היו אז משחקים, לא הייתה טלוויזיה ואף פעם לא שעמם לי, תמיד שמחתי ושעשעתי את עצמי. הלכתי לבחינות ללהקה צבאית, שרתי 'צ'יריבים צ'יריבום', והתקבלתי. אחרי השחרור שברתי את הרגל, ובעודי יושבת אומללה, יורם טהרלב תרגם את השיר 'כולם הלכו לג'מבו' והשאר היסטוריה. בחלומות הכי מתוקים לא חשבתי שהשיר הזה ילווה אותי 55 שנה".
עם קריירה ארוכה וכה מוצלחת, מה היית מגדירה כתפקיד חייך?
"דווקא האימהות שלי, שעד היום מרטיטה את לבי. אני הולכת ומרימה את העיניים לשמיים ואומרת תודה. זה מזכיר לי את הסיפור על האיש שלא יכול היה לנשום, הלך לבית חולים לקבל חמצן וחויב בעשרת אלפים שקל. בא הביתה ואמר לאשתו, 'ראית מה זה? איזו חוצפה!', והיא ענתה: 'זה כלום, תחשוב כמה שנים אתה משתמש בחמצן שהבורא נותן לך ולא מחייבים אותך על כלום".
מה את עושה בימים אלה?
"אני מופיעה כמעט ערב־ערב בהצגה 'צניחה חופשית' בתיאטרון חיפה; יש לי הופעה בסדרה של המנצח גיל שוחט והתזמורת שלו; השבוע התארחתי ב'זהו זה' הנפלאה, ובין לבין יש לי מופע אישי בשם 'צוחקים כל הדרך לקריית שאול (הצחוק יפה לבריאות)'".
פרס מפעל חיים נתפס כסוג של סיכום קריירה.
"אני בכלל לא רואה את זה ככה, זה לא סיכום אלא עוד מתנה בדרך הנפלאה שאני עושה, ואני מקווה להמשיך עוד שנים רבות".
ולסיכום, תני עצה טובה לכולנו.
"יש שני ימים בשנה שאי־אפשר לעשות איתם כלום, לאחד קוראים אתמול ולשני קוראים מחר, אז תחיי את היום הכי טוב שאת יכולה".
