מירי אורמן גדלה בידיעה שאבא שלה מת. זה מה שסיפרו לה מהרגע הראשון ששאלה עליו. ואז, ברגע אחד, התברר לה שיש לה אבא שחי במדינה אחרת. הוא בחר לא להיות בתמונה, אבל הוא בהחלט לא מת, ובטח שלא בתאונת דרכים טראגית כשהייתה תינוקת בת כמה ימים, כמו שסיפרו לה. פתאום, כשהייתה בת תשע, שמעה לראשונה את האמת על אביה. "זה היה בשבת. אמא שלי ואני היינו בבית של זוג חברים שלה. שנים חשבתי שהייתי בת 12 כשסיפרו לי, אבל אמא שלי התעקשה שהייתי בת תשע. אז אני הולכת איתה. כאילו האישיו זה הגיל ולא המת שהפך לחי".
את זוכרת את הסצנה הזאת?
"אמא שלי קראה לי ואמרה: 'בואי ניכנס רגע לחדר לדבר. עלינו לחדר המשחקים שהיה בקומה השנייה של הבית. שכבנו על שני מזרנים, ראש אל ראש, ואז היא הנחיתה עליי את הדבר הזה. לא היה לי מושג שזה מה שמצפה לי. באתי לא מוכנה. היא התחילה עם זה ש'נכון שיש הרבה שחקניות וידוענים שילדו בלי נישואים? אז גם אני בעצם ילדתי אותך בלי נישואים'. משום מה, היא פחדה שאשפוט אותה שילדה אותי בלי נישואים, לא על השקר. היא המשיכה עם זה שאבא שלי בעצם בחיים, אבל שהם פשוט לא נשואים ולא בקשר. היא דיברה ואני שתקתי. אני זוכרת שעצמתי עיניים, היו לי דפיקות לב והרגשתי שהדם אוזל לי מהגוף".
מה הדבר הבא שקרה?
"קמתי והלכתי לשירותים. רציתי להיות רגע לבד. שטפתי פנים והסתכלתי על עצמי במראה. הייתי בשוק. לא הצלחתי לבכות. כשחזרתי לחדר, אמא שלי המשיכה לספר לי עוד קצת על אבא שלי בקווים כלליים: שהם הכירו באוניברסיטה במוסקבה ושהוא מבאקו, אזרבייג'ן. היא סיפרה לו שהיא בהיריון ושהיא רוצה את הילד או הילדה. היא כבר נחשבה מבוגרת, בת 34, וידעה שאם היא תעשה הפלה בתנאים שהיו אז בברית־המועצות, יש סיכוי שלא תצליח יותר להיכנס להיריון. בסיום השיחה היא אמרה לי שאסור לי לדבר על זה עם אף אחד, שזה סוד".
יש לך מושג למה היא לא סיפרה לך את האמת ולמה אחרי שסיפרה לך זה עדיין היה סוד? ממה היא חששה?
"כנראה שהיה לה נוח יותר עם הטייטל 'אלמנה'. למה לה להתמודד מול הסביבה, שכנים וחברים עם העובדה שנכנסה להיריון כשהייתה רווקה? היא הייתה בהכחשה גמורה, זה קטע תרבותי, רוסי. הבעיה היא שלחיות בשקר עולה בבריאות, וששקר גורר שקר וצריך להמציא סיפור אלטרנטיבי לאמת".
מה סיפרו לך על אבא שלך, עד אותו וידוי מטלטל?
"שהשם שלו היה טרלן, אפילו לא ידעתי את שם המשפחה ושהוא נהרג בתאונת דרכים כשהייתי בת 19 יום. כששאלתי שאלות, אמא שלי חזרה על כך שהוא מת ועברה נושא. כנראה שפעם אחת חפרתי יותר מדי לסבתא שלי, והיא הביאה מאיזו עליית גג תיק מוחבא שבתוכו היו שתי תמונות. בתמונה אחת הוא היה עם אמא שלי ועם עוד זוג, ובתמונה השנייה היה רק הוא. סבתא שלי הייתה שקרנית גרועה והפרצוף שלה הסגיר שיש שם משהו. הרגשתי כל השנים שמשהו פה לא מסתדר. אין אזכרה, לא מדברים עליו, לא נזכרים בו פתאום ומספרים איזו אנקדוטה. כשאמא שלי סיפרה לי שאבא שלי חי, משהו בתוכי אמר 'ידעתי!'".
"חפרתי לסבתא שלי, והיא הביאה תיק מוחבא שבתוכו היו שתי תמונות שבהן הופיע אבא שלי. סבתא הייתה שקרנית גרועה והפרצוף שלה הסגיר שיש שם משהו"
מה קרה, אם כן, ברגע ההוא, שבו אמא שלך החליטה לספר לך את האמת?
"בדיעבד התברר לי שהיחידים שידעו הם זוג החברים שהיינו אצלם באותה השבת. אולי היא הרגישה קרובה אליהם וסיפרה להם, אולי הם שאלו שאלות. החבר אמר לה: 'תקשיבי לי טוב, לילדה יש זכות לדעת שאבא שלה חי, ואם את לא מספרת לה עכשיו, אני מספר לה. היא נלחצה ועשתה את זה. אגב, אחרי אותה שיחה הלכתי לשחק עם הילדים של החברים כאילו הכל כרגיל".
הצלחת לשמור על הסוד?
"לא סיפרתי לאף אחד. הייתה פעם אחת כשהייתי בבית ספר יסודי שהמצאתי שאבא שלי שומר באתר בנייה ומגיע הביתה פעם בשבועיים. אבל במשך כל השנים, כשראו אותי רק עם סבתא ואמא שלי ושאלו אותי איפה אבא שלי, מה הסיפור, עניתי מיד שאבא שלי מת. כשהגעתי לתחקיר לקראת הצבא וביקשו פרטים על אבא שלי, עניתי גם שם שהוא מת. עד כדי כך זה הוטמע בי. הפעם הראשונה שסיפרתי למישהו שיש לי אבא, בצורה פתוחה ובלי להתבלבל, הייתה כשהייתי בת 24, וזה היה לעמית, מי שהפך להיות בן זוגי, אבי שלושת ילדיי ושותפי ביצירת הסרטים".
התברר שהוא מוסלמי
בימים אלה יוצא סרט הדוקו השלישי של אורמן, ששמו "חיה בסרט" (חיה הוא גם שמה של אמה, ברוסיה נקראה קלרה). הסרט הוקרן לראשונה בסוכות, בפסטיבל חיפה האחרון, והחודש הוא יוצא לסבב הקרנות בסינמטקים. על הפסקול המקורי אחראי ארקדי דוכין, וחלק מהקריינות מבוצעת על ידי רבקה מיכאלי.
אורמן, בת 50, מתגוררת ברחובות, בוגרת תואר ראשון באמנות רב־תחומית באוניברסיטת תל־אביב, במאית פרומואים וטלוויזיה ועורכת וידיאו (בין השאר, בטלוויזיה החינוכית ובקשת). היא נשואה לעמית מילר (47), בעלים של אולפן טלוויזיה ואם לשלושה (מיקה, 17, אור, 15 ואדר, 12). בסרט הדוקומנטרי הראשון שעשתה לפני כ־20 שנה, "מחר נקנה עוד כדורהארץ", היא ועמית ליוו מסע ברחבי הארץ של אנשי "מגמה ירוקה" שביקשו לעורר מודעות לסוגיות סביבה ואקלים. הסרט השני, "דיאלוג לידה", יצא ב־2006 ותיעד את בואה לעולם של בתה הבכורה, שנולדה בבית.
אפשר לומר שהרעיון לסרט הדוקו הנוכחי נבט כבר אי שם, סביב הלידה הראשונה. ל"חיה בסרט", סרט קטן, נוגע ללב ומעורר מחשבה יש שני צירי עלילה. הראשי עוסק בימיה האחרונים של אמה של אורמן, חיה, דמות ססגונית ולא פחות מזה, מתוקה. לאחר שחלתה בסרטן בפעם השנייה, הפעם עם גרורות, הוגדרה כחולה סופנית ועברה להתגורר בהוספיס בית אצל אורמן, בתה היחידה. המצלמה נפתחת ברגע שבו חיה מודיעה שהיא מפסיקה לאכול ולשתות בתקווה לזרז את הסוף. היא מבקשת מבתה וחתנה לערוך אירוע פרידה, שגם הוא מצולם.
בבסיס ציר העלילה השני עומדת הכמיהה של אורמן לפרום את כל השקרים והסודות, כמו שהיא מכנה את זה בסרט, שעומדים כאוויר דחוס וסמיך בינה ובין אמה, ולהגיע אל הסוף כשהכל ביניהן פתור ורך. ומעל כל זה, מרחף אירוע מטלטל נוסף: באורח פלאי ממש, אביה של אורמן יוצר קשר ומבקש לראשונה לפגוש את בתו. "לפני תשעה חודשים נולד לי אבא, ולפני תשעה חודשים אמא שלי התחילה למות", היא מקריינת בסרט.
"פתאום הבנתי את זה בגוף, שאני לא יודעת דבר על חצי מהזהות שלי, הבריאות שלי, הגנים שלי. אני אומרת שאני אשכנזייה, אבל אני לא נראית בכלל אשכנזייה. זה התפרץ ממני"
בסרט אנחנו נחשפים לכך שסביב לידת בתך מיקה, 17 שנה קודם לכן, החלטת לדרוש תשובות מאמך.
"אחרי אותה שיחה בגיל תשע, לא הייתי מסוגלת לפתוח את זה איתה יותר. נכנסתי להיריון באותו גיל שבו היא נכנסה להיריון איתי, וכשילדתי זה הציף אותי. אולי זה ההורמונים שהשתוללו, פתאום הטריף אותי שאני לא יודעת כלום על אבא שלי. לא יכולתי להעלות על דעתי שאם, חלילה, עמית ואני ניפרד, הילדה לא תדע מי אבא שלה. פתאום הבנתי את זה בגוף, שאני לא יודעת דבר על חצי מהזהות שלי, הבריאות שלי, הגנים שלי. אני אומרת שאני אשכנזייה, אבל אני לא נראית בכלל אשכנזייה. זה התפרץ ממני ולא יכולתי לדבר את זה, והחלטתי לכתוב לה מכתב. התחלנו להתכתב".
מה כתבתן אחת לשנייה?
"קראתי לה שקרנית. אמרתי לה שאני רוצה לדעת הכל, שאני רוצה לדעת מי אני. שאלתי אותה 'למה שיקרת לי כל השנים ולמה גרמת לי לשקר? למה להסתיר? ומה את רוצה, שאני אמשיך את השקר, שאני אספר לבתי ולילדיי העתידיים שסבא שלהם מת?'".
מה היא ענתה?
"היא כתבה 'לכל משפחה יש סוד. הסוד שלי היה שבגיל 34 רציתי ילד'. היא הכירה את אבא שלי כשלמדה באקדמיה למוזיקה 'גנסין' במוסקבה. הוא, טרלן, הגיע כאמור מאזרבייג'ן ועשה דוקטורט בתורת המוזיקה. היא סיפרה שהוא היה צעיר, יפה ומוסלמי. היא אמרה שאני דומה לו. הם היו בזוגיות כלשהי של כמה חודשים, היא רצתה ילד ונכנסה להיריון. הוא לא רצה והיא הבטיחה לו שלא תפריע לו. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שנראה לי שהיא גנבה ממנו זרע. במכתב שמעתי בפעם הראשונה שכל השנים היא שלחה לו תמונות דרך חברה משותפת שלהם שלמדה איתם מוזיקה. זה גם היה זבנג כזה".
5 צפייה בגלריה
"היא שאלה איך אני מרגישה עם זה שהיא הולכת למות. בחיים היא לא הייתה שואלת שאלה כזו אלמלא המצלמה"
(צילום: דנה קופל)
כמה זמן התכתבתן ככה?
"שלושה שבועות. לפעמים היא כתבה לי במכתב שהיא מגיעה פיזית לשים לי אותו בתיבת הדואר. גרנו אז בתל־אביב והיא הגיעה באוטובוס מרחובות. היינו חייבות את המרחק ואת ההתכתבות הזו כדי לפזר את האנרגיה הרעה. כשהרגשתי שקיבלתי תשובות ואני יכולה להמשיך מכאן הלאה, חזרנו לדבר. אחרי זה, כל השנים, עד שחלתה, לא דיברנו יותר על הנושא. הרגשתי שהיא תתפרק. אולי גם אני לא הייתי מסוגלת להגיע איתה לאינטימיות כזו".
ניסית ליצור קשר עם אבא שלך?
"אמרתי לעצמי שהוא לא רצה אותי, אז מה יש לי ליצור איתו קשר. אם הוא ירצה, הוא יתאמץ. אני חושבת שדיכאתי את הסקרנות שלי. עמוק בפנים חששתי שזה יפגע באמא שלי. הרגשתי שיש שם פצע. מי שחקר ובלש אחרי אבא שלי היה עמית. הוא מצא אותו בגוגל. התברר שיש לו בית ספר למוזיקה בבאקו. הוא גם מצא אותו בפייסבוק ואמר לי 'ברור לך שהוא פתח פייסבוק רק כדי שתמצאי אותו'. הצצתי בדף. הוא נראה חמוד. גיליתי שהוא אלמן. ראיתי את הבנים שלו, אבל לא היה לי מושג אם הם יודעים עליי ותהיתי מה הם צריכים שאצוץ להם עכשיו. ראיתי גם את הנכדים שלו, והם דומים לילדים שלי. איכשהו, זה שימח אותי שיש עוד אנשים בעולם שקשורים אליי".
ללדת בבית, למות בבית
בתחילה, אורמן בכלל חשבה שהיא עומדת לצלם סרט שורשים, אחרי שאביה, משום מקום, יצר קשר, שלח הודעה לאמה וביקש לפגוש את שתיהן. את מספר הטלפון הוא קיבל מחברתם המשותפת. האם בסופו של דבר הם נפגשו? לא נעשה ספוילר.
בעוד אורמן מתחילה לעכל את העובדה שאביה הוא כבר לא רק דמות ערטילאית מתמונה בשחור־לבן, התברר שהסרטן של אמה חזר והעלילה שינתה כיוון. "חשבתי שזה יהיה סרט של גילוי וסגירת מעגל עם אבא שלי, אבל ברגע שאמא שלי חלתה, הבנתי שסגירת המעגל צריכה להיות איתה. מערכת היחסים העיקרית שלי הייתה איתה. כל האישיוז, כל הטוב וכל החרא - זה היה איתה. בסוף־בסוף, אבא שלי הוא פרט שולי בסיפור".
"הם היו בזוגיות כלשהי של כמה חודשים, היא רצתה ילד ונכנסה להיריון. הוא לא רצה והיא הבטיחה לו שלא תפריע לו. אמרתי לעצמי שהיא גנבה ממנו זרע"
מתגלה בסרט שלאמך היו חיים לא שגרתיים.
"גיליתי בפעם הראשונה כמה טראומות לא מטופלות היו לה. היא נולדה בשנת 1937 במחוז אודסה שבאוקראינה. אביה נלקח להילחם בצבא הרוסי ואמא שלה ושתי אחיותיה הגדולות יצאו לעבוד כדי לפרנס את המשפחה. בשנת 1941, במלחמת העולם השנייה, הן עלו על ספינה כדי להגיע לדרום רוסיה. הספינה עלתה על מוקש והתחילה לטבוע. אמא שלי, שהייתה ילדה בת ארבע, ראתה אנשים קופצים למים בבהלה וטובעים. אמא שלה שמה עליה ועל אחיותיה פתקים עם השמות. ספינה צבאית עברה שם והצילה אותן. בתום המלחמה הודיעו להן שאביהן נעדר. לא יודעים איפה הוא נפל ואיפה הוא נקבר".
מה את זוכרת מהילדות המוקדמת שלך?
"אני נולדתי ביאלנצ'יק בהרי הקווקז. אמא שלי נסעה לשם בהיריון מתקדם לעבוד כנגנית קסילופון בתזמורת הפילהרמונית המקומית. כשחליתי בדלקת אוזניים היא נלחצה, כתבה מכתב סליחה לאמה על הבושה שהטילה על המשפחה בכך שהביאה ילדה מחוץ לנישואים וביקשה לחזור הביתה. זה קרה כשהייתי בת שלושה שבועות, ובדיעבד היה לה נוח להגיד שזה הגיל שבו אבי נהרג. גרנו אצל סבתי בעיירה צ'רנוביץ שבאוקראינה. אני זוכרת שאכלתי ביד שמאל ובגן הכריחו אותי לעבור ליד ימין. אמא שלי הגיעה לאסוף אותי מהגן ומצאה אותי בוכה מתחת לשולחן. עלינו לארץ בשנת 1977, כשהייתי בת חמש. זה היה סבתא, אמא, אני ופסנתר. כמו בקלישאה על רוסים".
"אמא התקשרה לאנשים והודיעה להם 'החלטתי להפסיק לאכול ואני עושה מסיבת פרידה'. אנשים לא הבינו. מה מסיבת פרידה, ממה? היא לא נראתה סופנית"
כשעלו לישראל שונה שמה ממרינה למירי. "שנה וחצי גרנו בקרוואן בכפר גבירול (ברחובות, ת"ב) ואז אמא שלי הפכה שולחן ודרשה לעבור לגור קרוב לאחותה, במקום אחר ברחובות. היא קרעה את התחת מהבוקר עד הלילה כמורה למוזיקה בפנימיות, מתנ"סים וקונסרבטוריונים וסבתא טיפלה בי".
ההיענות שלה להשתתף בסרט שבו היא מתועדת בימיה האחרונים מפתיעה, אם כי חשוב לציין שהיא נראתה מצוין עד השוט האחרון.
"היא התגוררה אצלנו תשעה חודשים ורק לקראת הסוף פתחנו מצלמה. הספקנו לצלם עשרה ימים, היא מאוד אהבה שמצלמים אותה, עפה על זה. היא מרחה אודם כדי להיות יפה כשהמצלמה נדלקת. היה הרבה יותר קל לדבר איתה מול המצלמה. פתאום היא שאלה אותי איך אני מרגישה עם זה שהיא הולכת למות. בחיים היא לא הייתה שואלת שאלה כזו אלמלא המצלמה. מצד שני, כשעמית אומר לה שנורא קשה לאבד אמא, היא מסובבת את הפנים מהמצלמה ומסתרקת. זה מאוד רוסי, יענו, שהבת שלה תתמודד. גם למדתי מהזמן המשותף שלנו, שהרבה מהפיוס מתרחש באופן לא מילולי, מעצם השהייה ביחד".
בעצם ההודעה שלה שמיצתה, שהיא מפסיקה לאכול ולשתות, היא מביאה אותך למקום של התמודדות לא פשוטה. איך הצלחת לכבד את הבקשה שלה?
"ניסיתי כל הזמן להפציר בה לאכול קצת. אולי קצת קומפוט, אולי מרק. לנסות את התרופה הזו והזו שתקל. לגרום לה להיאחז בחיים. פעם תירצתי את זה כדי שתוכל להחזיק עד מסיבת הפרידה ופעם כי העלינו את האפשרות של למות דרך דיגניטאס בשווייץ והם לא יקבלו אותה אם תבוא על אלונקה חצי מתה. אבל היא לא רצתה. היא פחדה נורא להפוך לסיעודית לגמרי. זו הייתה גם החלטה פיזית שהיא לא יכולה יותר לבלוע, אבל גם החלטה מנטלית. היו לי שיחות עם אחיות ורופאים במחלקות פנימיות, וסיפרו לי שהרבה לקראת הסוף מבקשים לא לאכול, עזבו אותי. תנו לגוף להתכלות.
"בסוף־בסוף, כיבדתי את הרצון שלה. מה שהיה לי חשוב זה שהיא תקבל אהבה ושלא יכאב לה. רק רציתי להיות איתה, לשמור עליה ולראות מה היא צריכה. זה להיות דרוכה כזו, לנהל מבצע. היו רגעים שאמרתי - מה קורה פה? היא הולכת למות. הייתי צריכה להזכיר את זה לעצמי".
"חלק מהסיבה שיצרתי את הסרט החושפני הזה היה להראות שאפשר למות ברוך, בחיק המשפחה, כשמסביב קולות של בית ולא של צפצופי מכשירים"
וחלק מלמלא את רצונה זה לערוך לה מסיבת פרידה.
"זו חתיכת הפקה, להזמין את כולם ולהסביר לכולם. את חלק מהאנשים היא התקשרה להזמין ואז הודיעה להם דרמטית 'החלטתי להפסיק לאכול ואני עושה מסיבת פרידה'. היא אהבה במה ואהבה את תשומת הלב הזו. אנשים לא הבינו מה קורה. שאלו אם היא מזמינה אותם ליום הולדת. מה מסיבת פרידה, ממה? היא לא נראתה סופנית. אנשים הגיבו בבהלה, חשבו שהשתגעה. לא ידענו אם יבואו אנשים. היא התעוררה לחיים במסיבה. זו הייתה הזדמנות בשבילה לתת אהבה ולקבל אהבה. בסוף האירוע היא ישבה על הכורסה בחדר שלה, עייפה, אבל אמרה למצלמה 'היו לי חיים טובים. לא הייתי משנה כלום'".
יש סצנה נוגעת ללב בסרט שבה היא שואלת אותך אם היא יכולה למות אצלכם בבית.
"חלק מהסיבה שיצרתי את הסרט החושפני הזה היה להראות שאפשר למות ברוך, בחיק המשפחה, כשמסביב קולות של בית ולא של צפצופי מכשירים. אנשים אמרו לי 'אבל יש ילדים בבית'. האונקולוגית שלה הייתה בשוק מההחלטה. הילדים שלי נולדו בבית, מיקה הייתה נוכחת בלידה של אור. בשבילי, המוות הוא חלק מהחיים.
"הייתי עם אמא שלי בנשימה האחרונה שלה. אחרי שהפסיקה לנשום, ישבתי איתה לבד עוד עשר דקות. ליטפתי אותה, אמרתי לה שלא תדאג, שאנחנו נהיה בסדר. רק אחרי זה הודעתי לעמית ולילדים. הבן הקטן שלנו ביקש להיכנס לחדר לראות אותה. הוא היה קשור אליה מאוד ורצה לראות שזה באמת הסוף".
