מאז שהוציאה את ספר הילדים שלה, "גם אמא בוכה לפעמים", רוני קוזלובסקי (42), אם לשניים, ליכדה סביבה קהילה שלמה של אמהות שמרגישות בדיוק כמוה. גם להן בא לבכות לפעמים, כי הן חשות שתפקיד האמא שנפל עליהן באמצע החיים גדול עליהן.
לפני שנה, אחרי שהספר ראה אור, קוזלובסקי פרסמה פוסט בפייסבוק שבו הסבירה את המניעים לכתיבתו: "כשרציתי להסביר לטומי שלי מה חוויתי וכיצד עברו עליי השנים הראשונות לחייו, לא הצלחתי למצוא בספרות הילדים שום דבר שמסביר על רגשות של אמא, שנותן להם מקום. אם תשאלו ילדים בני ארבע, הם כנראה יגידו לכם שאמהות לא בוכות".
בעקבות הפוסט פנו אל קוזלובסקי נשים רבות שאמרו לה שהיא דיברה מגרונן ובשמן, כי זה בדיוק מה שהן מרגישות. לכן הקימה את קהילת הפייסבוק "מותר לך להיות יותר מאמא", שמונה היום כ־8,000 נשים. בנוסף היא מתחזקת קבוצת ווטסאפ תחת השם "מי פנויה?", עם אמהות שנמצאות בדיוק במקום שלה: אוהבות את הילדים שלהן, אבל שונאות את האימהות.
"הקבוצה הוקמה אחרי שאמא בחיפה, שסבלה מדיכאון אחרי לידה, הרגה את הילד שלה. החלטנו להקים קבוצת תמיכה שאולי תצליח למנוע מקרים כאלה בעתיד", היא מספרת. "זו קבוצה שקטה אבל זמינה. אישה שמרגישה שהיא על הקצה וצריכה תמיכה או עזרה, יכולה לכתוב בה רק שתי מילים: 'מי פנויה?' ונשים שגרות קרוב אליה קופצות לעזור. בתור אמא אני יודעת כמה חשובה התמיכה הקהילתית הזאת מנשים שמבינות את ההרגשה".
את קבוצת הפייסבוק הקימה בעקבות דיכאון אחרי לידה שבו לקתה בעקבות לידת בנה הבכור טומי, אבל היא מדגישה: "לא כל הנשים בקבוצה סבלו מדיכאון אחרי לידה, אבל כולן נשים שפחות התחברו לאימהות וחוו איזשהו משבר זהות עם הפיכתן לאמהות, כמו שקרה לי. בקבוצה שלנו לא מדברים על הילדים ולא מבקשים ייעוץ ופתרונות בנוגע אליהם, אלא רק על האימהות עצמה. אצלנו נותנים מקום לאישה כאישה לפני שהיא אמא, כי כשאנחנו הופכות לאמהות אנחנו נדחקות לסוף התור. אני קוראת לפעמים ראיונות עם כל מיני סלבריטאיות שאומרות 'אני קודם כול אמא לילדים שלי'. אני מאוד מעריכה אמהות שמחוברות לתפקיד, אבל אם שואלים אותי – אני קודם כול רוני".
למה הקמת את הקבוצה?
"כשהפכתי לאמא הרגשתי שלקחו לי את הזהות והרגשתי מאוד בודדה. הייתי במקום שחור, התחלתי לכתוב את זה בכל מיני קבוצות של אמהות וקיבלתי פידבקים מחזקים על האומץ והכנות שלי. אמהות כתבו 'כל הכבוד שאת לא מתביישת בזה', והבנתי שצריך מקום לנשים כאלה, שמתביישות, שיהיה להן מקום לפרוק ולקבל תמיכה וחיבוק, כי אני יודעת מה זה להיות תקועה עם הרגשות הקשים האלה לבד. פתחתי קבוצה ופתאום הבנתי שיש עוד המון נשים שמרגישות כמוני, וגם הן לבד. מעבר לזה, בזכות הכתיבה והשיתוף התחלתי למצוא את עצמי, אולי להמציא את עצמי מחדש, להבין מי אני ומי הייתי לפני שנהייתי אמא".
"טומי קיבל את השם שלו רק בגיל חודשיים. הרגשתי שאם הוא יקבל שם, הוא יישאר ולא רציתי שהוא יישאר. רציתי שמישהו יבוא וייקח אותו או אותי"
נולדת כנראה לעם הלא נכון.
"נכון, יש פה לחץ בלתי נסבל על נשים להגשים את עצמן דרך האימהות. במדינות רבות בחו"ל יש הרבה פחות לחץ, שם לא תשמעי משפטים כמו 'מה עם ילדים?', או 'אבל למה רק ילד אחד?'. פה מסתכלים על אישה כזאת כאגואיסטית, כולם נכנסים לה לרחם. אם את לא רוצה להיות אמא, משהו כנראה פגום בך, כי איך יכול להיות שיש לך רחם ואת לא רוצה לממש את ייעודו?".
איזה פוסט בקבוצה ריגש אותך במיוחד?
"לפני שנה נחשפתי לפוסט – דווקא לא בקבוצה שלנו - של אמא לתינוקת שכתבה על הדיכאון שלה ותיארה איך ומתי היא הולכת למות. התחלתי להתכתב איתה, הבנתי שהיא גרה רחוק ממני, אז שאלתי בקבוצה שלנו מי יכולה לעזור. עשרות נשים הגיבו, שתיים מהן שגרות לידה נסעו אליה, אחת נשארה עם התינוקת והשנייה לקחה אותה למרפאת חירום פסיכיאטרית, והצלחנו להציל אותה ברגע האחרון".
או הוא או אני
קוזלובסקי, מנהלת לוגיסטיקה בחברת תכשיטים, נולדה וגדלה בקיבוץ חצרים, ובגיל 20 עזבה לתל־אביב. ככל שהיא מפליגה בזיכרונותיה היא לא זוכרת אף רגע בילדותה שבו חלמה להיות אמא, ובכל זאת נולדו לה שני ילדים: טומי (שש) ולילי (חצי שנה).
את דודו יוסף (43), איש הייטק, הכירה כשעבדו באותו בניין בתל־אביב: היא כאשת שיווק של מעצבת אופנה והוא כמנהל ובעלים של בר שפעל בבניין. "נפגשנו במדרגות, זה היה רומנטי, חיינו את חיי הלילה עד שהוא עבר לעבודה של גדולים", היא מחייכת. "אחרי ארבע שנים החלטנו למסד את הקשר, לא התחתנו ברבנות, באופן רשמי אנחנו לא נשואים, אבל רצינו מסיבה אז עשינו טקס אלטרנטיבי. אחרי שנתיים טומי נולד".
למרות שלא רצית ילדים?
"מעולם לא רציתי להיות אמא, ידעתי שזה לא תפקיד חיי וזה לא מעניין אותי. במילים פחות פוליטיקלי קורקט, ידעתי שזה יהיה סיוט. אם הייתי רווקה לא הייתי עושה ילדים, היו שנים שאמרתי לדודו שאני לא רוצה ילדים. היה משברון ובסופו של דבר החלטנו שאנחנו רוצים תא משפחתי משלנו".
כמה קטן היה המשברון?
"לא קטן. באיזשהו שלב אמרתי לו שאני לא רוצה ילדים, והוא אמר 'אז מה אנחנו עושים פה?' בסוף אמרתי לו שאני לא מוכנה לוותר עליו, ולכן למען הזוגיות אני מסכימה לעשות את זה. היה לי ברור שאני הולכת להקריב המון בשבילו, והיה לי ברור שיהיה לי דיכאון אחרי לידה, כי בדיכאון הזה יש מרכיב גנטי. אמא שלי הייתה בדיכאון אחרי לידה וסבתא שלי סבלה ממאניה־דיפרסיה, כך שהיה לי ברור שאני הולכת לחוות משהו לא פשוט. ובכל זאת עשינו את טומי לגמרי מאהבה והשלמה. אני זוכרת ערב שבו הייתי מלאה באהבה, הסתכלתי על דודו והרגשתי שאני רוצה ילד מהבן אדם הזה. אמרתי לו 'מאמי, בוא נעשה ילדים'. אני מגדירה את עצמי 'אל־הורית עם ילדים'".
איך הרגשת כשגילית שאת בהיריון?
"באותה תקופה הייתי דיילת אוויר באל על, שנינו היינו בדיוק בניו־יורק, עשיתי בדיקה והיינו בעננים. אבל אחר כך כל ההיריון היה לי קשה פיזית. עליתי המון במשקל, אבל לא הייתי בדיכאון, הייתי סבבה".
איך הייתה הלידה?
"ילדתי בניתוח קיסרי, זאת הייתה לידת חירום כי גילו קשר בחבל הטבור. אחרי הלידה הייתי סבבה, הייתי במרכז תשומת הלב וכולם באו לבקר אותי, נהניתי מזה. אבל ביום שחזרנו הביתה הרגשתי שנפלו עליי השמיים. איך שסגרנו את הדלת ישר אמרתי לבעלי 'קח את זה רגע'. אמרתי 'את זה', לא את התינוק. טומי קיבל את השם שלו רק בגיל חודשיים, כי לא רציתי לתת לו שם. הרגשתי שאם הוא יקבל שם, הוא יישאר ולא רציתי שהוא יישאר. רציתי שמישהו יבוא וייקח אותו או אותי".
הינקת אותו?
"בהתחלה ניסיתי להיניק, והמחשבה שהוא תלוי בי וכרוך אחריי ואין לי יכולת לברוח ולנשום, הייתה קשה לי בטירוף. ההבנה שאני משועבדת לדבר הזה בלי דקה לעצמי הטריפה אותי".
זה דיכאון
חצי שנה אחרי הלידה, קוזלובסקי מצאה את עצמה מותשת ושבורה, לכודה בתפקיד שאין לה דרך לברוח ממנו. "זה היה ברמה שהתפללתי כל רגע שיקרה לי משהו", היא אומרת. "לא הייתי אובדנית, אבל רציתי לעבור כביש ושמשאית תפגע בי, או שאלך לישון ולא אתעורר, שיפגע בי ברק או משהו. רציתי לא להיות, הייתי מרוקנת. שנה וחצי סחבתי כאב גדול ועצב נורא, עד שהבנתי שאני צריכה עזרה".
אובחנת?
"כשטומי היה בן שנה וחצי הלכתי לפסיכולוגית והיא אמרה 'רוני, זה נקרא דיכאון'. חצי שנה אחרי זה הלכתי לפסיכיאטרית והיא אמרה לי 'את לא רק בדיכאון, את רגע לפני קריסה' ונתנה לי טיפול תרופתי. פתאום היה שם למה שאני מרגישה ומאוד הוקל לי. כשיצאתי עם זה החוצה והפכתי פה לקהילה שלמה של נשים שמתביישות לדבר, אמרתי לעצמי שאולי יש לי איזשהו ערך בעולם הזה".
"בקבוצה שלנו לא מדברים על הילדים ולא מבקשים ייעוץ ופתרונות בנוגע אליהם, אלא רק על האימהות עצמה. אצלנו נותנים מקום לאישה כאישה לפני שהיא אמא, כי כשאנחנו הופכות לאמהות אנחנו נדחקות לסוף התור"
מה עבר על בעלך בימים הקשים האלה?
"בשנה הראשונה הוא היה מדהים, ראה שיש פה אירוע בעייתי שצריך לנהל ושם אותי במרכז. באותה תקופה כעסתי על כל העולם, חיפשתי עם מי לריב ולא היה לי עם מי, כי הוא ראה אותי, שם את האגו והצרכים שלו בצד ופשוט תמך בי".
אמרת שגם אמא שלך סבלה מדיכאון אחרי לידה. היא הבחינה שמשהו לא בסדר איתך?
"מהר מאוד היא זיהתה את זה. כשטומי היה בן שבועיים נסעתי איתו לקיבוץ לשלושה חודשים, ויום אחד היא ישבה איתי בסלון והיא אמרה לי 'הכול בסדר, גם אני לא אהבתי אותך בהתחלה'. פתאום קיבלתי לגיטימציה למה שאני מרגישה, והיה שם משהו מחבר ומקרב שנתן לי אפשרות להרגיש את כל הרגשות האלה, למשל, שאני שונאת להיות אמא".
ובכל זאת נכנסת להיריון שני.
"כי רציתי שלטומי יהיה אח. כשאבא שלי נפטר, שני האחים שלי היו היחידים בעולם שהבינו מה אני חווה, ורציתי שכשאני ובעלי נלך לעולמנו, שיהיה ליד טומי מישהו שיבין איך הוא מרגיש".
גם אחרי הלידה השנייה היית בדיכאון?
"לא. לשמחתי זו הייתה חוויה אחרת לחלוטין. כשילדתי את טומי הרגשתי שהחיים נגמרו, שנפלו עליי השמיים. הכול היה קשה ומתיש. עכשיו אני מאוד נינוחה, שמחה, נהנית, לא מרגישה שבא לי למות כל רגע. זה לא שאני אמא מאוהבת, אבל אני ממש בסדר ורחוקה מהדיכאון".
כריכת הספר איך נולד הספר?
"בשלוש שנותיו הראשונות טומי ראה בעיקר אמא בוכה ועצובה. אני זוכרת רגע שהוא ראה אותי בוכה ומתפרקת והיה ממש חסר אונים. הוא אמר לי בבכי 'אמא, אל תבכי' והיה לי חשוב להסביר לו איך אני מרגישה, שידע שגם לי יש רגשות בדיוק כמו שלו. מהמקום הזה נכתב הספר".
איזה תגובות קיבלת על הספר?
"אני מקבלת עליו תגובות מרגשות, אבל התגובה שהכי שימחה אותי הייתה של בת של חברה שלי שאמרה לה 'אמא, זה ספר נורא מצחיק כי אמהות לא בוכות'. אמרתי לה 'בדיוק בשביל זה כתבתי את הספר'.
"אחרי 7 באוקטובר תרמתי מאה ספרים למפונים כי זה ספר שמתאים לכל סיטואציה עצובה. מפונות כתבו לי שהן סיימו את הספר בדמעות, כי הן הרגישו שיש מקום גם לרגשות שלהן, גם לעצב, גם לכעס אבל גם לאהבה. הספר נגמר במילים 'גם אם אמא כועסת ועצובה מדי, אמא אוהבת אותך עד בלי די'".
