תערוכת "עדות מקומית" לצילומי עיתונות, שבה מוצגים צילומים שהשתתפו בתחרות השנתית היוקרתית, מתקיימת כעת במוזיאון ארץ ישראל בתל־אביב (עד 3 בפברואר 2024). האוצרת, דנה וולפיילר ללקין, היא גם מי שייסדה אותה כבר לפני 20 שנה.
איך זה התחיל?
"למדתי תואר שני במחקר התרבות באוניברסיטת תל־אביב ועבדתי בחברת הפקות. הכרתי את המקבילה, התערוכה הבינלאומית Word Press Photo שקיימת יותר מ־50 שנה, והחלטתי להביא אותה לארץ. בשנה הראשונה, 2003, הוצגה כאן רק התערוכה הבינלאומית, ובשנה שלאחר מכן הקמתי את 'עדות מקומית'".
איך עובדים על תערוכה כזאת?
"זו רכבת הרים. עבודה לצד צלמי עיתונות דורשת שמירה על ערנות, צריך לעקוב כל הזמן אחרי העבודות שלהם ולשים את האצבע על צילומים מובילים ועל נושאים אקטואליים. השנה היא דוגמה טובה לזה: בתחילת אוקטובר סיימנו לארגן את התערוכה, וב־7 באוקטובר היינו צריכים לארגן אותה מחדש".
מה עשיתם?
"הוצאנו קול קורא לצלמים וביקשנו מהם לשלוח חומרים מהימים הראשונים של המלחמה. בתערוכה המלחמה מוצגת כמיצג וידיאו בלב החלל, 300 דימויים מתחלפים על קיר אחד. בגלל שזה ברגע האחרון והתערוכה כבר עמדה, בחרנו לכנס את זה לעבודת וידיאו וגם בגלל שזה עדיין און גואינג, דבר שעדיין חיים אותו".
השנה תתקיים תערוכה נוספת בחלל, שאותה אצרה יחד עם ורדי כהנא ועמי שטיינמיץ: וידיאו ארט (שערך אמן הווידיאו רן סלאבין) שמציג דימויים וקטעי וידיאו שהוצגו בתערוכה במהלך 20 השנים האחרונות.
בעידן שבו כולם מצלמים כל הזמן, צילום עיתונות עדיין רלוונטי?
"סופר־רלוונטי. כולנו מצלמים, כולם כותבים, וזה חלק מהתקשורת הבינאישית - אני רוצה להראות משהו לחברה, אז אני מיד מצלמת ושולחת. אבל צלמים מקצועיים יודעים להתמודד עם הסיפור והתיעוד. לא כל אחד יודע לבנות פריים, ליצור גישה לנושא מסוים שצריך לספר את הסיפור שלו. יש גם אזורים סגורים לעיתונאים וצלמי עיתונות, שם בוודאי יש יתרון לאנשי מקצוע".
אופטימיות למרות האסון האקולוגי
אישה רוחצת בים המלח, צילום: אלכסנדר ברונפר. 2018
"בתמונה הזאת רואים את היופי של ים המלח, פלא טבע חשוב שהולך ומתייבש לנו מול העיניים", אומרת וולפיילר ללקין. "הצילום מאוד יפה וצבעוני, אבל אסור לשכוח שיש פה משאב שעובר אסון אקולוגי. ועדיין, יש בו מינרלים והוא מרפא. אולי בגלל זה המצולמת גם הגיעה לרחוץ בו. ניכר שהיא, למרות גילה, משוחררת מתכתיבים. היא לובשת בגד ים שעשוי משני חלקים, מלא בצבע, פרחוני. בסופו של דבר התמונה משדרת עליזות, אופטימיות וחיות".
אף אחת לא מיישירה מבט
נשות הכותל, צילום: מרים אלסטר ל"פלאש 90". 2013
"זו תמונה שצולמה בתפילת ראש חודש תמוז של נשות הכותל. כשנשות הכותל מגיעות להתפלל בעזרת הנשים ברחבת הכותל, זה גורר הפגנות נגד של חרדים ולכן הן מאובטחות על ידי מג"ב. מאבקן של נשות הכותל על הזכות לקיים תפילה ולקרוא בתורה ברחבת הכותל עורר דיון סוער בחברה הישראלית. הדמות של האישה המרכזית בצילום, עם כיפה ותפילין על הראש, הוא מופע מאוד לא שגרתי. הדמות שונה מהנוף האנושי המיידי, נראית לא מפה.
"אהבתי את הקומפוזיציה של הצילום: הדמות המרכזית מתפללת באדיקות, שוטרות מג"ב שמקיפות אותה, קשוחות למראה, נראות נשים חזקות ודעתניות שלא ייתנו לאף אחד להפריע למתפללות. אף אחת מהדמויות, לא המתפללות ולא השוטרות, מיישירה מבט למצלמה. כל אחת עסוקה במה שהיא באה לעשות. זה נותן את התחושה שהצלמת מצליחה להיות זבוב על הקיר, שהיא נטמעה בתוך הסצנה".
כאילו נלקח מקופקבנה
חתונה ביפו, צילום: אילן בן יהודה. 2016
"כלה מוסלמית ממתינה לבואו של צלם חתונות. השמלה הירוקה שהיא לובשת היא בחירת צבע לא שגרתית לשמלת כלה. ההוד וההדר אולי מוגזמים, אבל אפשר ליהנות מהם. השילוב של הצבעוניות, השמיים המעוננים, המכונית הווינטג'ית עם הגג הפתוח והנהג עם החולצה הוורודה, כל הקומפוזיציה המיוחדת הזאת זורקת אותנו למקום אחר ולזמן אחר. זו תמונה שנראית לקוחה מהטיילת של קובה, מקופקבנה, או כל אזור לטיני אחר. בעיניי זו תמונה שמייצגת את העבודה הכל כך חשובה של צלמי עיתונות ותיעוד שמסתובבים בשטח ושהעין המיומנת שלהם יודעת לצוד ולמסגר סיפורים מעניינים, סיפורים שבשוליים ואנקדוטות.
"הבחירה לצלם מהגב של ההתרחשות מושכת אותנו לתוך התמונה, בלי הפנים של הדמות המרכזית. אנחנו פחות מתעכבים על העיניים של הדמות, מה שבדרך כלל אנחנו מחפשים, וזה נותן לנו הזדמנות להסתכל על הסביבה ועל הדיאלוג בין שני המצולמים".
מסגור בתוך מסגור
קורונה, צילום: אביגיל עוזי, ידיעות אחרונות. 2020
"זו תמונה שצולמה בגל הקורונה הראשון, ימי הסגר הקשים שבהם היה אסור לצאת מהבית למרחק של יותר ממאה מטרים. התמונה הזאת היא חלק מסדרה שנעשתה בתקופת המגפה. הצלמת מצאה פתרון מעניין לצורך לשמור על ריחוק וצילמה מבעד לחלון. אפשר לראות את ההשתקפות שלה בצילום. יש פה מהלך יפה של מסגור בתוך מסגור: צלמים ממסגרים את המציאות, ובתמונה עצמה יש לך גם מסגרת. אותה מסגרת היא דיפטיכון שמחלק את התמונה לשתיים, אבל זו בעצם תמונה אחת.
"אנחנו רואים חבר'ה צעירים שנמצאים ביחד, במפגש חברתי בבית. הם מנסים להרים, יש בירות, יש די־ג'יי ששם מוזיקה, אבל את מתבוננת בפנים שלהם ואלה לא פנים של אנשים שחוגגים. הכלב החמוד שמסתכל על בעליו אולי הכי שמח שם. הם אנשים שמבינים שזו תקופה אחרת ומנסים להוציא את המיטב ממנה".
חיילים ודוגמנים, טרור ואופנה
פיגוע בדיזנגוף, צילום: קורינה קרן, רויטרס. 2022
"כוחות ביטחון ישראליים פועלים סמוך לזירת פיגוע ירי ברחוב דיזנגוף בתל־אביב, תרים אחר מחבל שנמלט מזירת הפיגוע. יש פה צלליות של לוחמי יחידת עילית, עם כל הציוד הכרוך בכך: נשק, קסדות ואמצעי ראיית לילה. מה שמעניין בתמונה הוא שמאחוריהם יש צילום אופנה מוקפד וצבעוני שתלוי על חזית אחת החנויות בדיזנגוף. התמונה התפרסמה והפכה לזכירה מכיוון שבהתחלה העין לוקחת אותנו לדוגמנים, ליופי ולצבעוניות, לזה אנחנו נמשכים, ואז אנחנו שמים לב למשהו משונה. במבט מעמיק יותר אנחנו רואים צלליות של חיילים דרוכים ומאובזרים במהלך פעולה צבאית.
"שלושה חיילים נפגשים עם שלושה דוגמנים. זה עירוב עולמות שקורה רק במציאות הישראלית המורכבת שלנו: צבא, טרור ופיגועים מצד אחד, אופנה ומסחר וכמיהה לחיים נורמליים מצד שני".
הצנוע הפך לבולט
נפרטיטי, צילום: הדס פרוש לסוכנות "פלאש 90". 2018
"התמונה היא חלק מסדרה בשם 'נפרטיטי' (שם שפירושו 'האישה היפה באה'). בשנים האחרונות נהפך כיסוי הראש לאביזר אופנתי מרכזי אצל נשים דתיות. הן מעיזות להיות יפות וחזקות, צנועות וגאות. ראיתי בתמונה הזאת את הדברים האלה, אבל ראיתי גם סתירה. מדובר באביזר שאמור להצניע את הנראות אבל הפך למשהו בולט שמושך את העין ואת תשומת הלב.
"התמונה גם מזכירה מאוד את הדימוי של נערה עם עגיל פנינה, ציור מוכר מאוד מהמאה ה־17 של יאן ורמיר. הציור של ורמיר מנתק את הדמות ממרחב כלשהו. גם פה הצלמת מנתקת את המצולמת מהמרחב. היא מדגישה את הדמות ואת כיסוי הראש, וזה יכול להיות מצולם בכל מקום, מה שהופך את הצילום לעל־זמני".
מה מגדיר את "האחר"
קהילת בני ובנות הים, צילום: שרינה רוזנר. 2019
"יש קהילה קטנה של גברים ונשים שמתקשטים בזנב דג ומרגישים בני ים. יצא לי לראות בלייב אדם ששחה בבריכת גורדון עם זנב, והזנב הזה הוא חתיכת דבר - מושקע ויפהפה. זה טיילור מייד, נתפר למידותיהם ומתאים לשחייה. זו השקעה כספית והמון עבודה לייצר את זנבות הדג האלה. מדובר גם בספורט מורכב שמפעיל את שרירי הליבה. הקהילה הזאת נפגשת, שוחה ומצטלמת. בעיניי זה מהמם. אנחנו מתעסקים המון במה שנקרא 'האחר' - מה מגדיר את האחר וההכלה של האחר. זו גם סוג של אחרות וגם לה יש מקום. כל אחד והעניין שלו. זה מאוד אסתטי ומעלה חיוך".
